אריק, כבר אדם לא צעיר, קם בכל בוקר עוד לפני אור ראשון, מתארגן בזריזות ויוצא לעבודה. אין לו מקום עבודה קבוע, אבל המסלול שהוא עושה לא משתנה כבר שנים. הוא מכין את עגלת השוק שלו, בתוכה עשרות שקיות, והולך לאסוף בקבוקים למיחזור. למעשה, מקום העבודה שלו הוא העיר חיפה. יום עבודה שלו יכול להגיע גם ל־16 שעות. הוא מנסה להגיע ליעד השאפתני שהציב לעצמו: פדיון בשווי 150 שקלים. לעיתים, אריק אומר, הוא לא מגרד אפילו חצי מהסכום.
מוקד מרכזי במסלול של אריק הוא הסופרמרקט השכונתי. למעשה, הביקורים ברשתות המזון הפכו עבורו לחלק הקל בעבודתו. שם הוא מכניס את הבקבוקים שהוא אוסף אל תוך מכונות חכמות, שסורקות וממיינות אותם, ומקבל פתקית עם הסכום שמגיע לו. "זו העבודה שלי", הוא מספר, "בימים שאין בקבוקים אני הולך בלילה מאוחר לכלובים ומנסה להוציא מהם, או שאני חוזר הביתה בלי כסף. זו הדרך שלי להתפרנס. זו עבודה לא נעימה, לפעמים מלוכלכת, צריך לחפש במקומות שלא כיף לחפש בהם. אבל יש כבר תחרות בתחום. זו אחלה פרנסה למי שמתמיד".
אריק, כמו ישראלים רבים, חלקם בשל מודעות לסביבה וחלקם מאילוצי פרנסה, ממחזר כעת את הבקבוקים במכונות שנמצאות בסופרמרקטים. הוא מסדר את השקיות, מרוקן בקבוק־בקבוק, למכונה לזכוכית ולזו שמיועדת לפלסטיק. הבקבוק הקטן מתגלגל במכונה, מחפש ברקוד לסריקה, וברגע שזה נמצא נדלק אור ירוק ובקבוק הפלסטיק נגרס במכונה. הרווח: 30 אגורות לבקבוק. בסך הכל אריק יוצא מכאן עם 19 שקלים. הוא מקבל פתקית לבנה וממשיך איתה אל הקופאית בסופר, שמעבירה לו את הכסף. אנחנו נפרדים מאריק, שממשיך ביום העבודה שלו.
מנהל הסופר, אבי, מבסוט מהתהליך המהיר ומהלקוח המרוצה. "רוב הסופרים בעיר הם בלי ציוד מתקדם למיחזור", הוא מספר. "בסופר הקודם שניהלתי יש פח ענק שהכל נזרק אליו ולפני ששולחים למפעל צריך למיין הכל. 100 אלף בקבוקים בחודש. הכל מלוכלך, הכל נופל. פה נקי".
חצי עבודה
בעקבות אי־עמידה של יצרניות ויבואניות משקאות ביעדי חוק הפיקדון, העבירה לפני יותר משנה השרה להגנת הסביבה דאז גילה גמליאל חוק חובת פיקדון על בקבוקי משקה גדולים. בכך הצטרפה ישראל לשורה של מדינות שהחילו חובת פיקדון על כלל מכלי המשקה, בין השאר כדי להתמודד עם בעיית הפלסטיק החד־פעמי במרחב הציבורי. חוק הפיקדון מטיל בין השאר על יצרנים ויבואנים חובה לאסוף ולמחזר מכלי משקה ריקים.
המכונות החדשות, שפותחו על ידי תאגיד "אסופתא", ממיינות את הבקבוקים לחומרי הגלם השונים (זכוכית, פלסטיק ואלומיניום), גורסות ושוברות אותם. כך אפשר לקלוט כמות גדולה יותר של בקבוקים. בהמשך המכונות יוכלו להעביר את דמי הפיקדון ישירות לחשבון הלקוח, במקביל להצבה של מכונות נוספות ברחבי הארץ. מדובר בהחלט בהתפתחות משמעותית, אלא שתהליך המיחזור בישראל אינו שלם. על אף ההתקדמות בתחום - תתפלאו, או שלא - אין בישראל אף מפעל, ארגון או תאגיד שממחזר את הבקבוק לבקבוק חדש.
"מצבנו עגום ביחס למדינות בעולם", אומרת לימור גורליק, רכזת תחום מניעת זיהום פלסטיק בעמותת "צלול". "במדינות אחרות שיש בהן פיקדון נאספים 90 אחוז מהבקבוקים שיצאו החוצה. הציבור מבין שהוא לא ממחזר סתם, שיש תהליך יעיל. בישראל רק שבעה אחוזים מהבקבוקים נאספים ונשלחים לתהליך מיחזור אמיתי, לחו"ל, למפעלים שיודעים לנצל את החומרים. עכשיו גם השינוע – משאיות, אוניות ומטוסים – הופך את העסק לפחות סביבתי, בגלל הזיהום".
יש כאלה, כמובן, שלא ממחזרים בשביל כסף אלא למען כדור הארץ, כדי שיהיה לנו מקום טוב יותר לחיות בו. ענת בראל מהרצליה היא כזו. ממיינת, ממחזרת ודואגת שיאספו את הבקבוקים. "אני ממחזרת מאז שעזבתי את הבית של ההורים לפני שמונה שנים", מסבירה בראל, שעובדת בעמותת צלול. "יש לי מחוץ לדלת מכל כזה שאנחנו שמים בו את כל בקבוקי הפלסטיק והזכוכית. כשהוא מתמלא לוקחים אותו לכלובי המיחזור, שכנראה ייעלמו בקרוב מהעולם. הם שווים המון כסף מאז שחוק הפיקדון הורחב. בישראל אין תהליך מיחזור שלם. יש סיכוי שאני משקיעה מאמץ לחינם, אבל עדיף את זה מאשר כלום".
תאגידי אסופתא ואל"ה מוכרים על ידי המשרד להגנת הסביבה ואחראים להביא את הבקבוקים לפתחם של מפעלי המיחזור, בארץ ובעולם. "יש מנגנון של דיווח: לפי חוק הפיקדון היצרניות צריכות להראות שהן עמדו באחוזי מיחזור, אחרת ייקנסו", מסבירה גורליק, "לפי העיקרון מזהם־משלם – הן זיהמו וצריכות לסייע במיחזור. אין בארץ מפעלי מיחזור שהופכים את הבקבוק לחומר חדש כבר יותר מארבע שנים. סגרו מפעל אחד, 'אביב', של פלסטיק, שהיה הופך בקבוק ממוחזר לבקבוק. אבל היום המקום ממשיך לקבל פסולת מהתאגידים, אורז, וגם הוא שולח לאירופה את המכולות של הפלסטיק. אגב, הם קנו מכונה חדשה שעושה תהליך מיחזור מלא, אבל זה עדיין לא קורה, למרות שהמפעל מוכן לפתיחה. ענייני רגולציה. יש טכנולוגיה, אבל זה עומד ומחכה".
הר הזכוכית
חוזרים אל הבקבוקים של אריק. משאית של מפעל אסופתא מגיעה לסופר שכונתי ברגע שמכונת המיחזור מתמלאת. זה קורה אחת לשבוע בממוצע, חיישנים מודיעים על כך למרכז הבקרה. המשאית אוספת את הפסולת וממשיכה למפעל שנמצא בשפרעם. פה אנחנו מוצאים הר – 800 טונות של בקבוקי זכוכית – וגם ערימות של גזירי פלסטיק, ריבועים דחוסים של פחיות אלומיניום, ומכולות שמחכות להישלח לאירופה. למעשה, זהו הגלגול האחרון של הבקבוק בדרך להפיכתו לבקבוק חדש, אחרי מיחזור.
האני וחסן, שעובדים במפעל, פורקים פה לאורך כל היום את הפסולת למכונות מתקדמות שדורסות, שוברות ואורזות. "יש לנו שני מסלולים לבקבוקים – אחד לזכוכית ואחד לפלסטיק", חסן מסביר. "את הבקבוקים מפלסטיק גוזרים כדי לצמצם את השטח שלהם. בקבוק זכוכית עולה על מסוע ונופל בנקודת הקצה, נשבר ומצטרף לערימה הענקית. כל היום ככה – מגיעות משאיות, פורקות, אנחנו ממיינים, אורזים ומכניסים למכולות. יש מגבלה של משקל בהובלה יבשתית. אי אפשר לפוצץ מכולה כמה שרוצים. מפה זה יוצא ליוון, פורטוגל, איטליה, מקומות שמייצרים בהם בקבוקים חדשים".
האני מנסה להמחיש את הכמויות: "בכל ריבוע כזה שאת רואה פה יש אלף פחיות. תחשבי כמה כסף זה. המון־המון כסף".
אתם בעצמכם ממחזרים?
"מאז שהגעתי לפה, לפני ארבע שנים, אני ממחזר", חסן אומר. "אצלנו בשפרעם אין מודעות לנושא, אבל כשמקבלים כסף תמורת איסוף זה מעודד את האנשים לעשות את זה. יש מה להרוויח". •
