התפאורה הייתה פסטורלית. כמעט מושלמת. בריכה קטנה עם דגים, שהמים מפכים בה בצליל עדין. צל עצים, נגינת פסנתר שנשמעת מהחדר הסמוך וגם גור כלבים אחד שחור ונמרץ. הם ישבו שם, איש־איש בפינתו. גברים שבורים שנאספו לרגע לכיסא או לערסל, מבטם משוטט. קשה לקלוט את הפער בין החוץ – השלו, המזמין, לבין הסערה שמתחוללת בתוכם פנימה. פוסט־טראומה היא אויב ערמומי. שקופה, בלתי ניתנת לאחיזה, אבל כזו שמשנה את כל ישותך. הצלקות סמויות, ההכרה הציבורית לא קיימת. שם, בפינה הפסטורלית ההיא, העזתי לרגע להביט בפניהם של מי שהיו חיילים אי אז, והיום הם גברים עם יותר מ־50 אחוזי נכות על בסיס פוסט־טראומה.
"סדנת גל" היא מרחב בטוח עבורם. בית קטן בפאתי תל השומר, שמופעל על ידי אגף השיקום במשרד הביטחון וצוות בית החולים. מדי שבוע מגיעים אל הסדנה למעלה מ־140 גברים פוסט־טראומטיים בשביל לקבל מזור. הם לא מסוגלים לעבוד, הבית עבורם הוא לא פעם מרחב קשה ומורכב. הסדנה היא המקום שמקבל אותם כפי שהם. שם הם מציירים, מפסלים, מנגנים או מבשלים. לפעמים הם פשוט שותקים יחד, כמו סביב בריכת הדגים. ביום ראשון יתקיים יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. היום הזה אמור להיות הזדמנות לחיבוק ציבורי, לאמירת תודה. אבל במרחב הזה אף אחד לא רוצה פרס או דגל. "תכתבי בבקשה – הכרה לפני הוקרה", אומר לי גל, שנפצע בזמן שירותו בחיל השריון. "המדינה הזו אלופה בלעשות טקסים. בלעשות רושם. אבל בשביל להגיע למקום הזה הייתי צריך להתייצב יום־יום בחניון של אגף השיקום במסגרת המחאה. מולם הייתי אדם שקוף, עד שעשינו בלגן".
לא רחוק משם, בקומה השנייה במגדל האישפוז, איציק סעידיאן במחלקת כוויות נאבק על חייו. בעל כורחו, הוא הפך לסמל המאבק של נפגעי פוסט־טראומה אל מול אגף השיקום. בסדנה, חלקם חברים שלו, אחרים יצאו למאבק בזכותו וקיבלו אחרי שנים ארוכות, ארוכות מדי, הכרה. "אני מכיר את איציק", אומר גל, "קשה לתאר מה האירוע שלו עשה לי. השבוע ההוא התחיל ביום הזיכרון, שהוא גם ככה יום מורכב. יצאתי מהטקס בלטרון וגיליתי שהחשבון שלי עוכל בגלל חובות. למחרת איציק שרף את עצמו, יומיים אחרי היינו כולנו בחניון של אגף השיקום, במחאה. מיד אחרי התחיל מבצע שומר החומות. הטריגרים היו בכל מקום".
לצידו של גל יושב יובל, ששירת בהנדסה קרבית באסון המסוקים. מתחת לזקן ולשיער הארוך ניבטות עיניים טובות, רכות. עיניים של ילד. "אני בן 45, את כל החיים כבר פיספסתי. הכירו בי רק בעקבות המחאה, למרות שאבא שלי מסיע אותי למחלקה לפגיעות קרב, שמטפלת במי שטרם הוכר, כבר שנים. המקום הזה הוא הצלה. הוא צריך להיות אופציה לצעירים, צריך להכיר בהם ולא להוציא להם את הנשמה. שהמקום הזה לא יהיה התחנה אחרונה שלהם אלא הזדמנות לשיקום". גל ויובל מונים את המתאבדים שהם מכירים בעקבות אסון. מעגל שני ושלישי של הלומי קרב שקופים ששמו לחייהם סוף. כששאלתי מה הכי קשה, התשובה הייתה קלה. הלילה. "אם הייתי יכול הייתי חותך יד לבן 17 שהייתי, שלא יתגייס לצבא. הייתי אומר לו לברוח. הייתי מצווה עליו לחיות". המילים של יובל ועיניו הטובות לא מרפות.
את הסדנה מובילים הפסיכיאטר ד"ר מיקי פולק, והמנהלת רוני הולנדר. החברים שוב ושוב מדגישים שעבורם מדובר בבית. והשניים, כמו הורים, שם, בשביל לנווט את הדרך. ההבדלה בין הפנים לחוץ, בין המרחב המוגן לעולם, היא מובהקת. "בחוץ אי־אפשר להתמודד", אומר גידי, והשאר מסכימים. "אין דבר שלא הייתי מכור לו בחיי הקצרים. הקושי הזה שקוף. יש אנשים שמגיעים לפה בשש בבוקר, עומדים מחוץ לבניין בלילה, רק לוודא שהוא קיים". אל מול המעטפת הזו, שוב חוזר התסכול של הבירוקרטיה. אכזרית, חסרת רחמים. "כשאני מתייצב שם הם פותחים לי תפר־תפר בפצע, אבל אף אחד לא בודק איך אני מגיע הביתה או מה קורה איתי אחרי. אני לא יכול לעבור את זה אז אני מוותר על הוועדות".
כבר 12 שנה מגיע עופר לסדנה. לפני זה, הסתגר בבית בלי לצאת או לחלופין שוטט ברחובות. "הייתה לי משפחה, אבל לא תיפקדתי. ברחתי להיות הומלס. אני אף פעם לא חיכיתי לאף אחד, ואף אחד לא חיכה לי. פה בפעם ראשונה מחכים לי. זה המקום שלי בעולם. כואב לי שזה לקח כל כך הרבה זמן. באגף שיקום מכירים בך לאט־לאט, אבל בחוץ אתה נאכל מהר־מהר". כששאלתי בן כמה הוא, הוא ענה בלי לחשוב: "בן 19". הבטתי בהם, חלקם סבים לנכדים, חלקם עטורי שיער שיבה. כולם בני 19.
כשהגעתי אל "סדנת גל" השבוע, רציתי לראות מקרוב את התהום הפעורה. להקשיב לצורך. ראיתי אותה, אבל גם ראיתי רוך וחסד ונדיבות שאין כמותה. פגשתי לוחמים שעבורם כל יום הוא קרב, והם בוחרים לנצח, למרות הכל.
בכל יום זיכרון, החגיגיות מורגשת באוויר. המתים, צודקים וגיבורים, מיישרים את עמוד השדרה הישראלי. מייצרים אתוס. לעומת זאת, מי שנפשו נצרבה וצולקה, נותר שקוף. מי יזכור? מי יידע? בין טקס לטקס, לקח לי הרבה שנים לזכור להרים טלפון למי שחי עם השדים. למי שחיה עם מי שחי עם השדים. גיבורים וגיבורות אלמונים. יום ההוקרה לנכי צה"ל ופעולות האיבה שיתקיים ביום ראשון הוא רגע כזה, של שימת לב. של חיבוק ציבורי. אבל הדרך – ארוכה. רפורמת "נפש אחת" אמנם יצאה לדרך, אבל היישום שלה מורכב ומסורבל. למערכות הבירוקרטיות נדרשת רפורמה פשוטה וחומלת, שרואה אדם שלם ולא עוד תיק רפואי. וגם אנחנו – בסבלנות שלנו, בהתעניינות ובמוכנות לעשות מקום, יכולים לתת מזור.
