גיל ויין נוסע כבר עשרים שנה ברכבת הרים. הקריירה המוזיקלית שלו, אותה פתח עוד כילד, מלווה בתהומות ובפסגות, באכזבות ובהצלחות. תמיד הוא היה שם, מאחור, כותב ומלחין, מפיק ומרקיד, אבל כעת, הוא אומר, הגיע הזמן לעמוד חשוף במרכז הבמה, לספר את הסיפור שלו. וכן, הוא לא יתנגד שעל הדרך תזהו אותו ברחוב ותבקשו סלפי.
הסיפור של ויין (28), לשעבר די ג'יי אונלי, נפתח בנגן אמ־פי 3 שקיבל מהוריו. יש בו גם פרק עם להיטים מצליחים והופעה לעיני מאה אלף בני אדם. בימים אלה הוא כותב פרק נוסף, אחרי שחווה שרשרת אירועים שזרקה אותו לתחתית: קריירה שלא התרוממה, גירושים ופרידה טרגית מהמנהלת האישית שלו.
את הצלקת המוזיקלית הראשונה הוא קיבל כבר בגיל שמונה. "ההורים נתנו לי נגן אמ־פי 3", גיל נזכר, "חבר בא אליי משום מקום ואמר – 'בוא נעשה שיר'. כתבתי תפקידים לכל אחד, והקלטנו. עניין החרוזים הגיע תוך שנייה. נשאבתי לזה, התחלתי לכתוב הרבה. הקלטתי את עצמי במיקרופון של סקייפ במחשב. הגעתי למצב שיש לי עשרה שירים, אלבום בגיל שמונה. מילים גדולות לילד קטן. התחלתי להופיע בבית הספר בטקסים, אבל שם הגיעו גם דברים לא טובים. כולם רצו לשחק כדורגל – ואני כתבתי שירים. צחקו על השירה שלי. במקום להיות עם חברים בהפסקות ברחתי לתפעל את מערכת ההגברה של בית הספר ולשדר מוזיקה בהפסקות. שם החלטתי שאני מפסיק לשיר. עם הזמן הופעתי רק בתור די ג'יי בימי הולדת של ילדים, תמורת 20 שקל. התאהבתי במוזיקה. בגיל 13 אמרתי להורים שאני לא רוצה בר מצווה ולא כלום, רק פלטת די־ג'יי. לימדתי את עצמי לתקלט ותוך שנה תקלטתי ביום עצמאות בכרמיאל. מסיבה של אלף איש".
ויין החל לתקלט גם במסיבות בכרמיאל, עירו. בגיל 19 הוא פגש את סטטיק ואת להקת "האולטראס" ויחד הם שיתפו פעולה. "האולטראס נהיו שם דבר והזמינו אותי להופיע איתם, להיות הדי ג'יי שלהם", הוא מספר. "זה היה חתיכת ריספקט באותו זמן. מאז ליוויתי אותם ארבע שנים בכל הופעה. הפקתי להם את כל האלבום הראשון. הייתי צלע רביעית בהרכב. במקביל סבלימינל החתים אותי. בהמשך הכרתי את טליסמאן, שהופיע אז עם איזי. הם היו הדבר הכי חזק במוזיקה באותה תקופה. יום אחד אמרתי לטליסמאן שנעשה משהו אנחנו, האנשים שלא בפרונט, הגיע הזמן שלנו לבוא קדימה, לך תדע מה ייצא מזה. עשינו שלושה שירים, ביניהם 'עד המדבר', שהתנגן בכל מקום אפשרי. עד היום הוא להיט. אז לא עניין אותי לשיר, כי בילדות הבנתי מהחברים שזמר לא אהיה".
זו הייתה הפריצה האמיתית של גיל. השיר, כאמור, הושמע בכל מקום. התחיל להיות סביבו עניין תקשורתי, אבל לא כפי שציפה. "היה לי חלום להיות אביצ'י הישראלי", מודה ויין, "התחלתי להופיע כדי ג'יי בכל מיני הרכבים, כתבתי להיטים גדולים, עבדתי קשה, אבל עדיין לא הכירו אותי ואת השם שלי. כתבתי לאולטראס את 'מסיבה בחיפה'. ביקשתי מהם שיבצעו אותו עם זמר בשם איתי לוי. אז הוא לא היה מפורסם. ואז איתי פרץ, השיר הושמע בכל מקום, אבל אותי עדיין לא מכירים, לא מזהים ברחוב. אני מרגיש שאני לא באמת בפרונט למרות שאני עושה את כל העבודה. יושב שעות, מפיק, מלחין, עושה הכל, וכשהשיר יוצא אני יכול ללכת עם אמנים ברחוב ומכולם מבקשים סלפי חוץ ממני. שואלים מי זה? מי אתה? אפילו כשזמר מתראיין על שיר הוא לא זוכר אותך, מדבר על השיר כאילו כלום".
ויין מספר על טראומה נוספת: "ב־2017 חיברתי שיר למצעד הגאווה ביחד עם אישתאר. זה היה השיר הרשמי של האירוע, קראו לו 'בלונד ושחור'. כשעלינו להופיע על הבמה המרכזית הודיעו ברמקולים: 'קבלו את אישתאר בשיר בלונד ושחור, ואותי לא הזכירו. כאילו אני לא קיים על הבמה. אתה מקבל חץ בלב. תיקלטתי שם למאה אלף איש, הייתי אמור להיות הכי שמח בעולם, אבל הייתי מבואס. אחרי זה המשכתי לתקלט במסיבות של אותו יום. לא כתבו אותי אפילו ברשימה של האמנים, למרות שהייתי על הבמה חצי מהזמן".
אבל היום הקשה לא הסתיים: "כשחזרתי הביתה פתחתי טלוויזיה ובדיוק שודר הקליפ של השיר 'ארגנטינה'. ואיך הציגו אותו שם? השיר של האולטראס ואדיר גץ. שוב לא הזכירו אותי, אף על פי שאני זה שכתב איתם והלחין. השיר נכתב בהובלתי. הרגשתי שזהו, העולם מסמן לי משהו. הייתי ממש בנקודת שבירה. בן 24, לא מבין איך זה קורה לי שלוש פעמים ביום".
אבל זה לא נגמר. ביום ראשון גיל מקבל מייל מהפקה של תוכנית ריאליטי. רוצים להשתמש בשיר של עומרי סבח וטליסמאן, 'עד המדבר'. "בודקים איתי אם אני יכול לשאול אותם אם זה אפשרי", הוא אומר. "אבל זה שיר שלי! זה שיר שלי! זה כבר היה הגבול. הבנתי שאני חייב לעשות משהו. הרגשתי שדי, אני לא יכול להסתתר יותר מאחורי מסכה".
ויין החליט לשנות את חוקי הבמה: תחילה הוא נפרד מדי ג'יי אונלי. "נולדתי בשם גיל וינגרטן, שם משפחה לא כל כך קליט, אז חשבנו על גיל ויין. ישנתי על זה והחלטתי בבוקר שזהו, זה זה", הוא מספר.
את הלהיטים שהיו אמורים לקבל במתנה זמרים אחרים הוא שמר לעצמו. "היו לי שירים שכתבתי, שירים מדהימים", הוא אומר, "למשל 'אל תשאלי' (36 מיליון צפיות ביו־טיוב) ו'צבעים' (37 מיליון). תיכננתי לתת אותם לזמרים אחרים, אבל החלטתי לצאת איתם בעצמי".
כל הכוכבים הסתדרו לו, להיט רדף להיט, ואז הוא הרגיש בשל להרים מופע משל עצמו. להופעת הבכורה, לפני שנתיים, הוא מכר את כל הכרטיסים. המופע היה הצלחה. "פעם ראשונה שאני עולה לבמה עם שירים שלי", הוא מספר, "שבעה אנשים מנגנים סביבי. חלום שהתגשם".
ואז – שוב – מהפך. הקורונה. "המגפה ועוד כמה דברים בדרך עצרו את התנופה", הוא אומר. "אחרי אותו מופע הרגשתי שלא פרצתי, לא הגעתי למקום שרציתי להיות בו. יש לך ציפייה שיקרה משהו אחרי הופעה, שפתאום תתפוצץ. שיהיה טירוף. ואז הציפייה קורסת. חזרתי מיליון צעדים אחורה, לתקופה שהייתי די ג'יי אונלי. שוב דיכאון. לא יצאתי מהבית. תמיד חשבתי שהמוזיקה היא הדבר היחיד שיכול לגרום לי להיות מקובל. ואז אתה נכנס לאינסטגרם ומזמינים את כולם לאירוע, חוץ ממך. שוב אני בין הלא מקובלים, וזה מחזיר אותך לאותו ילד בודד. חייתי במחשבה שפרסום יפתור לי את כל הבעיות בחיים. אבל במהלך הזמן הבנתי שזה ממש לא קורה. אתה ממשיך לחיות את החיים שלך כמו שהם והבעיות הן אותן בעיות. גם כשיותר אנשים מזהים אותך ברחוב, עדיין יש פחדים".
בשפל של חייו, ויין התגרש מהזמרת הדר פרג'ון אחרי חמש שנים של זוגיות. הוא עזב את הדירה המשותפת ומצא אחרת, לא הרחק מדירתה של המנהלת שלו, נעמי אלשיך, שהייתה עבורו גם חברת נפש שסייעה לו בתקופה הקשה. ממש לאחר שעבר דירה, אלשיך הלכה לעולמה בנסיבות טרגיות. "זו הייתה טלטלה רצינית", הוא אומר, "הכל קרה ביחד – הגירושים, הנפילה במוזיקה וגם המוות של נעמי. גרנו בהרצליה וכשנפרדנו חזרתי לתל־אביב, הייתי חייב שינוי. דיברתי עם נעמי וסיפרתי לה שמצאתי דירה ממש קרוב אליה, זה משהו שחשבתי שיחזיק אותי. יומיים אחרי שעברתי דירה דיברתי איתה בטלפון. היא נשמעה שמחה, נראה היה שהכי טוב לה בעולם, לא הרגשתי כלום".
בין גיל ונעמי היה חיבור מיוחד. "נפגשנו כל הזמן", הוא אומר, "אבל בתקופת הקורונה התנתקנו כדי לא להסתכן. ועדיין היינו מדברים פעמיים ביום לפחות. בירידות שלי היא ידעה כל מה שעובר עליי, כל דבר שאני חווה, סמכתי עליה והיא ידעה להרגיע אותי. תיכננו כבר להיפגש, ממש התגעגענו. ואז צילצלתי אליה והיא לא ענתה. כמה דקות אחרי בישרו לי שהיא איננה. זה הרס אותי לגמרי. כל החיים התפרקו לי מול העיניים. הזוגיות, הקריירה, הניהול. למזלי בחיים לא שתיתי או עישנתי. ברחתי לספרים, למוזיקה ולמדיטציה".
אז ויין החליט להתמודד, ובדרך שהוא מכיר הכי טוב – כתיבת שיר. כך יצא "פתטי", שכמו טיפול פסיכולוגי גרם לו לירוק החוצה את כל הקשיים. "הרבה פעמים הייתי למעלה ועכשיו אני למטה, בדרך שוב להיות למעלה", הוא אומר. "אני עובד על אלבום נוסף, שהוא רק שלי, ועל הופעה שתהיה רק שלי. מתחיל לחזור לעניינים. חזרתי למקום של ראפ והיפ־הופ, שם אני מתבטא הכי טוב. אני מדבר על עצמי, פותח הרבה יותר דברים, כמו בשיר 'פתטי', שמדבר על התקופה האחרונה. זה ספר פתוח על החיים שלי. היה לי הרבה כעס, אז הוצאתי את השיר כדי לנקות מעצמי".
איך המילים שלו ממחישות אותך?
"ניסיתי למשל לכתוב על אהבה כאשר אין לי כזו. איך אתה יכול לכתוב על משהו שאתה לא מרגיש? זה פתטי. התאהבתי בפרסום יותר מאשר במוזיקה. שכחתי את הבסיס שבשבילו אני קם בבוקר – האהבה למוזיקה".
