בואו נדבר על פורנו. עצם אזכור המילה עלול לעורר רתיעה אצל חלק גדול מהקוראים שרואים בסוגה הזו תועבה וניצול, ודבר שהשתיקה יפה לו. אלא שפורנו – בטח כשמדובר בסרטונים – הוא בעצם הז'אנר הקולנועי המצליח בעולם (כל מחקר שנעשה על כמות הכניסות והחיפושים של גולשים באינטרנט מגלה זאת). ואנחנו שותקים.
הדיסוננס הזה – בין הנטייה של אנשים לצרוך פורנו ומין בכלל לשתיקה ולטאבו סביבו – הוא בלב הסרט הרומני החצי־אוונגרדי הנפלא "מין חסר מזל או פורנו משוגעים", שביים הבמאי העולה ראדו ג'ודה, וזכה בפרס הראשון בברלין (דב הזהב). האירוע הקולנועי המיוחד והמוזר הזה מגיע להקרנות ספורות החל מהשבוע ברשת לב.
הסרט, נבהיר, הוא שילוב של סרט למיטיבי לכת לאלה שכבר מכירים קצת בקולנוע הרומני הקשוח שהפך לשיחת היום בפסטיבלים, לקומדיה אבסורדית קורעת מצחוק. כלומר שגם אם אתם נרתעים לרוב מ"קולנוע אומנותי", זה אולי הסרט האחד שיגרום לכם לצאת ממנו עם חיוך דבילי.
מי שרוצים להיות לגמרי מופתעים, נא להפסיק לקרוא כאן: הסרט מחולק לשלושה חלקים והקדמה. החלק הראשון הוא הכי דומה ל"סרט רומני" מהפסטיבלים – אנו עוקבים אחרי אישה (קטיה פסקריו) שהולכת ברחובות בוקרשט, בלי הרבה עלילה. מדווח לנו בקצרה שהיא מורה שסרטון פורנו שצילמה עם בעלה דלף לרשת. החלק השני הוא "מילון" – 15 דקות של קולנוע אוונגרד שמעלה על המסך שורת מונחים ומנתח את הצביעות החברתית סביבם (וגם הוא מצחיק). החלק האחרון מכונה "סיטקום" – מה קורה כשהמורה מתעמתת מול הורי בית הספר השמרן שדורשים שתפוטר בגלל הסרטון. אה, וההקדמה היא סרט הפורנו עצמו של המורה – בלי שום צנזורה או עידון – אז ודאו שיש לכם את הבטן לזה.
ג'ודה (הסרט "אפרים") אובססיבי לגבי השאלה מה אמיתי ומה לא, והאם אנחנו כצופים מנסים להסיט מבט אל מול האמת. במקביל, הוא משתמש בסרטו כדי לערוך סאטירה מעולה על רומניה, וחברות שמרניות בכלל, כולל ירידות מאוד חדות על האנטישמיות שמכסה על כל הרעות החולות בה (יש בדיחה מצוינת על גל גדות). ובסוף, זה סרט שבכל רגע לא מפסיק להפתיע, ועל כמה סרטים אפשר לומר זאת?
בשבוע שעבר נפטר הבמאי יבגני אריה, המייסד והמנהל האמנותי האגדי של תיאטרון גשר. לאורך 30 שנה, מאז עלה לארץ, אריה הצליח לשנות את מפת התיאטרון הישראלי באמצעות המוסד יוצא הדופן שבנה, שניסה לשלב בין תרבויות, הרוסית והישראלית, ולהפוך לסמן של איכות אמנותית חסרת פשרות בתחום הנוטה למסחרי ולבידורי.
כניסתו לנוף התיאטרון הישראלי בראשית שנות ה־90 קרתה בדיוק בשלב שבו המגמה של המיינסטרים בארץ נטתה לכיוון הפוך. השפעת המהפכה של הטלוויזיה המסחרית על תרבות הצפייה הכריחה את רוב מנהלי התיאטרונים הציבוריים לחפש הצגות שיקרצו לטעם ההמון (כמו מחזות הזמר שעלו ופרחו) או כאלה המשלבות נושאים חברתיים בתוך מסגרת ריאליסטית פשוטה וקלה לעיכול. העיקר לא לאתגר את המנוי הממוצע.
אריה וחבורתו סימנו מגמה הפוכה, של תיאטרון המנסה להילחם בתרבות הרייטינג על ידי הדגשת השפה התיאטרלית הייחודית. הוא יצר תיאטרון תיאטרלי במודע, גדול מהחיים, המביא בפנינו מסעות מסוגננים וקסומים למחוזות הקלאסיקה וההיסטוריה, עם הרבה דמיון ושילוב יצירתי של כל מרכיבי שפת המופע – משחק, מוזיקה, עיצוב, תאורה ועוד.
אריה לא הסתפק בבניית קסם בימתי. הוא התעקש לנסות להפוך את התיאטרון שלו לישראלי, קודם באמצעות חיפוש חומרים ספרותיים מתאימים כמו "אדם בן כלב" (על פי ספרו של יורם קניוק) או "כפר" (מאת יהושע סובול), שתיים מההפקות המבריקות ביותר שלו בשנות ה־90, ולאחר מכן על ידי שילוב של שחקנים ישראלים בלהקת השחקנים הרוסית שבאה עימו ממוסקבה ושימשה בסיס לתיאטרון שהקים.
השילוב הזה בין הישראלי לרוסי הגיע לשיאו בהפקות נהדרות כמו "בשני קולות", "העבד" ו"שונאים - סיפור אהבה" בראשית האלף השני. בשנים האחרונות ניתן להגיד שרוב להקת השחקנים בגשר הפכה לישראלית, ובשלב הזה המשיך אריה לחפש דרכים לחזק את המורשת האמנותית שלו על ידי מתן אפשרות לבמאים ומחזאים צעירים, כאלה שאינם הולכים בתלם הריאליסטי הפשוט, להפגין את כישרונם. רועי חן, יחזקאל לזרוב ונעם שמואל הם רק חלק מהשמות החשובים שצמחו תחת חסותו.
"הכלה וצייד הפרפרים" הוא בדיוק מסוג ההפקות המסמלות את החזון הזה. במקור המחזה האבסורדי הקטן של נסים אלוני נכתב בשנות ה־60 עבור שני שחקנים ענקיים, יוסי בנאי וגילה אלמגור, שהפיחו רוח חיים בדמויות המוזרות של הכלה הבורחת מחתונתה וצייד הפרפרים הרומנטיקן, הנפגשים בגן הציבורי. לנעליהם הענקיות נכנסים הצמד אפרת בן־צור וישראל (סשה) דמידוב, ליהוק המסמל יותר מכל את השילוב בין העבר הרוסי להווה הישראלי של גשר. בן־צור מגוונת, מדויקת ומלאת צבעים הבעתיים מפתיעים כמי, הכלה המבולבלת והמתוסכלת, ואילו דמידוב מיטיב להקרין את החן הילדותי התמים של גץ, הפקיד הקטן עם החלומות הגדולים. המפגש ביניהם מפיק כמה שיאים עדינים של רגש, וגם רגעי קסם תיאטרליים, בחסות המצאות העיצוב היפות של הבמאי יאיר שרמן והמעצבת פולינה אדמוב.
שרמן בחר להוסיף שכבת פרשנות נוספת לטקסט באמצעות מבנה החלל. כך, ההצגה מתרחשת באולם התיאטרון בין המושבים הריקים, ואילו הצופים יושבים על במת התיאטרון וצופים משם בהתרחשות. זה נראה כמו רעיון מגרה ומדליק בפתיחה – דימוי אולם התיאטרון הנטוש כגן הקסום האבוד של אלוני – אבל בהמשך אתה חש שהניסוי הקונספטואלי הזה קצת פוגע באינטימיות של הסיפור האנושי הקטן.
גם הנוכחות של התזמורת, היושבת בגלריה העליונה של האולם, רק מסבכת את התמונה הבימתית, על אף המוזיקה המתוחכמת והיפה שכתב לה אבי בנימין, עוד סמן קבוע של איכות אמנותית מורכבת בהצגות גשר.
עדיין, זו הצגה חכמה, יפה ורבת דמיון, המספקת חיבור מתוחכם בין המיטב של המחזאות הישראלית לדורותיה לבין הרוח הניסיונית של התיאטרון התיאטרלי, הפיוטי והגדול מהחיים, הרוח המבורכת שאריה הביא עימו לארץ וששינתה את פני התיאטרון הישראלי.
החומרים שמהם נוצרות אגדות רוקנרול – "דייזי ג'ונס והסיקס", ספרה של טיילור ג'נקינס ריד, הוא בדיוק זה.
קודם כל, הוא מתרחש בתקופה שבה נוצרה המוזיקה הטובה ביותר בהיסטוריה, סוף הסיקסטיז עד סוף הסבנטיז. בנוסף, זה קורה במקום שבו מיתוסים נבראים – אל.איי, קליפורניה החולמת. הוסיפו את הגיבורים הנכונים והקסם כבר יתרחש מעצמו.
דייזי ג'ונס היא בתם המדהימה של דוגמנית צרפתייה ואמן אמריקאי שלא ממש מתייחסים אליה, כך שכבר כטינאייג'רית היא מתחילה להסתובב מאחורי הקלעים במועדונים הנכונים. היא לומדת בדרך המהירה והכואבת שגברים רוצים ממנה רק דבר אחד, ומחליטה: אני לא אהיה המוזה של מישהו, אני אהיה המישהו. וכך מתחילה האגדה. דייזי הופכת לסינגר־סונגרייטרית מופלאה, שיכולה להיות קרול קינג החדשה, אבל אנשי חברת התקליטים שלה מנסים לעצב ממנה בובת ברבי משעממת.
לרכישת הספר באתר עברית
הסיקס, לעומת זאת, הם להקה שהקימו האחים בילי וגרהם דאן, והם עושים את הדרך הארוכה והמוכרת מהופעה בחתונות ואירועים, עבור ממועדונים וברים קטנים למועדונים גדולים יותר, ועד לחוזה בחברת תקליטים, הקלטת אלבום ראשון וסיבוב הופעות. חיים את החלום. הם לא סתם עוד להקה, כמו שדייזי היא לא סתם עוד זמרת, והמפגש ביניהם הוא רגע של התגלות אלוהית, מפץ גדול מוזיקלי שאחריו מה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה.
הסיפור מסופר כסדרה של ראיונות קצרים עם חברי הלהקה והדמויות הסובבות אותה. לפעמים זה קצת מציק, במיוחד בקטעים המקצועיים מדי, המכונים בעגה הברנז'אית "שיחות בס־תופים". המרחק בין אגדת רוק לקלישאת רוק הוא מילימטרים ספורים בלבד, ולפעמים ריד עוברת אותו, בעיקר בקטעי הסקס והסמים השגרתיים מסיבובי ההופעות. אבל כל השטויות האלו חולפות עוברות ואנו נשארים עם הדבר הטהור, הגולמי – המוזיקה עצמה: להקה מעולה, זמרת שמיימית, מתח מיני סותם עורקים בינה לבין הסולן החתיך ושורה של דואטים שחורכים את כל הבמות והמצעדים, עד כלות. זהו. זה כל מה שצריך.
אחד הדברים שמלמדים אותנו עוד בגן הילדים הוא שאנחנו מדברים עברית היום בזכות אדם אחד: אליעזר בן יהודה. אבל מתברר שהמחקר המדעי ומומחי הבלשנות של ימינו מערערים על הנחת היסוד הזאת וחושפים את הגיבורות האמיתיות של התחדשות העברית בארץ ישראל: הגננות.
כן, הגננות הראשונות של היישוב העברי, בנות העלייה הראשונה והשנייה, הן שהחדירו את השפה לילדי הארץ, בעזרת שירי ילדים ומילים שהומצאו כדי שהילדים יוכלו לדבר על מה שמעניין אותם. העובדה שהגנים התנהלו בעברית הייתה הרקע שעליו הפכה העברית הכתובה, העתיקה והמכובדת, שהחזיקה מעמד אלפי שנים, לשפה מדוברת וחיה לגמרי.
"הסודות" המרתקים האלה נחשפים בפודקאסט "קולולושה – עברית לשון שפה" שמגיש ירעם נתניהו ומופק על ידי המרכז לטכנולוגיה חינוכית. בפרק האחרון מתארחת הבלשנית פרופ' צביה ולדן, והיא זו שתובעת את הצדק ההיסטורי עבור הגננות האמיצות, שהיו היוזמות של חלק גדול משירי הילדים המוכרים עד היום. בכל פעם שנתקלו בחג או אירוע שלא היה לו שיר בעברית, הן היו מזמינות שיר כזה מהמשורר לוין קיפניס. כך למשל באו לעולם "נר לי", "אורחים לחג", "סביבון סוב סוב סוב", "אני פורים" ועוד.
ולדן האנרגטית והנלהבת סוחפת את המאזינים אל עולם הגננות של פעם, בהסכת שהוקלט מול קהל. החיסרון הוא בכך שהדיון גולש לכיוונים שונים, ולפעמים הסיפורים נקטעים באמצע. ולדן נהנית לספר את קורותיהם של גיבוריה, עד רמת ציור האילן המשפחתי שלהם, ברמת פירוט שקצת מקשה על המעקב.
להסכת "קולולושה" יש כבר 35 פרקים, שעוסקים בזוויות שונות של השפה: ניקוד, מילים לועזיות, מקורם של שמות משפחה, הגיית ח' וע' ואחרים. יש גם פרקים שחופרים עמוק בסוגיות פחות פופולריות כמו דקדוק ימי הביניים והשפעת השפה האכדית.
המיזם שמגדיר את עצמו "הפודקאסט היחיד בעולם שעוסק בלשון עברית" מבורך וראוי. אבל בחלק מהפרקים מה שמגיע אל המאזינים קצת גולמי מדי ולא מעובד מספיק למוצר אודיו. ובכל זאת, כדאי לעיין ברשימת הפרקים ולמצוא את מה שמעניין אתכם.
אפשר להאזין לפודקאסט בכל האפליקציות ובאתר
לפרק על הגננות
https://open.spotify.com/episode/4uIk3LrfgKtgGS6X4dNf0X
זה לא הוגן לשפוט את עמרי קרן רק לפי הייחוס המשפחתי. לא לפי הסבא – שלום חנוך, ולא מול ההורים – המעצבת והיוצרת מאיה חנוך (זו מהשיר שסבא של קרן כתב לפני יותר מ־50 שנה) והשחקן דרור קרן. בית אמנותי הוא נקודת פתיחה לא רעה לצעיר עם נפש ושאיפות יצירתיות, אבל הוא גם עשוי להבהיר לו מדוע מוטב לוותר על החלומות האלו.
אחרי כמה האזנות לאלבום הבכורה היפה של קרן, Love in Mind, ניתן להניח שהוא מצא את הדרך שלו לבד. הוא מהמוזיקאים האלה שניתן להשוות את יצירתם לפעולת רוגטקה – הם נמתחים לאחור, משתהים כמה רגעים, אוספים וסופגים את ההשפעות, מתרגמים אותן כראות עיניהם (ואוזניהם), ונורים קדימה. יש משהו מקסים במוזיקה חדשה שקצת מזכירה אלבומי עבר אהובים. בטח כשהביצוע מונע מהשראה ולא מחיקוי.
במקרה של קרן, עשרת הקטעים היפים שמרכיבים את Love in Mind זורקים לקו התפר שבין הסיקסטיז לסבנטיז. העטיפה היפה שעיצבה לו אמא מאיה מזכירה קצת את זו שפיארה את האלבום המשולש של ג'ורג' האריסון, ולא רק בגלל שעל שתיהן הונצח מוזיקאי צעיר (קרן כולה בן 22) ומוכשר עם שיער ארוך וזקן המוקף בטבע. גם המוזיקה המרחפת שלו מרפרפת לעיתים לעבודת הגיטרות הרכה של הביטל המנוח.
אלא שהאריסון גייס בערך רבע עולם כדי להרכיב את יצירת המופת שלו. קרן, שנעזר בהפקה של בן אבגיא ובכינור של יוגב גלוסמן ב־Now, עושה כאן את הכל לבדו, ובהצלחה רבה. לגישת "העשה זאת בעצמך" יש לא מעט יתרונות, ויש די דוגמאות – מכאן ומשם – שהוכיחה את הבחירה בה לאורך השנים, הרבה לפני שמישהו דמיין את הפיתוחים הטכנולוגיים שהפכו אותה לקלה יותר בימינו.
למרות שהוא שר באנגלית ומושפע ממה שנוצר מעבר לים לפני למעלה מיובל שנים, השירים של קרן מהדהדים את רוח הזמן והמקום. שיר הנושא ו־Going to אמנם זכו לזמן אוויר יפה ברדיו, אבל בדומה לעטיפה המנציחה את הירוק הטבעי שעוד ניתן לאתר בשולי הערים, הם וחבריהם לאלבום מתפקדים כמין שמורת טבע בג'ונגל הפלייליסט.
https://open.spotify.com/album/6ymtJfqF5ltKv4DdhRRIqo
