WhatsApp FaceBook send e mail
צילום: דנה קופל

העולם עצוב אז צוחקים

לא כולם יודעים איך לאכול את הקומיקאית נועם שוסטר אליאסי: היא גדלה ביישוב הדו־לאומי נווה שלום, דיברה עברית וערבית מאז שהיא זוכרת את עצמה, והפכה לאקטיביסטית שרוצה להפוך את העולם למקום טוב יותר. את החומרים המרכיבים את חייה הפכה למופע סטנד־אפ בשתי שפות על הסכסוך הערבי־ישראלי. "הם לא הולכים לשום מקום ואנחנו לא הולכים לשום מקום, אז או שנלמד לחיות ביחד באופן בהול או שהחיים שלנו ימשיכו להיות סיוט"

סמדר שיר | צילומים: דנה קופל
09.12.21

לפני שלוש שנים, בבריטניה, היא הוכתרה בתואר "הקומיקאית היהודייה המבטיחה". קצת לאחר מכן, בפסטיבל סטנדאם במזרח ירושלים, המנחה הציג אותה לקהל בתור "אחותנו היהודייה". קוראים לה נועם שוסטר אליאסי ואם עדיין לא ראיתם אותה בפעולה, אש וגופרית וצחוקים שמעיפים את התקרה, כדאי לכם להקדיש את הסופ"ש הקרוב לחיפה. פסטיבל "החג של החגים" חוזר לוואדי ניסנס, אחרי שנתיים של אירועים מקוונים, ובין סיורי כריסמס לדוכני מתוקים היא תחכה לכם בשלוש שפות – עברית, ערבית ואנגלית.

 

"אני עפה על כולם ויורדת על כולם וקורעת את כולם והצחוקים של הקהל ממלאים אותי באנרגיות מטורפות. בכל השפות הצחוק נשמע אותו הדבר, גדול וחם ומשוחרר, אבל מי שלא מכיר אותי עלול להתאכזב", היא מקדימה תרופה למכה. "הייתי שם. כשחזרתי מארצות־הברית שלחתי קורות חיים, הוזמנתי לראיונות עבודה, ההנהלה חיכתה לנועם שוסטר האשכנזי, הרי זה שם של בלונדיני חתיך, ומי נכנס למשרד? חומיינית גדולה! הרבה חושבים שהתחתנתי עם איזה שוסטר בשביל השם שלו, בשביל התדמית של פייק-אשכנזיה, אבל לפני שלוש שנים הוספתי לעצמי את השם אליאסי, זה שם משפחתה של אמא שלי, שעלתה מאיראן, ומאז היקום שרוי בבלבלה מוחלטת. מי היא? מה הקטע שלה?"

 

מי את? מה הקטע שלך?

 

"יפה, תודה ששאלת", היא לוגמת בזהירות מכוס התה (עם קינמון) הרותח. אנחנו יושבות ביפו, בקפה יאפא הציורי, מתחת לשאון מנופי הבנייה, אבל מול הים. אחת לחמש דקות היא מרימה את היד, מנופפת לשלום, מתלוצצת בערבית שוטפת עם חבר/ה, ושוב מפנקת את הגרון בשלוק חם. היא חייבת לשמור עליו. הוא כלי העבודה שלה, זה שמתיז חיצים שנונים בשלוש השפות שבהן היא שוחה כמו כרישה.

 

המופע שלה נושא את השם החינני "דו קיום בתחת שלי!" והמציאות, לצערנו ולשמחתה, לא מפסיקה לספק לה קונפליקטים דרמטיים שעדיין לא הצליחו להיפתר בדרכים המקובלות – לא על ידי פוליטיקאים וגם לא בעקבות נהרות של דמעות ולכן, כל מה שנותר הוא לצחוק עליהם. כי הצחוק, במפתיע או שלא, חודר עמוק ולא נמחק. כי הצחוק, לא תתקשו להשתכנע, מעיד שעדיין יש תקווה.

  

במופע "דו־קיום בתחת שלי" | צילום: Zachary kitzen

 

"אני יודעת שלא לכולם אני מחליקה בגרון בקלות", היא מודה. "אילו חיפשתי חיים קלים הייתי כותבת מופע שלם סביב הנושאים שמביאים רייטינג, כמו חייה של רווקה שעוקרת לתל־אביב, עולה על אופניים ושוברת את הרגל, נשבעת לך שזה מה שקרה לי כשיצאתי ממלונית הקורונה אחרי שכמעט החזרתי את נשמתי לבורא עולם, אבל האקטיביזם בוער בי. רק לפני חמש שנים יצאתי לדרך יצירתית והתחלתי להגדיר את עצמי כקומיקאית. עד אז ניסיתי לשנות את העולם ברגליים, בעבודה באו"ם, בהרצאות בניו־יורק, ז'נווה ובית־לחם.

 

"על הבמה אני מנסה לשנות את המציאות דרך צחוק ואם לא לשנות אז לפחות לעורר סימני שאלה שיגרמו לכל צופה לחשוב על מעשיו כי אין ברירה. דו־קיום הוא עדיין בגדר חלום שלא הושג. בשנה האחרונה, מאז מבצע שומר החומות, אני מרגישה כמו אמבולנס נפשי שנודד ברחבי הערים המעורבות בישראל כדי להשמיע צפירת הרגעה".

 

"אני בחורה עם נוכחות"

 

נועם (34) היתה בת שבע כשהוריה – חזי (בן לניצולי שואה מרומניה שגדל בקטמונים) ורותי (במקור טוראן, שהועלתה מאיראן בילדותה) – החליטו לעשות מעשה ועקרו עם שני ילדיהם לנווה שלום, ישוב יהודי־ערבי הסמוך ללטרון. "הם התרגשו מהסכם אוסלו, זה היה לפני רצח רבין, באוויר היתה תקווה למשהו חדש, אבל כילדה לא הרגשתי שעברנו למקום מאוד מורכב ושאני גדלה במקום מאוד מיוחד. זה הרגיש לי טבעי. המורות שלי דיברו ערבית, כמו השכנות והחברות, קלטתי את השפה מהר נורא, היא פשוט התיישבה לי על השפתיים למרות שבמבט לאחור, גם שם הייתי עוף מוזר, קצת חריגה".

  

צילום: דנה קופל

 

במה?

 

"כשעברנו לנווה שלום, רוב היהודים שהזדהו עם השמאל היו אשכנזים ופתאום הגיעה ילדה יהודייה חומה. נראיתי כמו בת המקום, החיבור התרבותי והזהותי שלי עם המקום היה מיידי וחזק, אבל תמיד היה מי שחשד שאני מוסדניקית. לכי תסבירי לכולם שאני חצי מזרחית וחצי אשכנזייה, ושהערבית שלי לא נועדה לצורכי ציתות וריגול, אלא מהרצון לייצר זהות אלטרנטיבית של אישה בת המקום שדוברת ערבית בשביל החיים עצמם. עד שנתתי לעצמי את הרשות להתבטא על הבמה הייתי חייבת להסביר לכל העולם ואשתו מאיפה מגיע הערבוב הזה".

 

בסוף התיכון צה"ל ניסה לכוון אותה למודיעין, אך היא בחרה בשירות לאומי במסגרת חינוכית. "לא כולם מתאימים לצבא ולדעתי צריך לתת לבני ה־18 גם פתרונות לא מיליטנטיים לשירות המולדת. אני, בגלל הרב־תרבותיות שבה חונכתי, כל הזמן מסתכלת קדימה ומחפשת את החזון שנוכל להציע לילדים שלנו אחרי שהפוליטיקאים הוכיחו את כשלונם. במהות שלי ובבחירות שלי אני מנסה לשקף את מה שיכול להיות כאן, בישראל, אם וכאשר היא תתנהל בתרבות משותפת ובפוליטיקה שוויונית, ללא אלימות ומלחמה".

 

וכל זה קרה בזכות הורייך?

 

"מדי יום ביומו אני מודה להוריי המדהימים שתומכים בכל מה שאני כן או לא עושה, אבל יש לא מעט ילדים שגדלו איתי, בחינוך היהודי־ערבי, והנושא הזה לא נכנס להם לנשמה. הזהויות השונות הן חלק מהדי־אן־איי שלי. במשך שנים ניסיתי לעשות סדר בבלגן, להסביר מה אני יותר ומה אני פחות, עד שהבנתי שהבלבול הוא הכוח שלי. אני אמזונה איראנית עם שם של טייס קרב. אני בחורה גדולה, עם נוכחות, בבת מצווה כבר נעלתי נעליים מספר 43, ואני אעשה הכל כדי שהחיים מתחת לשמש הזאת יהיו טובים יותר לכולם".

 

במהלך ארבע שנות לימודי יחסים בינלאומיים באוניברסיטת ברנדייס ("בזכות מילגה שניתנת ליהודים וערבים מישראל") היא חיפשה קונפליקט אחר ובין הסמסטרים קפצה לרואנדה. "קיבלתי מלא פרופורציות, יש אנשים ששרדו מצבים הרבה יותר קשים. אחרי הלימודים עברתי לרואנדה לשנה ועבדתי בקליניקות שבהן, לצד טיפולים רפואיים, בני נוער ששרדו את הטבח קיבלו העצמה דרך מוזיקה ומחול. כשחזרתי ארצה בגלל הגעגועים עליתי על המסלול המהיר, התקבלתי לעבודה ב'אינטרפיס', פרויקט ישראלי שמטרתו להביא לשולחן הדיונים אוכלוסיות שלא היוו חלק ממחנה השלום. נאמתי בכנסים בינלאומיים בוושינגטון, בנגקוק ודאבלין. ביום עבודה שיגרתי נפגשתי עם שגריר במזרח ירושלים, בתום הפגישה החלפתי לחצאית ועברתי את המחסום בדרך לפגישה עם רבנים שהודרו משולחן הדיונים וככה תיזזתי במשך חמש שנים עד שהתחלנו לשלב את המתנחלים והציונות הדתית על כל גווניה.

 

"הקהילה הבינלאומית קיבלה רגליים קרות מפני שהאו"ם והארגונים הבינלאומיים לא באמת יודעים לטפל במקומות שאין להן מנדט ומדינה ריבונית. איך אפשר לדון בפתרון אמיתי ויציב בלי האנשים שחיים מעבר לקו הירוק והם אלה שמנהלים מגע יומיומי עם הפלסטינים? לאט־לאט הבנתי שהישועה לא תגיע מהארגונים ואולי גם לא מהפולטיקה והתחלתי בתהליך של היפרדות. בדלת האחורית שלי התחלתי לשמוע דפיקות של החלומות שהיו לי בילדותי ובתקופת לימודי התיאטרון בניו־יורק. כששמעתי את הסיפור על הנשיא האוקראיני, קומיקאי יהודי שכתב סדרה על זה שהוא הולך להיות נשיא ובניגוד לכל הסיכויים נבחר לנשיאות, אמרתי לעצמי 'אם את באמת רוצה לעשות קריירה בינלאומית תתחילי לכתוב בדיחות'. וזה מה שעשיתי".

 

יכולת לכתוב בדיחות על דייטים וסקס.

 

"כמו כולם? זה מעניין? לדעתי, הרבה יותר מרתק לבטא את מי שאת בנושא שהרבה אנשים מעדיפים להימנע ממנו. להיות היהודייה המצחיקה שהיא חצי־חצי, שמדברת את שלוש השפות ושמתחברת לדמויות האוניברסליות של נשים גדולות ומדהימות שהצליחו לשנות מציאות. לפני חמש שנים, בערב ראש השנה, כשישבתי בדירה השכורה שלי בירושלים וקיבלתי שיחת סקייפ מהממונים עליי בז'נבה – 'יש לך 30 יום לסגור את הפרויקט' – הרגשתי שכל מה שעבדתי עליו יורד לטמיון וסירבתי להצעות של ארגונים אחרים. החלטתי לתת הזדמנות לעצמי. אילו ידעתי איזו דרך חתחתים מחכה לי לא בטוח שהיה לי אומץ לצאת לדרך עצמאית. האזהרות ששמעתי, כמו 'סטנד־אפ זה לא מקצוע, ממה תקני במכולת, איך תפרצי' התגמדו לנוכח האמביציה שלי. היה בי איזה קול פנימי שהאיץ בי לצאת לדרך גם אם היא לא סלולה מפני שאדע להתמודד עם המכשולים".

 

בר עם ביוב פתוח

 

בשלב הראשון, לדבריה, לא היו לה יומרות גדולות. "ישבתי וכתבתי בדיחות על החיים המשותפים שחוויתי בנווה שלום. מה מצחיק? זה המקום שבו גרים יהודים אשכנזים וערבים אשכנזים. בשבת הראשונה שלנו שם, סבתי הפרסייה באה לבקר ולא כל כך הבינה את הקונספט, היא נכנסה לבית בשקט ואמרה 'נועם, תסגרי מהר את הדלת, בחוץ יש מלא ערבים'. גם צחקתי על אמא שלי שמבשלת אוכל פרסי מדהים. אנחנו, הפרסיות, נולדנו בתוך סיר של אורז ועם תור ללייזר. כשאמא שלי צחקה מהבדיחה הזאת התבאסתי, מפני שהיא נורא סטריאוטיפית, והודעתי לאמא שאני תופסת מרחק מהומור עדתי. זה החזיק מעמד עד שהגעתי הביתה, לנווה שלום, וראיתי את אמא בגינה, מקלחת עם צינור את הנכדה שיושבת בתוך סיר גונדי ענקי. ככה זה, אין לאן לברוח. העתיד שלנו בארץ הזאת הוא יהודי־ערבי. הם לא הולכים לשום מקום ואנחנו לא הולכים לשום מקום, אז או שנלמד לחיות ביחד באופן בהול או שהחיים שלנו ימשיכו להיות סיוט".

 

ההופעה הראשונה שלה נערכה בכנס של מנהיגים צעירים מכל העולם שנערך בירושלים. "חבשתי את הכובע החדש שלי, כסטנדאפיסטית, נתתי שואו באנגלית, ראיתי אור בעיניים של הקהל והמחמאה הכי גדולה היתה כשנשאלתי כמה זמן אני כבר עושה סטנד־אפ. אבל הופעה באנגלית לא סיפקה אותי. רציתי קהל מעורב, להתחיל עם בדיחה בעברית שהערבים לא מבינים מה מצחיק בה ובאמצע לשבור לבדיחה בערבית שהיהודים לא מבינים. כמו כל מי שמכניס את הרגל לתחום הסטנד־אפ התגלגלתי למקומות שאלוהים ישמור. בר עם ביוב פתוח בפלורנטין ומועדון נידח ברמאללה. אין ברירה. את נרשמת לחמש דקות של במה פתוחה כדי לבדוק חומרים על קהל של חמישה אנשים".

 

נקודת המפנה היתה לפני שלוש שנים, כשקומיקאים פלסטינים הזמינו אותה על תקן הקומיקאית היהודיה הראשונה שתופיע בפסטיבל קומדיה פלסטיני במזרח ירושלים. "המנחה לא ידע איך להציג אותי, הוא אמר 'היא בת דודה שלנו' וברח. עליתי לבמה עם חששות ופרפרים, עוד לא הייתי מאוד מנוסה, ראיתי 300 אנשים בקהל ואמרתי להם 'מה קרה? אני כאן לשבע דקות, לא ל־73 שנה' והתחלתי לרדת על כולם. צחקתי גם על השואה וגם על הנכבה, הקהל שאג מצחוק מהסיפור על טייס אשכנזי שנראה כמו קפטנית הכדורסל בנבחרת הנשים של טהרן, וכשירדתי אחרי תשע דקות, גנבתי עוד שתיים, התחלתי לבכות כי החשמל שהורגש באוויר היה פשוט בלתי יאומן. זה היה חיבור שלא צריך להצמיד לו שום אידיאולוגיה מפונפנת. חיבור של אהבה".

 

נקודת המפנה הבאה נרשמה בלונדון, בתחרות "תגלית השנה בקומדיה היהודית" שבעקבותיה היא קיבלה פינה סטירית בערוץ דובר ערבית. "כשגנץ הקים מפלגה, והתחיל דיבור על זה שכל אחד מקים מפלגה, התבדחתי שגם אני הולכת לפוליטיקה במטרה ליצור שיתוף פעולה ושוויון במזרח התיכון. הכרזתי על הקמת 'מפלגת נעמה', זה השם הערבי שלי. סיפרתי שאחרי שחגגתי יומולדת 32 כרווקה סבתא שלי אמרה לי שזה לא נורא אם אביא הביתה חתן לא יהודי, ולכן אני מחפשת מנהיג חזק מהאזור שיקדם את המפלגה שלי. פניתי בשידור חי לנסיך הסעודי, הוספתי קריצה, 'אני יכולה להיות אישה חמישית נהדרת', הלכתי לישון ובבוקר התעוררתי לכותרות מכל העולם – מנהיגת מפלגה ציונית הציעה נישואין למוחמד בן סלמאן. כל התקשורת הערבית חיפשה אותי, גם העיתונות האיראנית עשתה מטעמים מהיהודיה האיראנית, כל אחד השתמש בבדיחה לפי האג'נדה הפוליטית שלו, ובשורה התחתונה היו לזה מיליוני צפיות. מהוד מעלתו, אגב, לא קיבלתי אף תגובה. זה היה לפני הסכמי אברהם ולפני שטיול בדובאי הפך למאסט".

 

אבל אז, בעודה מתאוששת מהפריצה הבינלאומית, נחת באינבוקס שלה מייל מאוניברסיטת הרווארד שהיכה אותה בהלם. "נכתב בו שהם שמעו על ההומור חוצה הגבולות שלי ולכן הם מזמינים אותי לתוכנית חדשה לאמנים ויוצרים מהמזרח התיכון. הרמתי את העיניים לשמיים ושאלתי את אלוהים אם הוא צוחק עלי. על המקום כתבתי הצעה למופע יחיד נשי במגוון זהויות ונתתי לו שם, 'דו קיום בתחת שלי' כדי שיהיה ברור שאני לא מתכוונת לדבר על יהודים וערבים שחיים ביחד מתחת לגפן. היה לי חשוב להבהיר שאני באה לצחוק על כולם בצורה לא הכי מנומסת. הייתי בטוחה שהם ימחקו אותי מהרשימה, אבל אחרי עשרה ימים קיבלתי אישור. עשיתי צילום מסך ושלחתי אותו להוריי. הבת שלכם התקבלה להרווארד! טסתי לבוסטון, חרשתי את הבמות הפתוחות כדי להבין איזה פאנץ' עובד באנגלית ואיזה לא, בררתי את הבדיחות בפינצטה וסימסתי למאז ג'וברני שאני בארצות־הברית".

 

סליחה על הבורות, מי זה?

 

"מאז ג'וברני הוא הסטנדפיסט האיראני הראשון שסיפר בדיחות באמריקה שאחרי אסון התאומים. חברה איראנית משותפת חיברה בינינו והוא ביקש שאודיע לו כשאני מגיעה. בתגובה הוא הזמין אותי לחמם אותו במופע שלו בבוסטון, בתיאטרון שייקספירי של 1,500 מקומות. אמאל'ה! זה עבד! המשכתי לחמם אותו בלוס־אנג'לס שמלאה באיראנים, הוא שם אותי על הבמות הכי חשובות, הטיסו אותי לדרמסאלה לפגישה עם הדאלאי למה, ואחרי שהופעתי עם ג'וברני בקנדי סנטר, 3,500 איש בקהל, הוא כתב לי 'מזל טוב, הפרמיירה של המופע שלך תתקיים שם'.

 

קפצתי ארצה כדי להצטלם לסרט של הבמאי באסיל חליל על מגפה שתוקפת את ישראל וגורמת לישראלים לברוח לעזה, הוא אמור לצאת בשנה הבאה, וכשחזרתי להרווארד, להנחות מופע גדול ליום האישה, נשיא האוניברסיטה הודיע לכל משתתפי התוכנית 'יש לכם חמישה ימים לעזוב את הקמפוס, אשתי ואני נדבקנו בקורונה'. התחלתי לארוז את החיים שלי ואמבר פארס, במאית דוקו ממוצא לבנוני התחילה לתעד את המסע שלי הביתה שנראה כמו סרט אימה. הוריי הכינו לי מקום לבידוד בנווה שלום, ואחרי ארבעה ימים הופיעו התסמינים. איבדתי את חוש הטעם והריח והשתעלתי בטירוף עד שהתעלפתי מקוצר נשימה. רויטל ממשרד הבריאות צילצלה לבשר לי 'נמצאת חיובית, את חולה מספר 3,555, יש לך שלוש פעמים חמסה', ואחרי אשפוז במחלקת קורונה בהדסה האמבולנס זרק אותי, פשוטו כמשמעו, בפתח מלונית קורונה. במקום לבכות על כל ההזדמנויות הבינלאומיות שפיספסתי החלטתי לחיות את הרגע – הייתי הסטנדאפיסטית היחידה בעולם שלא הופיעה בזום, אלא בלובי מלא חיוביים".

 

וזה מצחיק?

 

"זה מפחיד, שקלתי לשנות את שם המופע ל'וירוס קורונה בתחת שלי', אבל זה גם קורע מצחוק. עם חבר'ה מג'סר א-זרקא צילמתי סרטונים בערבית על קופאיות שהדביקו חצי כפר. וזה גם מרגש עד דמעות. בחורות מרהט עשו בייביסיטר לילדים של משפחות חרדיות. רק במלונית הקורונה אין יהודים וערבים, כולנו היינו באותה הסירה, חולי קורונה שדואגים אחד לשני. הייתי באופוריה מול הדו־קיום המיוחד הזה ואפילו חשבתי שהמגפה גמרה לי את הקריירה ואת הפרנסה, אבל כשיצאתי משם, אחרי שבועיים, גיליתי שעולם כמנהגו נוהג. חזרנו לנקודת ההתחלה".

 

לעשות הכל לבד

 

בשנה האחרונה היא אורחת קבועה בתוכנית "מהצד השני עם גיא זוהר", ובימים אלה התחלתי להצטלם לתוכנית סאטירה חדשה במכאן (כאן 11 בערבית) וברור שאני היהודייה היחידה בקאסט וזה מחמיא ואני אסירת תודה, אבל הלוואי שיהיו עוד". את המופע שלה, "דו־קיום בתחת שלי", היא תעלה מחר (שישי) בתיאטרון בית הגפן בחיפה.

 

כוכבת במעמדה כבר הייתה יכולה לפרנס צי של יועצים ויחצנים, אבל כשהכוכבת היא נועם שוסטר אליאסי עליה להתנהל בכוחות עצמה, ללא אמרגן, כאילו היתה סטנדאפיסטית פעורה שרק לפני דקה בקעה מהביצה. זה חלק מהמחיר שהיא משלמת על המסלול הייחודי שבחרה. "לא כל אחד יכול להתחבר אלי, אני מבינה, ועד שאמצא את האחד שמזדהה עם מה שאני עושה אני נאלצת לעשות הכל לבד. גם לקבוע הופעות וגם לרוץ אחרי חשבוניות. לא קל".

 

מהי שפת האם שלך?

 

"עברית, כמובן, אבל אני חולמת בשלוש השפות".

 

באיזו שפה את מקללת?

 

"בערבית, כמובן. הקללות הכי שוות בעברית הגיעו מערבית".

 

ואת עדיין מאמינה שיום אחד ישכון שלום במזרח התיכון?

 

"לא. אין מצב שיום אחד נתעורר למציאות חדשה, אבל היא תגיע אחרי הרבה ימים ושנים והרבה הידברות והרבה עבודה והרבה נסיונות לדו־קיום אמיתי".