רנ"ג מאיר פחימה ז"ל שירת שנים רבות כנגד תקשוב. בדרכו לבסיס, התפוצץ באוטובוס שבו נסע מחבל מתאבד. שבעה מהנוסעים, ומאיר ביניהם, נהרגו. לידור בנו, היה רק בן שנתיים כשאביו נהרג.
"הוא לא יוצא לי מהראש", משחזר לידור את הזיכרון היחיד שנותר לו מאביו, "עמדתי על שולחן, והוא הרים אותי והניף אותי באויר - הייתי מאושר. זה זיכרון יחיד שמלווה אותי. כל השאר אני מכיר מסיפורים".
הוא משרת היום בחיל הים ושואף להיות דומה לאבא שלו, ש"כל מי שדיבר איתי עליו ציין מיד את טוב הלב שלו, את הדאגה ואת הנתינה שלו". לידור מספר כי "הוא תמיד לקח מעצמו ונתן לאחרים, וזה מעיד על הגדולה שלו כאדם. המטרה שלי בחיים היא לחקות אותו. במקרה כמו שלי, כל אחד היה רוצה להיות כמו אבא שלו - זו הנצחה בעיני".
כחלק מהרצון ללכת בדרכו של אביו, לידור מתכנן קריירה צבאית: "אבא שלי היה רנ"ג, ואני מאוד רוצה להמשיך בקבע כמוהו. אני רוצה להמשיך את הדרך שלו, והשליחות שלי היא לייצג אותו".
עם המילה געגוע לידור מתקשה: "יש לי רצון שלא נגמר להכיר אותו, להסתכל לו בעיניים. זה משהו שלא היה ולא יהיה לי. אני מתמודד עם זה בהתחקות אחר דמותו, אבל קשה לקרוא לזה געגוע."
"הוא חסר לי בעיקר ברגעים הקשים", מספר לידור, "אני תמיד זוכר שהרגעים הטובים קורים לי בזכותו, אבל בקשים אני צריך את הכתף שלו. אני שומע חברים שמדברים עם האבות שלהם, ורואה את המקום של האבא בבית. יש לי תחושת החמצה מאוד גדולה, אבל אני מבין שהיה לי אבא מדהים שכבר אין אנשים כמוהו. אני מסתובב עם גאווה עצומה".
