מארס 2002, ערב חג הפסח. מחבל חודר אל היישוב אלון מורה, פורץ לבית משפחת גביש ויורה לכל עבר. הוא מצליח לגבות את חייהם של ארבעה מבני המשפחה - רחל ודוד גביש, יצחק קנר, אביה של רחל, והבן אברהם, קצין בסיירת מטכ"ל.
נעמה, אשתו של אברהם, שהתה גם היא בבית. בתושייה רבה היא סותמת את פיה של התינוקת דריה בת השנתיים ומתחבאת איתה מתחת לשולחן. כשהמחבל עולה לקומה השנייה, היא מצליחה לברוח מהבית ומצילה את חייהן.
דריה הפעוטה כבר בת 22, קצינת חינוך בדרגת סגן בבית הספר לקצינים "בה"ד 1". היא לא זוכרת דבר מהפיגוע הרצחני שזיעזע את המדינה וגם לא מאבא: "הזיכרון שלי מתחיל שנתיים אחרי. למרות שמספרים לי עליו המון, בתחושה שלי קשה למלא את החלל והחוסר הזה. אני לא מצליחה להכיר אותו דרך זכרונות של אנשים אחרים. הייתי רוצה יותר, זה פספוס גדול עבורי".
"אומרים שהיו לו דרישות גבוהות מעצמו וגם לי יש את זה", היא מספרת, "יש כל מיני דברים משותפים וכל סיפור גורם לי לרצות להיות דומה לו, לאדם שהוא היה".
כשנשאלת אם אפשר להרגיש געגוע לאדם שלא הכירה היא אומרת כי "אין לי געגוע, יש חוסר. זה מציק כמו געגוע אבל זה לא". "הבנתי מגיל קטן שאין לחוסר הזה פיתרון, זה לא ישתנה וצריך לחיות עם זה", דריה משתפת, "הוא חסר לי בעיקר בצמתים בחיים. כשיש לי שאלות על העתיד, אפילו לפני שחתמתי קבע, הייתי רוצה למשל לקבל ממנו עצה".
היום כשהיא מתקרבת לדרגה שבה נהרג אביה בעת השירות הצבאי, היא מספרת על הבחירה להתגייס לצה"ל: "תמיד ידעתי שאני רוצה להתגייס, למרות שכיוונו אותי לשירות לאומי, כמו כל הבנות שלמדו אותי. זה היה מאוד חריג בנוף, ולקח זמן לסביבה לעכל את זה וברגע שהתגייסתי הבנתי שאני רוצה לצאת לקצונה".
היא מוסיפה כי ההשוואה לאביה הקצין הייתה בלתי נמנעת מבחינתה: "הגיוס נתן לי תחושה של קרבה אליו, וגם דרך לנסות להכיר אותו דרך המערכת. רציתי לראות אם גם אני מצליחה להיות משמעותית ומוצלחת בה, ההשוואה בדיעבד היא לא נכונה כי העולמות שונים".
העובדה שלא זכתה להכיר את אביה נוכחת בחייה: "אין לי זכרונות מאבא שלי, וההנצחה שלו אצלי זה לרוב בתמונות עם מדים וסיפורים מהצבא. ככל שעובר הזמן אני מבינה כמה הוא היה משמעותי עבור הרבה אנשים. זה נותן עוד חתיכה לפאזל".
