באחד מימי השבוע החולף התעוררתי מוקדם, כמנהג הזקנים, לא הצלחתי להירדם בשנית, וחשבתי לעצמי: אולי אתפלל כבר שחרית עם הנץ החמה? לא עשיתי זאת לבסוף, אבל המחשבה לבדה גרמה לי לרצות לומר לכם משהו על אנשים שמסיימים תפילת ותיקין, כי אני יודע שיש ציפייה כזו. אני מודע לכך שרובכם תהיתם מתי דאום יאמר לנו מה הוא חושב על אנשים שקמים בבוקר מוקדם, עם הנץ, להתפלל שחרית. ואני כאן בשבילכם חברים. בסוף, אני כאן בשבילכם.
אז מה שאני חושב על האנשים האלה הוא שהם צדיקים וכל הכבוד להם, אבל הם קצת יותר מדי מרוצים בסיום התפילה. כדי לעזור לכם להבין את כוונתי, אומר כך: מתפללי ותיקין מרגישים בסיום התפילה, כשהם רואים שאתה רק מתחיל אותה, את מה שמרגישים אלה שיורדים מהארבל בזמן שאתה עוד בדרך למעלה לתצפית. תמיד במפגש הזה בטיולים, כשאתה עוד במעלה הדרך, יש לאלה שכבר נמצאים בדרך חזרה מעין שביעות רצון מרגיזה, שהם לא מצליחים להסתיר.
אני אתאר לכם כעת רגע מגזרי מאוד, אבל גם אם אינכם בקיאים כלל בנושא, היעזרו בדמיון ותוכלו לחוש אותו: אני תלמיד בישיבת ההסדר, מגיע בצעדים עייפים בשמונה בבוקר לתפילת שחרית של שבת. בדרך לבית המדרש, אני רואה באחד מחדרי הלימוד את אלה שמסיימים כעת את תפילתם, כיוון שהם קמו לוותיקין. הם שרים ‘אנעים זמירות’, שזה שיר הסיום של התפילה. ואני מביט בהם והם מביטים בי בחזרה, ממש מישירים מבטם אל תוך עיניי, תוך שהם שרים ועולצים, ואני לא יכול שלא לדמיין אותם תוך כדי שירה עושים לי אצבע משולשת.
לבקיאים, מומלץ ממש לצייר את הרגע בדמיונם: כ־30 מתפללים שרים "נפשי חמדה בצל ידיך, לדעת כל רז סודך", תוך שהם מבצעים לכיווני, ממש בקצב השיר, אצבע משולשת, ואני הולך משם חפוי ראש כדי להתחיל את התפילה הארוכה שהם זה עתה סיימו.
אחות של חבר ילדות אמרה לי ולו פעם, לפני שהלכנו למפל הזוויתן, שאין שום נחל בגולן ששווה את העלייה שאחריו. בקיץ האחרון על הכנרת, כשהכרחתי את עצמי מעת לעת לקום לזריחה, תהיתי האם היא שווה את העייפות הנלווית אליה. הרי כל מראה, לא משנה כמה מרהיב הוא, לא באמת מרגש אותך כשאתה מת לישון. העייפות הופכת את אותו מחזה עצמו לפחות מרהיב. אולי זה גם נכון הפוך, ובגלל זה מרדימים אותך לפני ניתוח? אוקיי, זו תובנה נטולת ביסוס מדעי, תתעלמו. דוגמה אחרת: בשבת ארגון של בני עקיבא במוצ"ש שעברו, כאשר ישבתי וחיכיתי לריקוד של קבוצת הגיל של הילדים שלי, הבנתי את הפער האדיר והבלתי ייאמן בין רמת העניין האפסית שיש לי כשילדים אחרים רוקדים (בלי לפגוע, אבל פרות באחו יותר מסקרנות אותי מהפיזוזים שלהם), לבין ההתרגשות הקוסמית ממש שיש לי, כשהקבוצה של אחד מילדיי עולה לרקוד. אני כל כך מוקסם מהריקוד שלהם, עד שאיני מבין מדוע יתר ההורים, גם אלה שילדיהם לא רוקדים כעת, לא מוציאים את הסלולרי לצלם. אני כה מתרגש (שיהיה ברור: הכל אותו חרא, כן?), עד שאני תוהה מדוע לא הביאו גם צוות של חדשות 12 לתעד את העניין.
אבל אני מתפזר. חזרה לוותיקין, אותה תפילה עם שחר שעליה אמרו חז"ל: זריזין מקדימין למצוות, ואף פסקו כי כה חשובה היא התפילה הזאת שעדיף להתפלל ותיקין ביחידות, משחרית רגילה במניין. או כמו שאמר דודו אוואט בהישרדות: "אני מעדיף למות על הרגליים מאשר לחיות על הברכיים".
אולי בגלל הקנאה שלי באלה שמתפללים ותיקין, כלומר הקנאה שלי בזה שהם מסיימים עם המטלה לפניי, יזמתי פעם מתיחה משונה לג', שלמד שנה מתחתינו, והחלטתי לרשום את שמו ברשימת אלה שמבקשים לקום לוותיקין. זה סיפור נפלא, תהיו איתי:
אפשר לומר הרבה דברים על ג', רובם יהיו שקר מוחלט, אבל אי־אפשר לומר עליו שהוא היה טיפוס שרצה לקום בחמש בבוקר לשחרית. הו, לא. אבל הייתה על לוח המודעות רשימה שכל מי שרצה לקום עם הנץ רשם בה את שמו ואת מספר החדר שבו הוא ישן, ואנשי הוותיקין היו באים להעיר אותו עם שחר. והנה הבוקר הגיע, חמש בבוקר, ושניים מאבני היסוד של מניין הוותיקין נכנסו לחדרו של ג', שהיה סמוך לחדרי, וניסו להעיר אותו. "קום", הם אמרו לו, מתחילה התפילה. "איזו תפילה", שאל ג' שבימים טובים היה קם ב־11, "מה אתם רוצים מחיי". "ותיקין", הם ענו לו, "ביקשת לקום לוותיקין, אז התפילה ממש תכף מתחילה". "לא ביקשתי שום ותיקין, אמר ג', רדו ממני משוגעים", והתהפך במיטתו, חזר לישון עד שעת צהריים, כדרכו, ושכח מן העניין.
אבל אני לא שכחתי. ובאותו ערב כתבתי שוב את שמו ברשימת אלה שצריך להשכים ולמחרת שוב באו להעיר אותו והוא שוב צעק עליהם, הפעם ביתר שאת וביתר בוטות, ואף הוסיף זריקה של כרית לכיוונם. הוא גם סיפר לי על המקרה המוזר כשהתעורר בצהריים, ואני הבעתי את מורת רוחי כמובן. הערב הגיע ואני הלכתי לרשימה ובפעם השלישית כתבתי את שמו ואת מספר החדר שלו, אבל הפעם הוספתי בסוגריים ליד שמו את הדברים הבאים: "הערה אישית לאלה שמעירים את החבר'ה: לפעמים בבוקר אני קצת עצבני כי אני עייף, אנא אל תוותרו לי. גם אם אני אומר לכם שזו טעות, תתעקשו שאתעורר, כי אני אחר כך קם ומתבאס שלא הגעתי לוותיקין. אז בבקשה תעירו אותי ואל תניחו לי עד שאקום, זה מה שאני באמת רוצה".
הבוקר הגיע, כלומר השחר, נץ החמה, והחברה נכנסו לחדרו של ג' וביקשו אותו לקום לוותיקין. ג' אמר להם מיד שזו טעות ושיעזבו אותו, אבל החבר’ה אמרו לו: "לא ג', זו לא טעות, אתה צריך לקום לוותיקין, זה מה שאתה באמת רוצה". "אני באמת רוצה להרוג אתכם", צעק ג', "מי בכלל רוצה להתפלל ותיקין?"
"אתה!" ענו לו המשכימים, "אתה רוצה. זה הרצון האמיתי שלך, אתה כעת מדבר מעייפות. קום!" "אני אקום להכות אתכם", אמר ג', "זה גזל שינה. מה זה הסיוט הזה?" המאבק המשיך כמה דקות, ג' כמובן לא הגיע להתפלל, אבל הדקות הארוכות שבהן נלחם עם נציגי המניין היו מהמתוקות שאני זוכר, כאוס נפלא.
התקשרתי בשבוע שעבר לג' לשאול אם הוא זוכר את האירוע, אבל הוא ישן. שבת שלום.
