ביום רביעי התפרסמה בעמודו הראשון של "ידיעות אחרונות" כותרת שגרמה לי להשליך לפח את כל הנושאים האחרים שתכננתי לכתוב עליהם השבוע - תדמיתו של צה"ל, התנהלותו של בנט מול ביידן, בית המשפט העליון, בעד ונגד גל קורונה חמישי, פרס ישראל, שרת החינוך, ועוד דברים שברומה של ארצנו. אבל הידיעה הזאת עלתה על כולנה. נכתב בה: "מחיר התחלתי לסטיק שהפציץ בעיראק: 50 אלף דולר".
קראתי ומצאתי שמוט ההיגוי של אחד ממטוסי האף־16 שהפציצו את הכור העיראקי לפני 40 שנה - עומד למכירה פומבית! מי המוכר? בעלת הידיעה, העיתונאית קורין אלבז־אלוש, מספרת: "בעל הפריט הנדיר הוא איש טייסת בכיר שמבקש להישאר בעילום שם". איך נעשה איש טייסת בכיר בעליו הפרטי של ציוד צבאי נחשק כזה, שיש מייחסים לו משמעות פטריוטית־היסטורית? ובכן, איש הטייסת הבכיר סיפר ל"ידיעות אחרונות" שהסטיק הגיע לידיו "דרך אנשי טייסת". איך בדיוק? על כך השיב האיש תשובה כנה לאמור: "אני מעדיף שלא להרחיב מכיוון שזה נושא רגיש".
יכול להיות שאיש הטייסת הבכיר ביקש לעורר כך סקרנות ועניין, אבל במקומם הוא מעורר חשד: מדוע הנושא רגיש? למה בעילום שם? מה כלול בהרחבה שהוא מסרב להרחיב? ובכלל - אם אנשים בכירים, סרבני הרחבות ועלומי שם בחיל האוויר סוחרים בפריטי ציוד מיוחדים בשיתוף פעולה של אנשי טייסת אחרים - עלולות לעלות על הדעת מחשבות לא נעימות.
בעיה ערכית
אני משער שאיש הטייסת הבכיר, שהסטיק הגיע לידיו בנסיבות כה רגישות, עמד כאן בדילמה מסוימת. מצד אחד, אם ישמור על אנונימיות גמורה, לא יחושו קוראי העיתון סלידה כזאת ממכירת הסטיק שלו. מצד שני - עליו לפרסם את דבר המכירה כדי שיותר קונים יתמודדו על הסחורה. מדובר בסוגיה ערכית, אבל כיוון שצה"ל הוא צבא ערכי, וחיל האוויר ערכי אף יותר, קל וחומר שאנשי טייסת בכירים הם אנשים ערכיים שבעתיים, ויודעים להתמודד עם בעיות כאלה בצורה הטובה ביותר.
הכפתור שהציל
לפני כמה חודשים כתבתי כאן על העמדת העט שבו חתמו מנהיגינו על מגילת העצמאות למכירה פומבית. אני זוכר שאז באמת התרגזתי, כי מדובר בפריט שראוי להיות מוצג בתיבת זכוכית בבית הנשיא, או במקום שבו נחתמה המגילה, בוודאי לא למכור אותו לאספן פרטי. אל הסטיק הזה אינני רוחש רגשות דומים והסיבה שאני כותב עליו היא עזות המצח שעומדת מאחורי מכירתו. זו התבטאה גם בדברי בעליו של בית המכירות הפומביות: "אפשר לראות את הכפתור האדום בסטיק שלחצו עליו בזמן אמת", הוא אמר, ואף ציין בחגיגיות: "זה אחד מהכפתורים שהצילו את מדינת ישראל".
כך מתברר שיש עוד כפתורים שהצילו את מדינת ישראל, ועל הדעת עולים כפתור ההפעלה של המגרסה של נתניהו, למשל, או זה של מכשיר ההקלטה של ניר חפץ. אבל אשר לכפתור האדום שהציל את מדינת ישראל, הכפתור של הסטיק "שלחצו עליו בזמן אמת" - יש כבר מידע חדש: ביום רביעי הופיע בטלוויזיה אחד הטייסים שהשתתפו בהפצצת הכור, ואמר שהסטיק שהוצג בתקשורת כסטיק שיימכר במכירה הפומבית, אינו הסטיק של דגם המטוסים שהפציצו את הכור. צפו להתפתחויות.
אין שואבים עצים
חבר הכנסת דוד אמסלם הוא היום הדמות הבולטת ביותר בליכוד. על פיו יישק דבר, הוא קובע הסגנון ומתווה הקו. מהבחינה הזאת הוא עולה אפילו על הגברות מירי רגב, מאי גולן, אוסנת מארק וגלית דיסטל־אטבריאן, ועל האדונים אוחנה, קרעי וביטן. ייתכן שהכפתור שבאמת יציל את ישראל יהיה כפתור ה־MUTE של כל אלה.
השבוע העשיר ח"כ אמסלם את עולמנו בתכנים נוספים, ורבים התייחסו להתבטאויותיו. יש כבר די והותר הוכחות לטיבו, ואין צורך לשוב ולדון בו בכל פעם שהוא שב וחורץ את לשונו. אבל בידיעה שפרסם יובל קרני בעניין זה, אף היא ב"ידיעות אחרונות", הופיע בשולי גידופיו ואיומיו גם ביטוי עברי שעורר בי התפעלות. יחד עם דבריו על המכלאות, החלפת השופטים ודריסת השמאל, התחדש שם חידוש לשוני תנ"כי: "הציבור שלנו והמנהיגים שלנו, ובראשם ראש הממשלה נתניהו", הוא מצוטט, "יודעים שאנחנו חייבים לשנות את כללי המשחק, אחרת אנחנו נהיה שואבי עצים וחוטבי מים במאה השנים הבאות".
לפעמים מתגלה שוני בין ביטויים עבריים ובין משמעותם בימי התנ"ך. "הגיעו לעמק השווה" אינו "עמק שווה" המקורי, ו"קול קורא במדבר" הוא שינוי גמור של "קול קורא: במדבר פנו דרך ה', ישרו בערבה מסילה לאלוהינו". אבל אם ניסיתם, במקרה, לשאוב עצים ולחטוב מים, אתם יודעים שמדובר בפעולות לא אפשריות. הן הגיעו אל העיתון מתמלול ארוך של שיחה ארוכה שניהל ח"כ אמסלם עם עוקבי הטוויטר שלו. סביר להניח שמדובר בפרי רוחו של חבר הכנסת אמסלם, ויכול להיות שזאת פליטת מקלדת של המתמלל, אבל השיבוש המשעשע הזה מזכיר שתי שגיאות מגוחכות דומות שכבר נפוצו בציבור: הראשונה היא "עושים ימים כלילות", שהוא ההפך הגמור מכוונת המדבר, והשנייה היא "לבור את המוץ מהתבן" - כי המוץ והתבן שניהם פסולת, ומשניהם בוררים את הבר. עכשיו, בעקבות שואבי העצים וחוטבי המים של אמסלם, אפשר להוסיף גם את "חושך בנו שונא שבטו", "אפסי ואני עוד", ו"שם את כפו בנפשו".
אגב, לעורך הספרותי המנוח שלי, אברהם יבין ז"ל, היה ביטוי שאיגד יחד את כל מי שמבקשים להתהדר בניבים מקראיים ומשבשים אותם: "מים חלב שאל נָתָנָה". אני בטוח שגם בזה אפשר לעשות שימוש.
ועוד הערה
בציטוט דבריו של ח"כ אמסלם מופיעה עוד שגיאה, מגוחכת ומשמעותית אף יותר, והיא: "ראש הממשלה נתניהו".
