1 אישה שנשקה ל־70, עם מחלת רקע קשה, נפטרה השבוע אחרי שנדבקה בקורונה. שמעתם עליה רק כי קוראים לה אסתר פולארד. בינואר נפטרו מקורונה כ־500 בני אדם, אבל החברה הישראלית, שנחשבת בדרך כלל כל כך רגישה לחיי אדם, לא התעכבה על כך אפילו לרגע.
במשך עשרות שנים ניהלה אסתר פולארד מאבק נחוש על מה שהגדירה כהפקרה ישראלית של בעלה. בפטירתה, זכתה לחשוף לציבור הפקרה מסוג אחר: רק כיוון שהיא רעייתו של יונתן פולארד גילינו כמה מסוכן לאישה בגילה, חולת סרטן, להידבק גם באומיקרון.
ידידתה של אסתר סיפרה לי השבוע: "אנשים לא מבינים מה זה 'מחלת רקע'. הם חושבים שהיא נפטרה מסרטן. אבל מה שהיה לאסתר זו מחלה כרונית, שנשים מאריכות בה חיים לעיתים רבות. היא הרגישה טוב. היא הייתה חיונית וחזקה. היא לא הפסיקה לטייל עם יונתן ברחבי הארץ וליהנות מהחופש ומהאנשים. פעם בכמה שבועות עברה טיפול כימו שגרתי, והביתה. היא כל כך נשמרה ונזהרה, אבל בסוף נדבקה בקורונה. אסתר נדבקה לפני שבועיים בלבד, המצב הידרדר מהר ובתוך שלושה ימים היא אושפזה ונפטרה".
חברה אנושית נמדדת בסופו של דבר ביחסה לאנשים במשבר, בזמני משבר. זה כבר נורא מתיש אחרי שנתיים, אבל בכל זאת: שמרו על המבוגרים, הקפידו על מסכות למען מדוכאי החיסון והאוכלוסיות שבסיכון, חזקו את אנשי הרפואה שכבר מזמן לא מריעים להם מהמרפסות למרות שעכשיו מגיע להם יותר מאי פעם. השבוע זה אולי קל יותר, כי זה הפך קצת יותר מוחשי: 500 נפטרי ינואר הנשכחים והאלמונים קיבלו פרזנטורית בשמיים.
2 והנה יוזמה חדשה שמזכירה שלכל איש יש שם, ולכל מטופל יש חיים וסיפור. ד"ר אליעזר בארי הוא מנהל האגף לשיקום וטיפול נשימתי בבית החולים "אלי"ן" לילדים. לפני ארבעה חודשים, בזמן ששיחק סקווש במתחם הספורט של האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים, התמוטט מדום לב. בשאר גושה, מציל שעבד בבריכה הסמוכה, מיהר אליו עם דפיברילטור שהיה שם. הייא סובחי, אחות במקצועה שהייתה בקרבת מקום, הצטרפה אליו והתחילה בעיסוי לב. השניים נלחמו על חייו, והמלחמה המשיכה ביחידת טיפול נמרץ לב של שערי צדק.
ד"ר בארי הגיע לבית החולים כ"פלוני אלמוני, תעודת זהות 000000000". הוא היה לבדו, בלי יכולת לדבר, בלי מסמכים. כשרעייתו שירה הגיעה לשם היא התקשתה בעצמה לזהות אותו מבעד לכל הצינורות והמכשירים. "הוא שכב שם מחוסר הכרה", סיפרה לי, "בלי בגדיו, בלי משקפיו, בלי הכיפה שלו ובלי הניצוץ בעיניים. רציתי שהצוות הרפואי יידע מי הוא, אז הלכתי הביתה והכנתי שלט. בחרתי את אחת התמונות הכי יפות שלו, לדעתי. זו תמונה שבה הוא בעצמו כרופא דואג למטופלים שלו, וכתבתי ליד התמונה כך: 'שלום, שמי אליעזר בארי. כך אני נראה כשאני לא מורדם ומונשם'. כתבתי שהוא אבא של אוריאל, משה וגיל, וסבא של גיא, ושהילדים במחלקה שהוא מנהל ב'אלי"ן' מחכים לו, וגם משפחתו שבבית, וכתבתי גם תודה על הטיפול המסור. הדבקתי את הדף על המגש שלמרגלות המיטה, כך שכל מי שעובר שם יראה".
האחות הראשונה שנתקלה בשלט, נפעמה. "זה נפלא", היא אמרה לשירה. "אני תמיד עושה את המקסימום עבור המטופלים, אבל זה ממש מעורר מוטיבציה".
שירה מדגישה שהמטרה לא הייתה להבליט בפני הצוות את העובדה שבעלה הוא רופא. "גם אם אדם הוא עובד זר שמאושפז בארץ, או מובטל, עצם הידיעה שיש לו חיים ואנשים שמחכים לו בחוץ, היא חשובה".
ד"ר בארי התאושש, ברוך השם, ושמע על הרעיון הקטן־גדול של רעייתו. יחד הם מבקשים להפיץ ולפרסם כעת את היוזמה הזאת, שלא דורשת שום תחכום טכנולוגי, רק תמונה וכמה מילים שתכתוב המשפחה.
"אני מכיר את המציאות הזאת כרופא", אומר ד"ר בארי. "אתה רואה אדם זר מחובר למכונת הנשמה, אדם שאף פעם לא אומר לך 'שלום' או מודה לך על מאמציך, אז קל לשכוח שיש מאחוריו עולם עשיר של רגשות וערכים, של שאיפות ואהובים. יש משפט שאני מלמד את הסטודנטים שלי לרפואה, זה ציטוט של ת'ורגוד מרשל שהיה שופט בבית המשפט העליון של ארצות־הברית: 'בהכרה באנושיות של חברינו, אנחנו מביאים את עצמנו לדרגה האנושית הגבוהה ביותר'. אני חושב ששלטים מודפסים, ביתיים ופשוטים כאלה, יכולים לעזור לנו הרופאים במשימה הזאת".
3 לכאורה, סיפור יציאת מצרים הסתיים. עם ישראל כבר עבר את ים סוף וקיבל את התורה בהר סיני. אבל יש פרשנים שמסבירים שאנחנו יוצאים לחירות רק בפרשה הזאת, פרשת "תרומה". השבוע אנחנו מתבקשים לראשונה לתרום ולתת כסף ורכוש כדי להתחיל לבנות את המשכן. רק כשהאדם יוצא מעצמו, נותן מעצמו, מפגין נדיבות – הוא באמת יוצא מעבדות לחירות. זוהי יציאת מצרים האמיתית.
בספר המפורסם "אורחות צדיקים", שזהות מחברו לא ידועה, נכתב שנדיבות היא לא רק תרומה של כסף. היא תכונת אופי, שלא מתבטאת בתרומה חד־פעמית אלא בחיים שיש בהם נדיבות תמידית.
יש שלושה סוגי נדיבות, נכתב שם: נדיב בממון, נדיב בגוף ונדיב בחוכמה. הסוג הראשון הוא כמובן מי שיודע לתעל את הכסף שלו גם לצדקה, ולא רק לצורכי עצמו. הנדיבות השנייה, נדיבות בגוף, מתגלה כשאדם משתמש בגופו כדי לסייע לזולת: הוא הולך לשמחתו של הזולת או הולך לנחם אותו באבלו, או אפילו יוצא איתו לבית קפה כדי לעודד אותו, עוזר לו במעבר דירה, ולפעמים סתם מחייך אליו ומקשיב לו. נדיבות גופנית כזו היא לא דבר מובן מאליו, בפרט בעידן המסכים. הרבה יותר קל לצאת ידי חובה ולתרום כסף בביט, מאשר לזוז ולעשות משהו. והרמה השלישית, נדיבות בחוכמה, היא הרמה הגבוהה ביותר – לייעץ לאחרים, לחלוק איתם את החוכמה ואת הניסיון שלנו, ללמד אותם תורה ולתת להם להכיר את עצמם ואת מורשתם.
פרשת "תרומה" מזכירה לנו שלא צריך להיות עשיר כדי לתרום, ולא צריך לחכות להזדמנויות מיוחדות. בכל רגע נתון אנחנו מוקפים בהזדמנויות להיות נדיבים.
שבת שלום.
