יום שלישי בערב. איש הטלוויזיה הוותיק יאיר שטרן לא מצליח להסתיר את התרגשותו. על הבמה באולם הירושלמי של תיאטרון האינקובטור משחקים אמיר פתר ויעל שטולמן את הוריו, אברהם שטרן ("יאיר") ורוני, במחזה "שלוש יריות במזרחי ב'" (שכתב ההיסטוריון זאב גולן וביים אלירן כספי), על ימיו האחרונים של אביו, מייסדו של הלח"י ומפקדו הראשון, בדירות המסתור השונות שבהן הסתתר. "מאוד התרגשתי, היו לי דמעות בעיניים, מכיוון שבכל זאת מדובר בהורים שלי, וגם אני מוזכר שם כעובר ברחם אמי", הוא אומר אחר כך. "הטקסטים ממש תפסו אותי במיתרים של הנשמה וצבטו אותי חזק".
בעוד כחודש וחצי, ב־12 בפברואר, ימלאו שמונים שנה ליום שבו הגיעו בלשי המשטרה הבריטית לדירת הגג הקטנה של טובה סבוראי בשכונת פלורנטין בתל־אביב ורצחו את "יאיר". אשתו רוני הייתה אז בחודשי ההיריון הראשונים עם בנם היחיד. בבוקרו של יום ההצגה הראשונה, אנחנו נפגשים במוזיאון הלח"י, הממוקם בדירה ההיא, וחוזרים לאבא ששטרן לא זכה להכיר.
רק כשמלאו לו חמש וחצי, בכ"ט בנובמבר, יום ההכרזה על הקמת המדינה, נודע לשטרן שאביו נהרג. "כשהייתי בן ארבע העבירו אותי לגור עם סבא וסבתא שלי ברמת־השרון", הוא מספר. "אמא שלי נשארה ברמת־גן. כששאלתי איפה אבא, אמרו לי, 'הוא נסע לחוץ לארץ, הוא יחזור'. והאמנתי. הייתי כותב לו מכתבים, פתקים – 'אבא מתוק, מתי תחזור? הבן שלך יאיר'. נתתי את המכתבים לדוד שלי דוד שישלח אותם לאבא שלי. שניים מהם עוד שמורים אצלי. יום אחד הגיעה אלינו אמא שלי עם איזה גבר ואמרו לי, 'זה החבר של אמא שלך'. עוברים עוד כמה חודשים, ואמא מגיעה עם החבר ועם בטן, ואני טמבל, לא מבין מה קורה פה. עוברים עוד כמה חודשים והם באים עם תינוקת, ואומרים לי, 'יש לך אחות, קוראים לה מירי', ואני עוד לא מבין כלום. בכ"ט בנובמבר, כשהאו"ם הצביע על תכנית החלוקה לשתי מדינות, אמא שלי הגיעה לבית של סבא וסבתא, ויחד שמענו את השידור. אחרי שהתקבלו תוצאות ההצבעה האנשים התחילו לצאת לרחובות ולרקוד. שאלתי, 'למה רוקדים?', ואמא שלי הושיבה אותי על הברכיים, ואמרה, 'תשמע, הייתה מלחמה נגד הבריטים, עכשיו תהיה לנו מדינה משלנו, אבל במלחמה הזאת אבא שלך נהרג'. הייתי בשוק טוטאלי. שלושה שבועות בכיתי ללא הפסקה, היא סיפרה לי אחר כך. ילד אחר, עם ביוגרפיה כזאת יכול היה לצאת פסיכי.
"מה שהוציא אותי מהטראומה זה שחודשיים שלושה אחרי זה עברה מחלקה של אנשי לח"י ליד הבית של סבא וסבתא שלי. זאת הייתה מחלקה של 'דב הבלונדיני', אחד הגיבורים הגדולים של הלח"י. הם היו עם מדים ונשק וקראו לי. הייתי מוקסם. חיילים עם מדים ועם נשק באים ומלטפים אותי, מצטלמים איתי. אמרתי, וואלה, אבא שלי באמת היה משהו אם היו לו חיילים".
לא שאלת אותה מאז למה היא לא סיפרה לך על כך קודם?
"לא שאלתי, כנראה משום שגם לה היה קשה. גם ככה הנישואים שלהם היו די על הג'נטים. הם לא התראו בגלל המחתרת, וכשהאהוב שלה נהרג כל החיים שלה נהרסו. גם להוריה היה קשה. הם אהבו אותו אהבת נפש. אז אותי השאירו מחוץ לטרגדיה. גם הסביבה לא התייחסה אליהם. הם היו מנודים, מוחרמים. אבא שלי נחשב לפושע, לראש כנופייה של מטורפים.
"אמא שלי הייתה מורה לפסנתר, ובגלל זה הורים לא שלחו את הילדים שלהם ללמוד אצלה. לא הייתה לה פרנסה מכיוון שאמרו שהיא אשתו של טרוריסט ותהיה לה השפעה רעה על הילדים. היו לה חיים מאוד קשים. גם כשהיא התחתנה בפעם השנייה זה לא שינה את יחס הסביבה אליה. כזה היה גם היחס לסבא וסבתא. ידעו שבתם היא אשתו של טרוריסט.
"בהלוויה היו רק שלושה אנשים - הדוד שלי ואשתו ואמא של אבא. אמא שלי לא הייתה. הדוד שלי לא הרשה לה לבוא. הוא חשב שמרוב התרגשות היא יכולה להתעלף או שיקרה משהו לעובר. אנשי לח"י כמובן התחבאו ולא יכלו לבוא להלוויה. בית הקברות היה מוקף בחיילים בריטים".
ממי למדת על אבא שלך?
"מאמא שלי, סבא וסבתא, הדודים. גם אנשי לח"י ואצ"ל סיפרו לי עליו. ניסיתי לגלות את הדמות של אבא, ללמוד מי היה, מה עשה ומה כתב, איך התנהג, איך אכל, איך התפלל. זה העסיק אותי יותר מאשר השאלה למה לא סיפרו לי שנהרג. חוץ מזה, נכנסתי למסגרת אחרת שהייתי צריך להתרגל אליה. בגיל שש עברתי לגור עם אמא שלי, בעלה השני ועם אחותי התינוקת. זה לא היה פשוט, למרות שהבעל השני היה בנאדם טוב.
"אין הקלטות של אבא, כך שלא שמעתי את קולו. יש רק תמונות שחור לבן. יש את השירים שלו, את הכתבים בפרוזה ואת הביוגרפיות שכתבו עליו. אבל הנוכחות שלו, למרות שלא נשאר ממנו לא קול, לא סרט ולא וידיאו, היא ענקית. הוא בפנתיאון שלנו. מאדם שהיה מוחרם ומנודה, איש כנופייה, הוא נכנס עם השנים לפנתיאון הלאומי. היום הוא דמות שמאפילה על הרבה מאוד מנהיגים שהיו פה בעשרות השנים האחרונות".
על ההיכרות של הוריו ב־1929 וסיפור האהבה ביניהם שמע שטרן בעיקר מאמו. "הם הכירו באוניברסיטה בירושלים בהר הצופים", הוא מספר. "הוא למד היסטוריה וספרות והתמחה בשירה היוונית העתיקה, עליה נסע לעשות דוקטורט בפירנצה. אמא שלי למדה מדעי הרוח, אבל מה שעניין אותה זה מוזיקה. אחרי שנה היא התקבלה ללימודי מוזיקה בקונסרבטוריום בווינה, שם הייתה שנה וחצי".
רק אחרי שבע שנים מלאות תהפוכות הם נישאו. "אבא שלי לא רצה להתחתן", אומר שטרן. "הוא אמר, 'אני הולך למלחמה שלא אחזור ממנה'. הוא לא רצה להשאיר אלמנה ויתומים, אבל בסוף הם התחתנו בינואר 36', וכעבור שש שנים, הוא נרצח. הנישואים גם לא היו ממש נישואים כי חלק מהזמן הוא היה בשליחויות של האצ"ל בפולין, וכשהלח"י נוסד, הוא בכלל נכנס למחתרת".
אם הוא לא רצה להתחתן, מדוע נישאו?
"אני לא פסיכולוג. אני יכול להגיד לך רק מה ששמעתי מאמא שלי ומאנשים אחרים. מתישהו בסוף 1935 הוא הזמין את אמא שלי לוורשה, אליה נסע במסגרת האצ"ל. היא הייתה איתו שבועיים, והם חגגו יחד והלכו לקונצרטים, לתיאטרון ולקניות. בסוף השבועיים האלה הוא אמר לה, 'אנחנו חייבים להיפרד. אני לא יכול להתחייב לחיי משפחה. אני הולך למלחמה שלא אחזור ממנה. אני לא רוצה שתהיי אלמנה'. הפרידה הזאת הייתה מאוד קשה לשניהם, ושניהם התייסרו.
"דוד רזיאל, שהיה החבר הכי טוב של אבא שלי, ראה שהם מתייסרים, והחליט לחבר אותם חזרה. יום אחד, כשאבא שלי עמד לחזור באונייה מפולין לנמל יפו, רזיאל אמר לאמא שלי, 'אני רוצה שתפגשי אותו'. היא אמרה לו, 'לא, נפרדנו', אבל הוא אמר לה, 'זאת פקודה. את באה איתי'. הוא לקח אותה לנמל, וכשאבא שלי ירד מהאונייה, הוא שכר כרכרה עם סוסים, העלה אותם עליה, ואמר לרכב לנסוע לאיזשהו מלון ביפו. באמצע הדרך הוא קפץ מהכרכרה ונעלם. השאיר אותם לבד. הם נכנסו למלון, התחילו שם בכי וייסורים, והם החליטו להתחתן".
גם החתונה של "יאיר" ורוני כמעט ולא התקיימה. "הם קבעו להתחתן ביום שישי בצוהריים, בחצר הבית של קרובי משפחה בפאתי רמת־גן", מספר שטרן. "הגיעו כל הקרואים וחיכו וחיכו, הגיע הרב, הכלה הייתה עם זר פרחים ענק, אבל החתן איננו. הרב אמר, 'אם עוד עשר דקות החתן לא מגיע, אני מקפל את החופה והולך'. ברגע האחרון, כשהרב כבר התחיל לקפל את החופה, ראו עדר של פרות רץ לעבר החצר ולפני העדר רץ החתן עם חליפה וזר של עשב ביד. למה הוא איחר? הייתה לו איזה פעילות באצ"ל".
מה שכנע אותו לרצות בסופו של דבר בילד?
"בחודשים האחרונים לחייו, כשהוא הרגיש שהמצור סביבו מאוד הדוק ושהאנגלים אוטוטו מגיעים אליו ויהרגו אותו, הוא החליט בכל זאת להשאיר זכר. הוא ידע שאמא בהיריון. כשהוא נרצח היא הייתה בחודש רביעי. הוא גם אמר לה, שהיא צריכה לקרוא לילד אלישיב ושהיא צריכה להיות אמא חזקה, להיות גם אמא וגם אבא. היה לו ברור שהוא הולך להיהרג. החוש הנבואי שלו התבטא בשירים שלו. שבע שנים לפני כן הוא כתב שירים שמנבאים את המוות. את 'משורה משחרר רק המוות' הוא כתב ב־32', אבל כשהוא היה סטודנט בפירנצה, הוא כתב את השירים הכי קודרים – איך הוא ייפול בדד, גוסס, בשדה הקרב. הוא היה מוכן להקריב את עצמו. כשאנשים שאלו אותו, 'מה, אתה משוגע?!', הוא אמר, 'אם אני אחיה או אמות זה לא משנה. נס המרד הורם. אני אפול אבל יבואו אחרים וימשיכו את המלחמה הזאת".
אתה יכול לראות את עצמך בסיטואציה דומה?
"אני לא חושב. אני גם נזהר מאוד מלדבר בשמו, או להגיד מה אני הייתי עושה או חושב, כי הוא באמת היה בנאדם מיוחד במינו, אחד בהרבה דורות, בסדר גודל של יהודה המכבי או בר כוכבא. ענק. אני בכלל לא מתקרב לקצה הזרת שלו. אמא שלי אמרה לי שאם הוא היה נשאר בחיים הוא לא היה הולך לפוליטיקה, אלא לאקדמיה. הוא היה הולך להיות נשיא האוניברסיטה העברית, או רקטור הפקולטה למדעי הרוח. משהו כזה. כל המריבות והעסקנות הפוליטית היו רחוקים ממנו. גם אני בחרתי מקצוע של עיתונאי שמנע ממני פעילות לוחמנית, פוליטית".
יכולת להיות איש צבא?
"יכול להיות. הייתי בבית הספר לקציני ים בעכו, אבל החיים חשבו אחרת. הייתי תלמיד גרוע וגם ההתנהגות שלי לא הייתה משהו. העיפו אותי משם באמצע כיתה י"א".
שטרן, שנשוי לדסי ואב לארבעה – שי (איש הטלוויזיה), ענת (ד"ר להיסטוריה), גיל ודן - שימש בתפקידים שונים בערוץ הראשון, עד שמונה בסוף שנות ה־80 לכתב בוושינגטון, ובסוף 1993 למנהל הטלוויזיה הישראלית. היום הוא עומד בראש העמותה למען הנצחת מורשת לח"י, שגם יזמה את ההצגה.
מתי הפסיקו לזהות אותך כבן־של?
"לא היה יום בחיים שלא זיהו אותי כבן־של. באיזשהו שלב בחיים בניתי קריירה משלי ובניתי משפחה משלי, ואז התחילו להתייחס אליי בזכות מי שאני ובזכות מה שאני. אבל מזוהה הייתי תמיד. היום כבר מזהים אותי בתור אבא של שי או של ענת. כשאתה הולך עם שם כזה אתה לא יכול להתחבא או להתחמק. אתה הבן של, וזה בסדר. זה דבר שהוא מלא גאווה".
