מהרבה בחינות, ליסה האלידיי עבדה כל חייה על הרומן הראשון שלה, וכשסוף־סוף הצליחה להשלים אותו, זה היה בלי שאף אחד ייתן לה מקדמה או יבטיח לה הפצה מראש. אבל כשהסוכן שלה לקח את הספר ויצא לחפש הוצאה לאור, הוא חזר עם לא פחות משמונה הצעות מהשחקנים הבכירים ביותר בשוק. למעשה, הייתה מלחמה של ממש על הזכות לפרסם ספר ביכורים של סופרת אלמונית לגמרי לקהל הרחב.
בתוך הברנז'ה, לעומת זאת, כולם הכירו את ליסה האלידיי שבמשך שנים הייתה עורכת, מגיהה, סוכנת סופרים וסופרת צללים. והייתה גם, כמה מסעיר דמיון, חברה טובה מאוד של פיליפ רות, ולתקופה מסוימת בשנות ה־20 לחייה, אפילו יותר מזה. לכן, כשהתברר כי בבסיס הספר שלה נמצא רומן בין אליס, צעירה שחולמת להיות סופרת, לעזרא בלייזר, סופר מיתולוגי נערץ המבוגר ממנה בעשרות שנים — זה עזר להמריץ את המיצים של המוציאים לאור. האלידיי בוודאי תיארה לעצמה שזה מה שיקרה בתוך הברנז'ה, אבל היא גם ידעה שמחוצה לה לא ממש מכירים אותה וקיוותה שאנשים פשוט יקראו את הספר.
"אני מודה שהיה קצת כיף להשתעשע בגבול שבין מציאות לפיקשן", אומרת האלידיי, אישה חביבה וחייכנית שגרה באיטליה ומקרינה שלווה בהתאם, "וידעתי שיהיו קוראים שיעשו חיבורים לעבר שלי בצורה כזו או אחרת, אבל זה לא הגביל אותי. לפני פרסום הספר לא הייתי באינטרנט ומעט מאוד אנשים הכירו אותי, לא היו תמונות שלי או מידע כלשהו עליי, אז אפילו לא חשבתי, 'אוי, אנשים יחשבו שאני זו אליס'".
ועדיין, עזרא בלייזר מזכיר את פיליפ רות בכל כך הרבה מובנים שזה נראה כמעט מכוון.
"היה לי מאוד חשוב שהרומן של אליס יהיה עם סופר מונומנטלי, כי מה שרציתי לספר היה פחות סיפור אהבה סנסציוני ויותר סיפור על קשייה של סופרת מתחילה. לכן מערכת היחסים של אליס הייתה צריכה להיות עם מישהו במעמד הזה. גם אם לא הייתה לי היסטוריה עם פיליפ רות, זה סיפור הרבה יותר טוב מאשר אילו הרומן שלה היה עם סופר שגרתי. רציתי שאליס תלמד ממישהו ברמה כל כך גבוהה, כי זה הופך את אמביציית הכתיבה שלה להרבה יותר מפחידה. מאידך, היא רואה איך סופר כזה עובד והיא לומדת ממנו, היא מבינה כמה קשה ותובענית העבודה הזאת, ובנקודה הזאת אנחנו אכן דומות".
האלידיי, היום בת 45, ופיליפ רות, שמת ב־2018 בגיל 85, היו קרובים מאוד עד יום מותו, ובדיוק כמו אליס ועזרא בלייזר, היא למדה ממנו הכל על כתיבה. "הוא היה מתודי וחרוץ", מספרת האלידיי, "הכתיבה לא באה לו בקלות והוא דיבר הרבה על כמה זה קשה ומתסכל. הוא היה יכול לכתוב 100 עמודים ולזרוק אותם לפח. זה מאוד בודד להיות כותב טוב, את מעבירה המון זמן לבד, ואנשים חושבים שזה תהליך הרבה יותר מלהיב ממה שזה באמת. אם לא הייתי רואה כמה זה היה קשה לו, אולי לא הייתי יכולה לכתוב את הספר הזה, אבל בכל פעם שסבלתי בכתיבה אמרתי לעצמי, 'את במסלול הנכון, כי אפילו לפיליפ זה היה נורא קשה'. במקום לפחד זה רק הוסיף לי ביטחון. פיליפ תמיד אמר לי, 'גם אם זה מוציא אותך מדעתך ואת בטוחה שאת לא יכולה לעשות את זה, את חייבת לחזור ולנסות שוב ושוב. אין שום דרך אחרת לכתוב'. אז זה בדיוק מה שעשיתי".
• • •
אולי זה כל מה שלמדה מפיליפ רות, אולי אלה השנים הרבות שבהן הייתה מאחורי הקלעים של עולם הספרות, אולי זה פשוט כישרון טבעי ואולי הכל יחד — כך או אחרת, 'א־סימטריה' (אחוזת בית), ספר הביכורים של ליסה האלידיי, הוא מופת קטן שכתוב בווירטואוזיות. כפי שמרמז שמו, זהו ספר של הרבה ניגודים — מציאות מול דמיון, נשים מול גברים, מערב מול מזרח, כוח מול חוסר כוח — עד לרמת המבנה שלו.
'א־סימטריה' מחולק לשלושה קטעים נפרדים, שההצטלבות ביניהם כל כך מעודנת עד שאם קוראים מהר מדי אפשר לפספס אותה. החלק הראשון מתמקד במערכת היחסית הא־סימטרית בין אליס, עורכת צעירה בהוצאה לאור, ועזרא בלייזר, סופר מפורסם ומבוגר ממנה בהרבה. הוא מתיישב לידה על ספסל כשהיא מנסה לקרוא ספר, ומכאן פורץ רומן.
ההשוואות לרות נמצאות בכל פינה של עזרא — מחוש ההומור האדיר, דרך אהבה לסרטים ישנים ובייסבול, בעיות הבריאות הרבות שלו והחיים באפר־ווסט סייד במנהטן, ועד חיבתו לנשים צעירות בהרבה. לאליס ועזרא טוב יחד, הם צוחקים כל הזמן, גם על הפרש הגילים ביניהם. היא אומרת לו שהוא שודד עריסות והוא קורא לה שודדת קברים. הוא מממן לה את הלימודים ונותן לה שקיות מלאות ספרים. היא לוקחת אותו לבית החולים כשהוא לא מרגיש טוב וחוששת שהסקס ביניהם דופק לו את הגב עוד יותר. היחסים ביניהם נעימים, עד שאליס מתחילה להבין שהגודל המיתולוגי של עזרא הסופר עלול להעלים אותה עוד לפני שהצליחה לכתוב אפילו ספר אחד.
החלק השני שונה לגמרי, ועל פניו הוא ממש ספר אחר. במרכזו עומדת הטראומה שעובר עמאר אל־ג'פרי, כלכלן עיראקי־אמריקאי צעיר שמעוכב בנמל התעופה הית'רו בלונדון, בדרכו לבקר את אחיו באזור הכורדי של עיראק. החלק האחרון הוא תמלול ראיון שמעניק עזרא בלייזר לתוכנית של הבי־בי־סי. התשובות שלו על יחסים, מוזיקה וספרות נשמעות, שוב, כמו דברים שפיליפ רות היה אומר. ה"ראיון" הזה מייצר, בעדינות, קשר בין שני החלקים הראשונים, ומביא סיום נהדר לנבירה מבריקה ביחס בין אמת לבדיה, כמו גם בשאלה אם אמנות עדיין יכולה לייצר אמפתיה אוניברסלית בעידן של פוליטיקת זהויות.
'א־סימטריה' היה לרב־מכר, הביא להאלידיי את פרס וויטינג היוקרתי המוענק מדי שנה לעשרה סופרים חדשים בולטים, נבחר לאחד מספרי השנה של 'הניו־יורק טיימס' ו'הניו־יורקר', ואולי הכי חשוב מבחינת יחסי ציבור — הוא נכלל ברשימת הספרים המומלצים של ברק אובמה בשנת 2018. האלידיי יודעת שהיא כתבה ספר ביכורים יוצא דופן ברמת הרעיון והביצוע. היא נותנת קרדיט דווקא לזמן הארוך שלקח לה לכתוב, וגם לעובדה שזה קרה לה בגיל מאוחר יחסית, כשהחיים באופן כללי כבר ברורים לה הרבה יותר.
"עבדתי כעורכת וכמגיהה ועשיתי כתיבת צללים כדי לשלם את החשבונות בזמן שאני כותבת את הספר הזה", היא אומרת, "הצורך לעשות את כל הדברים האלה במקביל לניסיון לכתוב ספר משלי היה מאוד מתסכל, אבל עכשיו אני יכולה לראות איך זה עזר לי. הגהה ועריכה גורמות לך להתרכז בפרטים הקטנים, והמוח שלך הופך מאומן ודורש שתעמדי באותם סטנדרטים כשאת כותבת בעצמך. אני פרפקציוניסטית, אני מתענה על כל משפט, והחזקתי את הספר הזה הרבה זמן עד ששיחררתי. אם יש לך אפשרות לחכות עם ספר עד שהוא ירגיש לך מושלם, זה שווה. יש בעולם מספיק ספרים בינוניים".
הספר יצא לאור בארה"ב ממש במקביל לפריצת תנועת 'מי־טו', כשדינמיקת הכוח בין גברים ונשים בעמדות שונות הפכה חלק מרכזי בשיח. מהבחינה הזאת, האלידיי שמחה שהיא כתבה את 'א־סימטריה' לפני כן. "היה מוזר לראות את הספר נקרא בקונטקסט הזה, שהוא שונה לגמרי מזה שבו כתבתי אותו", היא אומרת, "אבל זה היופי של ספרות שהפירושים שלה משתנים עם הזמנים. תנועה כמו 'מי־טו' עוזרת לנו לראות דינמיקת כוח בדרכים חדשות וטובות יותר, אבל חשוב לזהות שיש יוצאים מהכלל. יש הרבה ניואנסים במערכות יחסים וסיבות שונות שבגללן אנשים נמשכים זה לזה. גם בלי לדעת ש'מי־טו' תכף תתפוצץ, היה לי חשוב לתת לקורא אפשרות להחליט לבד מה הוא חושב על היחסים האלה בין אליס לעזרא".
לא התרשמתי שאליס נמצאת בעמדת נחיתות פה.
"אני שמחה לשמוע, כי מבחינתי לאליס יש הרבה מאוד כוח בקשר הזה, היא צעירה, כל החיים לפניה והיא בריאה. לעזרא אין את זה. אני רואה את הכוח עובר ביניהם הלוך ושוב. זה הרבה יותר מעניין בעיניי מאשר התפיסה שלפיה בגלל שאחד מהשניים הוא גבר מבוגר ומפורסם, הוא גם זה שמחזיק את כל הכוח בקשר, ורק כי היא אישה צעירה ואלמונית, היא במצב נחות. הרבה פעמים כוח הוא בעין המתבונן, לפעמים כל מה שצריך זה לשנות את הנרטיב בראש. אנחנו יכולים להחליט, לפחות במידה מסוימת, אם לתת למישהו כוח עלינו".
קשר רומנטי בין גבר לאישה שמפרידות ביניהם יותר מ־40 שנה הוא מגנט שיפוטי.
"ברור שיש מי שמוצאים קשר כזה דוחה, וגם זה בסדר. כשמגיעות תגובות שונות לדמויות, זה רק גורם לי לחשוב שהצלחתי. רומנים שלא באים עם אג'נדה של פוליטיקת זהויות הרבה יותר מעניינים בעיניי".
אגב פוליטיקת זהויות, בחלק השני של הספר את אישה אמריקאית לבנה שכותבת בקול של גבר מוסלמי חום־עור. גם זה קצת נפיץ היום.
"כמו 'מי־טו', גם הנושא הזה לא היה בראש שלי כשכתבתי. הוא הפך לשיח ציבורי כשכבר סיימתי את הספר. אני מאוד מגוננת על החופש לכתוב על מה שאת רוצה ובאיזה קול שאת רוצה, אבל זה חייב להיעשות בדרך אחראית. זה מצריך הרבה מחקר, הרבה שיחות עם אנשים, וכל הזמן לבדוק את עצמך ואת הדעות הקדומות שלך. בדיוק בגלל זה חשוב בעיניי שאנשים יוכלו לכתוב מזוויות שונות, כי אחרת איך נלמד. אדם חי ומת כשהוא רק אדם אחד, וזו עובדת חיים שלא תמיד נוח לי איתה. לכן דמיון ואמפתיה כל כך חשובים, כי כדי לא להיות לכודים בתוך האישיות האחת שלנו, עלינו לנסות לדמיין איך זה להיות אנשים אחרים".
אם היית כותבת את הספר היום, בעולם של "תרבות ביטול" ומדיה חברתית חסרת סובלנות, היית מהססת?
"אני באמת לא יודעת. זו שאלה מאוד מעניינת מה את בוחרת לכתוב בכל רגע בחיים. אני עדיין מרגישה מאוד־מאוד חזק לגבי החופש לכתוב כל דבר, היום אולי אפילו יותר מבעבר, דווקא כי זה נושא שיחה כל כך מרכזי, אבל זה באמת חייב להיעשות נכון".
הסיפור של עמאר מועבר בגוף ראשון, בעוד דווקא זה של אליס, שנראה כאילו נולד מהביוגרפיה שלך, מגיע בגוף שלישי.
"כן, כי במובנים רבים עמאר דומה לי יותר מאליס. אפילו נקודת המוצא של הסיפור שלו מבוססת על משהו שקרה לי לפני הרבה שנים כשעיכבו אותי בהית'רו. אבל אף קורא לא חושב שבעמאר יש אלמנטים אוטוביוגרפיים ממני, הם רואים אותי רק באליס, וזה בדיוק הדבר שאני נאבקת בו".
רגע, למה עיכבו אותך בהית'רו?
"בעלי, שהיה אז החבר שלי, הוא בריטי. טסתי לבריטניה המון פעמים לבקר אותו. בפעם ה־20 בערך עצרו אותי ושאלו, 'למה את באה הנה כל הזמן'. עניתי, 'החבר שלי גר כאן'. הם חשבו שאני מתכוונת להישאר שם בלי ניירת, ועיכבו אותי לשמונה שעות. השתחררתי בשלוש בבוקר עם חותמת בדרכון שלפיה בפעם הבאה לא אוכל להיכנס לבריטניה בלי ויזה מיוחדת. כשיצאתי משדה התעופה רשמתי לעצמי מחשבות על כל האירוע, ובסיס הסיפור של עמאר בא מזה".
חוויה לא נעימה, אבל עדיין את אישה אמריקאית לבנה, לא גבר עיראקי מוסלמי.
"נכון. הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות לי זה שהיו שולחים אותי חזרה לניו־יורק. לעמאר לא היה סיכוי שזה ייגמר ככה. בניתי את עמאר על חבר מהקולג', ועבדתי מאוד קשה כדי להיות בטוחה שאני מדברת בקול אמיתי ואמין. למדתי על התרבות ועל ההיסטוריה של עיראק, למדתי מה העיראקים באמת עברו בעשורים האחרונים. ביקשתי מהחבר הזה רשות להשתמש במה שספגתי מהשיחות איתו, והוא היה מאוד נדיב, המליץ לי על חומרי קריאה שלימדו אותי עולם ומלואו על עיראק. שלחתי לו את הספר לפני הפרסום, ומהתגובה שלו הבנתי שעשיתי את זה נכון".
• • •
ליסה האלידיי גדלה במדפילד, עיירה קטנה במסצ'וסטס, בתם של מכונאי ותופרת. ההורים התגרשו כשהייתה בת חמש, והיא ואחותה עברו לגור עם אמה ובן זוגה החדש. הם גרו ליד ספרייה, והילדה ליסה בילתה שם ימים שלמים. היא הייתה תלמידה מצטיינת וכשהתקבלה ללימודי תולדות האמנות בהרווארד, הייתה האדם הראשון במשפחה שלה שהלך לקולג‘.
אחרי שסיימה ללמוד ב־1998 השיגה האלידיי עבודה כעוזרת בסוכנות ייצוג האמנים היוקרתית Wylie, והתיידדה עם כמה מהשמות הגדולים שייצגה הסוכנות, בהם הסופרת לואיז ארדריק, המשוררת לואיז גלוק, ופיליפ רות. היא למדה מהם כל שיכלה, כולל הטמעת המשמעת של לקום בחמש בבוקר לכתוב. "היה ברור מיד שליסה היא יוצאת דופן", אמרה ארדריק ל'ניו יורק טיימס', "מעולם לא הכרתי מישהו שיש לו תחביר כל כך מדויק, זה היה כאילו היא כתבה באוויר".
ב־2011 עברה האלידיי למילאנו עם בעלה, שאיתו התחתנה שנה אחרי שנעצרה בהית'רו, כדי שפקידי ההגירה הבריטים יפסיקו להציק לה. מדי יום היא נסגרת לכמה שעות בסטודיו נטול אינטרנט ששכרה ליד הבית במרכז מילאנו, ובשאר הזמן מגדלת ילדה בת ארבע על ברכי הקפוצ'ינו. החיים מחוץ לארה"ב מאפשרים להאלידיי פרספקטיבה אחרת על מולדתה, ולא במקרה 'א־סימטריה' הוא ספר מאוד פוליטי, שמלחמת עיראק נוכחת בו היטב. "אם בספר שלך אין פוליטיקה, אז הוא לא המראה שאת רוצה שהוא יהיה", אומרת האלידיי, "אבל לא פשוט להחדיר פוליטיקה לרומן כזה".
איזו אמריקה את רואה מאיטליה?
"בשנות ה־20 שלי הייתי מאוד מעורבת פוליטית, בדיוק כמו אליס. הנשיאות של ג'ורג' בוש, מלחמת עיראק, הכל מאוד הכעיס אותי וזה היה בראש שלי כל הזמן. הבעיה היא שאחרי שהצבעת, אין לך באמת יותר יכולת לעשות כלום, אז הכתיבה עזרה לי לפרוק תסכול. היום אני מבינה הרבה יותר טוב כמה שונים החיים בארה"ב. אליס ועזרא מעבירים את חייהם הפריבילגיים בניו־יורק, שגם אחרי 11 בספטמבר הייתה עדיין מקום נפלא לגור בו, מה שאי־אפשר לומר למשל על בגדד. יש הרבה דברים שאני אוהבת באמריקה, אבל כשאת גרה בחוץ את מבינה שארה"ב היא רק עוד מדינה בעולם, היא לא המדינה היחידה".
פיליפ רות לא רק הספיק לקרוא את 'א־סימטריה' לפני מותו, הוא גם ליווה את האלידיי במהלך כתיבתו. "דיברנו הרבה תוך כדי וגם היו לנו ויכוחים", היא נזכרת בחיוך, "למשל, הוא לא היה לגמרי בטוח שהמבנה של הספר כפי שבחרתי הוא הדבר הנכון. חלק מהעצות שלו קיבלתי וחלק לא. האפשרות לדבר עם פיליפ רות כשאת כותבת ספר ביכורים זה מזל כל כך גדול, ובשלב הזה כבר היינו חברים באמת טובים ויכולתי להתייעץ איתו על הכל".
מה הוא אמר על התוצאה הסופית?
"הוא הגדיר אותה 'הישג משמעותי', שזו בערך המחמאה המושלמת שיכולתי לקבל ממנו. הוא מת כמה חודשים אחרי שהספר יצא ואני מאוד שמחה שהוא הספיק לראות אותו".
מה אנשים לא יודעים על פיליפ רות?
"שהוא לא לקח את עצמו יותר מדי ברצינות. ידוע כמובן שהוא היה מאוד מצחיק, אבל גם היה לו הומור עצמי נהדר. הוא צחק על עצמו וראה את האבסורדיות בצורה שבה אנשים מתייחסים אליו".
יש בספר בדיחה על כך שעזרא שוב לא זוכה בפרס נובל. קשה לפספס את הקריצה לרות.
"כן, אני מודה בקריצה. חלק גדול מהדרמה של פרס נובל ופיליפ באה מאנשים אחרים, לא ממנו, אז צריך להיות רובוט לא לחשוב על כך, אבל הוא גם צחק על זה המון. הלוואי שיותר אנשים היו יכולים להתנסות כמוני בהומור ובחוכמה שלו, כי זה היה תענוג אמיתי עבורי. עד היום, כשאני מוטרדת או מתוסכלת או מדוכאת ממשהו, אני חושבת על מה פיליפ היה אומר". •
