מל גיבסון ישב אתמול ליד שולחן חג ההודיה, ואפשר להניח שהחיוך הכל כך מזוהה שלו היה רחב מתמיד. לא רק כי בוודאי היה נעים לו להיזכר מה עשו הקולוניאליסטים לילידים האמריקאים, אלא כי החודשים האחרונים של 2021 מחזירים אותו לעמדה של כוכב. בחודש האחרון לבדו נודע כי גיבסון יככב בסדרת טלוויזיה שתהיה פריקוול לסדרת הסרטים המצליחה 'ג'ון וויק', וגם יביים את הסרט החמישי בסדרת המופת 'נשק קטלני'.
גיבסון, למי שאולי לא זוכר, הוקפא כמה שנים אחרי ששיתף את העולם בדעותיו המגוונות על יהודים, שחורים, נשים והומואים. בין היתר הוא קרא לוינונה ריידר היהודייה 'oven dodger' ('מתחמקת מהתנורים', בתרגום מאוד מסורבל); הזהיר את בת זוגו כי 'זו תהיה אשמתך אם איזו חבורת (הכניסו את מילת ה־N) יאנסו אותך', ושבר את שיניה; ואיך אפשר בלי הקלאסיקה המוקלטת שבה שיחרר רצף מרשים של הערות אנטישמיות.
מל גיבסון הוא גם איש קולנוע מוכשר מאוד, וגם גזען אנטישמי אלים. מי שיכול להפריד את האמן מהאדם כאן, שיבושם לו, אבל על דבר אחד אי־אפשר להתווכח: גיבסון לא רק שלא בוטל, הוא חזר כמעט למקום בו היה, ואפילו לא היה צריך להתנצל. לפחות לא התנצלות של ממש.
בכל פעם שגיבסון מקבל פרויקט הוליוודי חדש, הוא רק מזכיר ש"תרבות הביטול" היא לא דבר אמיתי אלא קמפיין גזלייטינג מהמוצלחים במאה ה־21. "תרבות הביטול" זו המצאה של אנשים בעמדות כוח, שלראשונה בהיסטוריה נאלצים לשלם פה ושם מחיר חברתי על עמדות גזעניות, הומופוביות ומיזוגיניות, ולפעמים אפילו משלמים - אבוי - מחיר של ממש על הטרדות מיניות. אבל הם לא מבוטלים. לא באמת. לא מל גיבסון ולא דונלד טראמפ ולא אייל גולן. הם מקבלים פרויקטים הוליוודיים גדולים, מושכים אחריהם עשרות מיליוני מאמינים אדוקים ומוכרים הופעה לחיילי צה"ל תוך חמש דקות.
אם כבר יש "תרבות ביטול", היא קיימת בצד שמתלונן עליה תחת כל ציוץ רענן. מאיסור על לימוד ספרים של כותבים שחורים בארה"ב ועד הפיכת כיכר רבין לכיכר מלכי ישראל - מה שמבוטל היום באמת זו ההיסטוריה שבכייני "תרבות הביטול" לא אוהבים. מל גיבסון, לעומת זאת, חזר להיות מועמד לאוסקר. לפחות וינונה ריידר התחמקה מהתנורים, גם זה משהו.
