רס"מ יריב מלכה, בן 49, הוא איש ים מנוסה. הוא גדל בעתלית, גלש על גלים מגיל צעיר, והשלים בעבר קורס סקיפרים. לפני 25 שנה התגייס ליחידת השיטור הימי של מחוז חוף במשטרת ישראל, שחולשת על קו החוף בין ראש הנקרה למכמורת. זו יחידה קטנה ומקצועית, שמתנועעת על סירות מנוע מהירות ואופנועי ים, ומתמחה בין היתר בחילוץ גולשים שנסחפו בקרבת החוף.
ביום שני, בסביבות השעה 21:00, זמן קצר אחרי שהחל עוד משמרת לילה בבסיס היחידה בנמל חיפה, קיבל מלכה טלפון ממוקד 100 של המשטרה. "סיפרו לי שהתקבלו דיווחים מאזרחים, שראו להביור נופל לתוך הים באזור חוף שקמונה", מספר מלכה. "ביחד עם השוטר השני במשמרת, רס"ב דודי אלקבץ, עלינו מיד על הסירה והתחלנו להפליג לכיוון הכללי, לתוך הלא נודע".
"יצאנו לים בחושך מוחלט, אפלה", ממשיך מלכה. "לפני כן שלחתי ניידת לאזור החוף, כדי שתדווח לי מה היא רואה. בזמן שאני מפליג, הניידת מספרת לי שיש מסוק באוויר, לא רחוק מקו המים. החלטתי שאני מכוון לשם".
כשמלכה התקרב לאזור חוף שקמונה, הוא אכן הבחין במסוק צה"לי מרחף ממש מעל הגלים, כשני קילומטרים אל תוך הים. "בגלל שהוא נמוך, המסוק מעיף מלא מים", מספר מלכה. "זה כמו להיכנס לתוך סערה. אני מקבל כמויות של מים לספינה מכל הכיוונים, אבל אני מבין ששם המוקד, שם נמצא הסיפור. אני מדליק אורות סריקה, ופתאום אני מזהה בנאדם מול העיניים, בתוך המים. כשאני מתקרב, אני רואה שעל הכתפיים שלו יש דרגות של סרן".
מלכה ושותפו אלקבץ משו את הסרן מהמים בזריזות, כפי שעשו בעבר ללא מעט גולשי גלים. "בחור גבוה, חסון", מתאר מלכה. "הוא ספוג בדלק, מותש מפוחד ומבולבל, ומספר לי שהוא היה במסוק שהתרסק. הוא גם מספר שיש שני טייסים בתוך המסוק, שהוא ניסה להציל ללא הצלחה. אני מתחיל לחפש את המסוק, אבל רואה רק שברים מסביב. הים מוצף דלק, יש ריח חריף וחזק מאוד, ולכן אני לא יורה פצצות תאורה, מחשש שתהיה התלקחות".
מלכה, שבשלב זה הסירה שלו היא היחידה בזירה, הוסיף לחפש לשווא את גוף המסוק שהתרסק אל הים. כעבור כעשר דקות הגיעו למקום גם ספינות של חיל הים. "זה היה נראה כמו נצח", הוא אומר. "בינתיים הבחור שהוצאתי מהמים נכנס להיפותרמיה, וגם אומר לי שכל הגוף שלו שורף, כנראה בגלל הדלק. אז אני מעביר לחיל הים את כל המידע שיש לי בצורה מסודרת, ומחליט לחזור מהר לבסיס, שם כבר ממתין לנו אמבולנס. כשהגענו לנמל לא האמנתי למה שראיתי – הבחור שהוצאתי מהים, ירד מהסירה ברגל ונכנס לאמבולנס בכוחות עצמו".
למלכה לא היה זמן להתפעל מהנס. בעקבות השמועה על התרסקות מסוק, החלו כלי שיט אזרחיים להתקרב לזירת התאונה, מה שהיה עלול להפריע להמשך מאמצי החילוץ ולאיסוף שברי המסוק, פעולה קריטית לשם חקירת התאונה האווירית. רק אחרי שחזר לים והרחיק במשך דקות ארוכות את הסקרנים מהאזור, יכול היה לשוב לנמל, קפוא וספוג מים. יומיים אחר כך ביקר בבית החולים את סרן רון בירמן, איש חיל הים שניצל מהתרסקות מסוק העטלף. "זה היה אושר גדול לראות אותו, להבין שהוא יצא מזה", אומר מלכה. "לא האמנתי שאמצא שם בנאדם חי".
בירמן אכן היה הניצול היחיד. יתר פעולות ההצלה המסיביות, בהן השתתפו ספינות חיל הים ויחידות 669, ילת"ם (יחידה למשימות תת־ימיות) ושייטת 13, הסתיימו באכזבה. כבר באותו ערב התייצבו אנשי חיל האוויר בבית משפחותיהם של סא"ל ארז שחייני ורס"ן חן פוגל ז"ל, ובפיהם הבשורות הקשות. שחייני, סגן מפקד בסיס חיל האוויר ברמת דוד, היה בן 38 במותו והותיר אישה ושלושה ילדים. פוגל, סגן מפקד טייסת 193 ומי שגדל כל חייו מול הים של חיפה, היה בן 27. הוא הותיר אחריו בת זוג.
חיוך גדול ולב גדול
סא"ל ארז שחייני הצטרף לקורס טיס מספר 150 לפני כמעט 20 שנה, ביולי 2002. בוגרי הקורס התכוונו להיפגש בקרוב כדי לציין את יום השנה לגיוסם לצה"ל. הם לא תיארו לעצמם שייפגשו מוקדם מהמתוכנן, בנסיבות אחרות לגמרי, בהלוויה של ארז.
שחייני נולד וגדל במושב צורית, השני משלושת ילדיהם של מירי ודודו, איש חיל הים ששירת על ספינת טילים, ממקימי היישוב שעלה על הקרקע לפני כארבעים שנה. סבו של ארז עברת את שם המשפחה, שהיה במקור שווימר.
"ארז היה ילד שגדל להיות איש עם חיוך גדול ולב גדול", מספרת שכנתו מגיל אפס, נועה נוביק. "הוא היה פריק של מכוניות, אחד שקורא את המגזין 'אוטו' ועיתוני רכב אחרים מהמילה הראשונה לאחרונה". את התיכון סיים במגמת פיזיקה־אלקטרוניקה ולאחר מכן יצא לשנת שירות מטעם הנוער העובד והלומד. באחד הסמינרים של התנועה הכיר את דנה, אשתו, היום מרצה לכימיה בסמינר הקיבוצים ובעלת תואר דוקטור. "כשהם החליטו להתחתן, הם הכינו הזמנה שמדמה כתבה בעיתון", מספרת נוביק. "זה היה ארז. תמיד עם טוויסט".
באותה "כתבה" הוצגו ארז, דנה והכלב שייק כמשפחה מאושרת. "ארז הוא איש קבע בחיל האוויר... מרוצה מתפקידו ('זה תפקיד יצירתי ומשוחרר')", נכתב שם. הקשר ביניהם התחיל בסיוע בת גרעין של ארז, ומאז הדייט הראשון שלהם ב־2001 לא נפרדו. כשארז סיים את קורס הטיס, השניים עברו להתגורר ביחד בתל־אביב, והצעת הנישואים לא איחרה להגיע.
"אהוב שלי", ספדה לו דנה בלוויה, "הכרנו בגיל 18, לפני 20 שנה. כמובן שהעיניים שלך היו הדבר הראשון שראיתי. המחשבה היצירתית שלך, הייתה הדבר השני. זהו, התרשמתי. זה היה מספיק. והיום ב fast forward לכאן, אני עומדת פה לצידך או מעליך ואומרת משפטים שרק אתה מבין. כי זה סיפור גדול, אבל זה בעיקר גם הסיפור הקטן שלך ושלי ושל 20 שנה ביחד, אהוב. כי זה גם עוד רגע של שנינו, עוד שנייה אחת קטנה. אוהבת עד השמיים וחזרה, עד אינסוף".
שחייני סיים את קורס הטיס במגמת מסוקים, ובשלב מסוים שירת כסגן מפקד טייסת 193 של מסוקי העטלף. אבל את מרבית השירות שלו עשה בבסיסי חיל האוויר בדרום. לאחרונה חזר לרמת דוד, כשהתמנה לסגן מפקד הבסיס. הוא הוצב חזרה בטייסת 193 במסגרת הצ"ח (הצבת חירום). "מאוד שימח אותו לחזור לאזור שבו גדל, אחרי שנים שהוא ודנה גרו בדרום", מספרת נוביק.
לאורך שירותו הצבאי נחשב לטייס ומפקד אהוב ומקצועי. "קפדן ויסודי, איש מקצוע חבל על הזמן", מתאר אותו תא"ל (במיל') אמנון עין דר, מפקד בסיס רמת דוד לשעבר. "הכרתי אותו כשהיה סגן מפקד טייסת העטלף, וגיליתי עד כמה טוב הוא מכיר את המסוק הזה. הוא מי שאתה רוצה שיהיה הקברניט של המסוק הזה, במיוחד במשימות מורכבות".
מעבר להיותו טייס מוכשר, ובמקביל לעיסוקים הרבים שנבעו מתפקידו, הוא היה אב מסור לתמר (11), עומרי (8) ואלון (5). "באחד הסגרים הוא בנה בעצמו לילדים בית עץ בחצר הבית, שהיה בעצם סוויטה מפוארת", מספרת נוביק.
בנוסף, שימש שחייני כיו"ר ועדת החינוך של הורי שיכון המשפחות בבסיס. במועצה האזורית עמק יזרעאל הכירו אותו היטב, בעיקר בגלל כובעו זה, שהיה הזוטר מבין תפקידיו. "סגן מפקד בסיס, גבר, ומתעסק בגיל הרך ובגנים עד פרטי הפרטים? זה ממש לא אופייני", מתפעלת מורן ורטהיים, מנהלת מחלקת הגיל הרך במועצה. "הוא ידע לגשר, לפתור, להקשיב. באשכול הגנים אפילו היה לו ספל קפה קבוע, מרוב שהיה מגיע לביקורים.
"הוא אירגן סיור בבסיס לכל מנהלות הגיל הרך בעמק, כדי להמחיש להן מה זה בסיס צבאי עם מציאות יומיומית שכוללת אזעקות, כוננויות, הורים שבאים לשנה או שנתיים ואז עוברים בסיס, אבות שלא נמצאים שבוע או שבועיים בבית, וכן, גם מציאות של אסונות. ארז עסק המון בשאלה איך מקלים על הסתגלויות ומעברים. למשל, הוא דאג שלא תהיה תחלופה של גננות כל שנה, כי ילדים שעוברים בסיסים צריכים קביעות. חצי קיץ התעסקנו בזה. והוא תמיד הציג את עצמו בתור 'הבעל של ד"ר דנה שחייני'".
6 קילומטר בין חיים למוות
באותו ערב גורלי, ישב במסוק העטלף לצד שחייני רב סרן חן פוגל, שגדל רוב חייו בחיפה ונספה באסון שהתרחש רק שישה קילומטרים מביתו. בנם של אירית וירון, בעברו חובל בחיל הים, פוגל למד עד כיתה ח' בבית הספר הפתוח בחיפה, אז עברה המשפחה לקנדה בשליחות עבודתה של האם. אחרי שנתיים הודיע חן להוריו שהוא מאוד מתגעגע ורוצה לשוב לארץ, והמשפחה כולה החליטה לחזור.
פוגל בחר בתיכון ליאו באק, "כי המיקוד של בית הספר", מעיד מי שהיה אז המנהל, דני פסלר, "הוא החינוך החברתי - העצמת התלמידים בפיתוח מנהיגות, לצד הצטיינות אקדמית. השילוב הזה מצא חן בעיניו וזה גם אפיין אותו. חן הגיע כתושב חוזר והיה זכאי להקלות בבחינות, לשאלונים מקוצרים, אבל הוא לא רצה שום דבר מזה".
הוא למד חמש יחידות מתמטיקה, פיזיקה וכימיה ובמקביל היה פעיל במועצת תלמידים ובחוגי סיור של קק"ל. בסוף י"ב קיבל תואר מצטיין מופת בתחום המעורבות החברתית־קהילתית. לאחר התיכון השלים שנת שירות באופקים, ואז קיבל זימון לקורס טיס. "חן התלבט אם הוא בכלל רוצה ללכת לטיס", אומר המנהל פסלר. "הנתונים שלו היו גבוהים והוא יכול היה ללכת לכל יחידה מובחרת, אבל מה שעניין אותו הייתה העשייה החברתית, מה אפשר לעשות כדי לשפר את החברה בישראל". לבסוף, החליט להתגייס לקורס וסיים אותו במגמת מסוקים.
בסוף השבוע האחרון הגיעו חן וחברתו לילך לארוחת שישי משפחתית אצל משפחת פוגל בחיפה. שום דבר בה לא היה חריג, אבל במבט לאחור האב ירון נזכר שחן נתן לו חיבוק ונשיקה לפני שהלך לפגוש חברים לזמן קצר, מנהג שהיה שמור רק לפרידות ארוכות יותר. ביתם של ירון ואירית, שבו גדל חן, נמצא בצד השני של הכרמל, ולא פונה אל הים. ההורים לא ראו דבר מהחיפושים הקדחתניים שנערכו אחרי התרסקות המסוק, גם לא את גופי התאורה שהופרחו לאוויר במטרה למצוא ניצולים.
מי שהסבה את תשומת ליבם להתרחשות החריגה, שכבר דווחה באתרי החדשות, הייתה החברה לילך. "בדקות האלה, עד שהגיעו המבשרים, עברנו גיהינום", משחזר ירון. "הזמן עצר מלכת. היינו חסרי אונים, לא היה לנו שום טלפון בצבא לפנות אליו. בסוף אשתי השיגה את רמב"ם. הכל התנהל בין ייאוש לתקווה, כי בדיווחים נאמר שהגיעו שניים לבית החולים, אבל ברמב"ם אמרו שלא, וזה כבר נתן לנו בומבה".
כשאחד מאחיו של חן הצליח להשיג טלפון של מישהו מהטייסת, התחושה הרעה רק התחזקה. "אני מטלפן אליו, 'שלום, אני אבא של חן', והוא אומר 'אני לא יכול לתת לך מידע'. אני מתחנן 'תן לי משהו, חן טס? לא טס?', והוא מנתק את הטלפון. היה בכי גדול. אמרתי לבנים 'זהו, אין חן'. חיכינו וחיכינו למבשרים, עד שבסוף הם הגיעו".
רס"ן פוגל, בן 27 בנפלו, היה בוגר קורס 173. אח בכור לאחיו בני 21 ו־16 וחצי. אביו ירון עובד קופת חולים כללית, אמו אירית היא פרופסור, מרצה בחוג לפיזיותרפיה. על המדפים בבית נשארו הספרים שלא לקח עימו לדירה שבה התגורר עם חברתו. ספרי "מבוכים ודרקונים", המשחק שאהב, "יש ילדים זיגזג" של דויד גרוסמן לצד טולקין, רן פקר ומכתבי יוני. "הילד הזה", אומר האב בכאב, "היה בו משהו מיוחד. כל כך עצמאי, יוזם. היינו בקנדה רק שנתיים בגלל שהוא לחץ לחזור לארץ. הוא אמר: 'אני אעשה כל מה שתגידו, כי אני הבן שלכם, אבל אם אתם רוצים לדעת מה יעשה אותי הכי מאושר, זה לחזור לישראל'. אז חזרנו".
"הפחד של כל משפחה בישראל התממש בביתנו", ספדו לו הוריו בלוויה, "הכאב בלתי נסבל, בלתי ניתן לתיאור במילים. חן, כל מי שנמצא פה בעצם היה אמור להגיע לחתונה שלך ושל לילך, אהבת חייך, זוגיות מושלמת והרמונית, שאין כמוה וכדוגמתה. אז במקום חתונה התכנסנו פה ללוויה. קשה לתפוס איך נמשיך בלעדיך, אבל נעשה זאת, כי חונכנו שמשפחה זה מעל לכל וצריך לשמור על המשפחה. אז אנחנו, אבא, אמא, שחר ומתן נשמור אחד על השני".
חן ולילך היו ביחד חמש שנים. היא בת 26, צעירה ממנו בשני מחזורים. כשסיימה את השירות הצבאי, הוא רק התחיל את מסלולו כטיס. "חן מאוד אהב את החיים שלו והיה שלם איתם", מספרת לילך, "ביום שבו הכול קרה, יום שני, ראיתי אותו בבוקר לפני שהוא הלך. בדרך כלל הוא היה קם מאוד מוקדם בגלל המרחק, ותמיד אני רציתי לקום איתו והוא היה אומר 'חבל שתקומי' ומשאיר לי קפה כשאתעורר. באותו הבוקר כן קמנו יחד, ואז הוא שלח לי הודעה ששכחתי את המעיל במכונית ואמר שאם אני רוצה שאקח את המעיל שלו, שלא יהיה לי קר. עכשיו אני עם המעיל שלו. מאוד חיכינו לעתיד שלנו שהיה צפוי להתחיל בעוד שנתיים. הטריד אותו שהוא לא יודע במה הוא יעסוק אחרי הצבא, אבל הוא ידע שיהיה בטבע, מקום עם אוויר לנשימה".
דממת אלחוט
מסוק העטלף, שעליו היו שלושת אנשי הצוות, המריא בשמונה בערב מטייסת 193 ברמת דוד, לטיסת אימון שגרתית מעל הים, לא רחוק מחיפה. בתום האימון, ובעוד המסוק עושה את דרכו חזרה לעבר קו החוף, התלקחה מסיבה כלשהי אש במנוע, מה שגרם כנראה גם להפסקת חשמל ולהצטברות של עשן בתא הטייסים.
ועדת החקירה שהקים חיל האוויר, בראשות מפקד הטייסת לשעבר אל"מ ט', תנסה להבין את סיבת התקלה ואת התנהלות צוות האוויר לאחריה. כרגע, ניתן לשער שהתקלה הייתה פתאומית ואילצה את שני הטייסים להגיב במהירות. הם אפילו לא הספיקו לשדר אות מצוקה לפני שפגעו בפני הים. "היה שם בוודאות כשל טכני", אומר תא"ל צביקי טסלר, מפקד טייסת 193 לשעבר. "זה אירוע חירום קיצוני, שחייב את הטייסים להתארגן מיד לנחיתה על הים".
העטלף הוא מסוק ימי, וככזה מצויד במצופים המורכבים על חלקו התחתון, וניתנים לניפוח בלחיצת כפתור. ככל שניתן להבין מהממצאים בזירה, הטייסים הספיקו לנפח את המצופים ואף להנחית את המסוק בצורה עדינה יחסית על פני המים, כפי שמצופה מהם. ביצוע תרגולת הנחיתה בצורה טובה הוא שאיפשר לסרן בירמן, שישב בחלקו האחורי של המסוק, לשרוד את ההתרסקות. הוא גם הצליח לנתק את הדלתות האחוריות, להשתחרר מחגורות הבטיחות ולצאת מהמסוק. אחת הדלתות האלה תישטף לאחר מכן אל החוף ותיאסף בידי אזרחים.
בירמן, כמו שחייני ופוגל, עבר במסגרת הכשרתו אימונים ארוכים שנועדו להכין אותו לסיטואציה הזו בדיוק. צוותי העטלף נשלחים באופן קבוע לסימולטורים בארצות־הברית, שם הם מתרגלים היחלצות ממסוק שנפל לים. האימונים הללו נערכים בבריכה גדולה ועמוקה, שמעליה מוצב דגם מדויק של העטלף. לאחר שהצוותים נחגרים בכסאות שלהם, נשמעת ברמקולים הקריאה "מיי דיי, מיי דיי", ואז מופל ה"מסוק" לתוך המים, ברעש גדול. "זו התעללות אמיתית", מתאר את החוויה אדם שביקר בסימולטור הזה.
על פי התרגולת, לאחר הנפילה למים שולפים אנשי צוות האוויר בלון חמצן אישי, שנמצא באופן קבוע בווסט הטיסה שלהם. לאחר מכן עליהם להמתין ולראות כיצד מתנהל המסוק: מכיוון שהמצופים מורכבים על חלקו התחתון, ומכיוון שמרכז הכובד שלו גבוה יחסית, לאחר הנחיתה על המים הוא מתהפך, ותא הטייסים למעשה שוקע ומוצף. לאחר שהמסוק מתאזן כשהוא הפוך, אמורים הטייסים לנתק את הדלתות באמצעות ידית חירום, ולשחרר את חגורות ההצלה. רק אז הם יוצאים ממנו ושוחים אל פני המים. כל הסיפור הזה נמשך שניות בודדות בלבד.
ועדת החקירה תנסה להבין בין היתר האם שחייני ופוגל ניסו לבצע את תרגולת ההימלטות, או שמא נהרגו או איבדו את ההכרה לפני כן. מה שברור הוא שהשניים לא יצאו בזמן מתוך המסוק, שהחל לשקוע כאשר רק חלק קטן ממנו מוסיף לבצבץ מעל פני המים.
על פי עדותו של בירמן, לאחר שנחלץ מהמסוק הוא ניסה לצלול כמה פעמים ולחלץ את חבריו, אך ללא הועיל. בירמן כן הצליח לשלוף את הטלפון שלו ולדווח על התאונה למפקד הטייסת, שהזעיק את יחידת החילוץ של חיל האוויר, 669. זה היה המסוק שרס"מ מלכה ראה כשהתקרב לזירת התאונה על גבי סירת השיטור. אנשי 669, ביחד עם צוללנים של ילת"מ, הצליחו להגיע לטייסים הלכודים רק כעבור כשעה. מאוחר מכדי להצילם.
העיניים של הסטי"לים
טייסת 193, "מגיני המערב", הוקמה ב־1987 על בסיס שני מסוקי דולפין, כלי טיס ימיים קטנים שנקלטו בחיל האוויר זמן קצר קודם לכן. הצורך במסוקים הללו הוצף מצידו של חיל הים, שביקש להגדיל את טווח הפעולה של ספינות הטילים שלו. "מערכות המכ"מ והאלקטרואופטיקה של הסטי"לים יכולות לראות רק עד האופק, אבל הטווח של מערכות הנשק של הספינות הרבה יותר גדול", מסביר דודו בן בעש"ט, בעברו מפקד שייטת הסטי"לים ומפקד חיל הים, והיום ראש עמותת חיל הים. "אנחנו בחיל הים רצינו להגדיל את טווח הגילוי של המערכות שלנו ולבנות תמונה ימית, שהיא הרבה מעבר ליכולות הסנסורים של הספינה. אחד הפתרונות היה להיעזר בכלי שאפשר להמריא איתו מתוך הספינה, והוא ייתן את השירות הזה לאותו כוח ימי שנמצא בשטח".
מסוקי הדולפין הקטנים יחסית, שהיו מסוגלים לנחות על גבי ספינות הטילים של חיל הים, סיפקו לשייטת הסטי"לים את מבוקשה. לדברי בן בעש"ט, "מכיוון שחיל הים הישראלי הוא לא מספיק גדול בשביל לקיים חיל אוויר משל עצמו, כמו שקורה בחיל הים האמריקאי למשל, הוחלט שמי שיהיה אחראי על תפעול המסוקים הוא חיל האוויר, אבל מי שיפעיל אותם ויגדיר את המשימות שלהם הוא חיל הים".
כך נוצרה טייסת 193, בן כלאיים ייחודי, שרגלה האחת נמצאת באוויר והשנייה בים. "מאז ועד היום שיתוף הפעולה בין זרוע הים והיבשה בהיבט הזה הוא פנומנלי", אומר בן בעש"ט. "אני לא זוכר מריבות על תקציבים או סמכויות. ובעיקר, מבחינת האינטגרציה היומיומית של הלוחמים, היא נפלאה. מבחינתי כמפקד השייטת, מפקד טייסת 193 היה כמו עוד מפקד פלגה שלי, וגם הוא הרגיש ככה".
זו הייתה ונותרה טייסת אינטימית קטנה (עד השבוע מנתה חמישה מסוקים בסך הכול. כעת, למרבה הצער, היא מונה ארבעה), שיש לה דנ"א משלה: לאורך השנים אימצו אנשי הטייסת, שמצטרפים דרך קבע למשימות של ספינות הטילים, מבלים בלב ים ימים ארוכים ומפתחים היכרות אינטימית עם התרבות של חיל הים, שפה ומסורות של מלחים. "זה הווי אחר, של הפלגות", מתמצת זאת תא"ל (במיל) צביקי טסלר, שפיקד על הטייסת בעבר.
טסלר נקרא לפקד על הטייסת ב־1996, לאחר שחוותה את התאונה הראשונה שלה. בספטמבר אותה שנה התרסק מסוק דולפין לים מול נהריה, ושלושת אנשי הצוות שלו - הקברניט סא"ל בן־ציון (בנצי) בכר, טייס המשנה סרן שחק סלע, וקצין חיל הים סרן ערן גרביה נהרגו. "אני הייתי אז בלימודים, והקפיצו אותי מיד להחליף את בנצי בכר, שהיה גם מפקד הטייסת", מספר טסלר. "גיליתי טייסת מאוד משפחתית. זה בא לידי ביטוי בקשר בין אנשי צוות האוויר לאנשי צוות הקרקע, במסורות שנשמרות. יש בה משהו מגובש ומלוכד יותר ביחס ליתר הטייסות בחיל האוויר".
טסלר היה גם זה שקלט את מסוקי העטלף החדשים, שהגיעו ארצה ב־1996. ההחלטה לרכוש את המסוקים האלה, שהם גדולים יותר מהדולפין, התקבלה עם המעבר של חיל הים לספינות הסער 5 בעלות המנחתים המוגדלים.
"למרות שהעטלף מיוצר בארה"ב, הוא מסוק עם בסיס אירופי, ולכן הרוטור שלו מסתובב לכיוון הפוך, לעומת יתר המסוקים בחיל האוויר", אומר טסלר. "הוא גם צבוע בצבעים אחרים, צבעי הסוואה ימיים בגוון כחול תכלת. מדובר במסוק קטן, לא חזק במיוחד, אבל יש בו מערכות מתקדמות שמסייעות לעבודה מול חיל הים".
המערכת העיקרית היא זו שנמצאת באפו השחור של העטלף - המכ"מ. גם בחלקו האחורי של המסוק מותקנות מערכות אלקטרוניות, המשרתות את חיל הים. בחלק זה של המטוס יושב גם הקס"מ (קצין סיור מוסק, התפקיד אותו מילא סרן בירמן בעת הטיסה הקטלנית השבוע), שמתפעל את המערכות הללו. "הטייסת עובדת עם ספינות הסער ויש לה חלק משמעותי במשימות שלהן, כולל בשנים האחרונות בפעילויות מטורפות במב"מ ("המערכה בין המלחמות", שישראל מנהלת נגד התעצמות מדינות אויב. א"א)", אומר אמנון עין דר, מפקד רמת דוד לשעבר.
אסון אחר שאירע לטייסת התרחש בעת פעילות מבצעית, במהלך מלחמת לבנון השנייה. בימיה הראשונים של המלחמה נפגעה אח"י חנית מטיל נגד ספינות, בעת שהייתה במשימה מול חופי ביירות כשעל סיפונה מסוק עטלף. כתוצאה מכך נהרגו אנשי הטייסת רס"ר דב שטרנשוס וסמ"ר טל אמגר, ושני אנשי חיל הים, סמל יניב הרשקוביץ ורב"ט שי אטיאס.
גם היום, כמעט עשרים שנה לאחר הגעתו ארצה, מוסיף העטלף לבצע בעיקר את המשימה הראשונית שלשמה נרכש - הגדלת טווח הראייה של ספינות הטילים. במבצעים חשאיים משמש המסוק גם כ"עיניים בשטח" של הספינות, שמעדיפות לא להפעיל כלל את מערכות המכ"מ שלהן מחשש שיתגלו.
למרות המחמאות שקוצר העטלף מבכירי חיל האוויר וחיל הים לשעבר, לא כולם מרוצים ממנו. "העטלף הוא צעצוע חמוד, עדין וצרפתי", אומר אדם שהטיס אותו בעבר. "אבל בעיקר הוא מאוד כבד ועם יכולות מוגבלות". ואכן, מעבר למחסור בחלקי חילוף שמאפיין את העבודה עם העטלף, חוסר הוורסטיליות שלו עמדה לו לרועץ. ב־2015 החליט חיל האוויר להחליף את מערך העטלף במסוק ימי חדש מסוג סיקורסקי SH-60F "סיהוק" מעודפי הצי האמריקאי, אבל אלו אמורים להגיע ארצה רק בעוד שנתיים. ואולם כרגע, המשימה העיקרית של מפקד טייסת 193 תהיה לאסוף את השברים, תרתי משמע. "אין מפקד טייסת שלא נכנס לתפקידו, והאופציה של תאונה לא חולפת בראשו", אומר טסלר, "מדברים על זה בהכשרות, לומדים מניסיונן של טייסות אחרות, מתכוננים לאירועים מהסוג הזה. אני מכיר היטב את מפקד הטייסת הנוכחי. הוא אדם משכמו ומעלה, שיידע לחלץ את הטייסת מהמצב הזה, שהוא ללא ספק משבר קשה וכואב".
