המשותקים והמשתקים

אף יהודי // ענת עינהר - כנרת זמורה־דביר - 240 עמ'

קריאה ב'אף יהודי' היא כבסדרה של מרוצים קצרים. מרגע שמתחיל הסיפור הוא דוהר, זוחל, רץ, מזנק קדימה, וברגע שהוא הסתיים, הספר נסגר, ולפני הסיפור הבא יש להמתין עד שהנשימה חוזרת לאט־לאט לסדרה, קצב הלב מתמתן. עד המרוץ הבא. הסיפורים נעים קדימה בלי מעצור, אבל התנועה האנושית עצמה אינה מובנת מאליה, כבר מהשורה הראשונה של הסיפור הראשון. 'איש בקהל', הנפתח כך, "לרגעים לא היה יכול לסבול את הגמישות של הגבר שעל הבמה". גיבור הסיפור, אדם שאינו שולט ברגליו, אינו יכול לסבול את גמישותו ואת קלות תנועתו של הגבר שעומד על הבמה.

גיבוריה של עינהר הם אנשים שתנועתם במרחב — הפיזי, הנפשי או החברתי — אינה מובנת מאליה. סיפורי 'אף יהודי' הם סדרה של תנועות במרחב משתנה, שמתארו עולה ונוצר מתוך הדימוי. גיבוריה נעים ומשותקים, עולים ונופלים, נשארים בבית או מוציאים את הכלב, ואיתם גם הקורא. הסיפורים מקדימים במילה או בכמה מילים את המחשבה, ודעת הקורא מתפצלת בין החלק הבונה את העולם מתוך המילים לחלק הרץ קדימה עם ההתרחשות. כך, המציאות הפיזית, העשירה והדחוסה, שטעמה כטעם "אגדה שחורה ומסוכרת" נוצרת במקביל לקריאה, ומתפוררת אחריה, כמו סרט מצויר, ובו מכונית נוסעת על גשר הנוצר שבריר שנייה לפני שהדמויות ייפלו אל האין. זה אינו עולם שלם שלתוכו הגיבור נכנס, אלא עולם שנוצר תוך כדי התרחשות, תוך כדי קריאה.

הנה למשל פתיחת הסיפור 'דמדומי דם': "שבעים ושתיים מדרגות לבניין לטפס בהן ובאין מעלית יש להתרוצץ מקומה עד קומה עד קומה עד קומה, אלא שמחוצה לו מוטל הים כשטיח גדול מאובק, דהוי ורמוס לרגלי השמש, והרוח שבאה ממערב שואפת מן המים את מלחם ואת עננותם הלחלוחית... לפורר את קירות הבניין... ולכרסם שלדו בשקט־בשקט קומה תחת קומה..." קודם כל יש מדרגות, ומתוך האין־מעלית והטיפוס במדרגות נבנה הבניין, אך מיד כשמגיעים למעלה המבט נזרק החוצה אל השטיח המאובק של הים שמכרסם את הבניין קומה תחת קומה. בפסקה אחת, הבניין עולה מתוך הטיפוס ואז מתכרסם. הפועלים מקימים את התפאורה יחד עם כניסת הדמויות לסצנה ויפרקו אותה מיד אחר כך.

בעולם שבו התנועה אינה מובנת מאליה, האנשים הבטוחים בעצמם הם מושא לקנאה ולנקמה. סיפור אחד כזה הוא סיפור הנושא, 'אף יהודי'. ארבעה ישראלים נופשים באוסטריה, אחד מהם, גיסה של המספרת, דובר גרמנית ובעל מראה אירופי. הטבעיות והנינוחות שבהן הוא מקבל את מקומו, אפילו בלא שייאלץ לתבוע אותו, כמשהו שמגיע לו בזכות, מעוררות את טינתה של המספרת, בעלת האף היהודי. ביטחונו במי שהוא ובמה שהוא, הוא גם חטאו וסיבת העוינות כלפיו וגם אמצעי הנקמה. בכך הוא מצדיק את הפגיעה בו.

לעיתים, ההפך הוא הנכון. חלק מהגיבורים מנסים להשיג שליטה בחייהם באמצעות התבזות. הגבר שרגליו מסרבות לציית לו מקנא בתחושת הביטחון העצמי של הקומיקאי שחר חסון, שכשמו כן הוא, שחר וחסון. אבל בשונה מהמספרת ב'אף יהודי' אינו מבקש לפגוע בו, אלא להפך, להתבזות מולו. הוא מפנטז על הרגע שבו, "יושם לצחוק והזרם החשמלי המבזה, המסעיר, יצית את רגליו וסוף־סוף ישלח אותן לחופשי". ההתבזות תהיה הניצחון שלו, כיוון שהיא תאפשר לו לנוע.

המספרת ב'אנפילקסיס' נלחמת על זכותה לדבר בשם רנה שני — המשוררת ומנהיגת הכת ששינתה את שמה ל"ריין שיין" ומתה באוסטרליה" — ולשם כך היא מוכנה שרוחה של ריין שיין תשתלט עליה. הסיפור נפתח בתיאור גרוטסקי של המועמדים הממתינים להכרזה על הזוכים בפרס ספיר, ומשלל הגברים הנתעבים המועמדים לפרס, המספרת מענישה דווקא את מי שבשם היכרותו עם שני שלל את זכותה של המספרת לכתוב עליה. הוא "זקוף כל כך", והיא — "ריין שיין היא רוח הרפאים שלי" — מתחפשת ומשחקת, מכניסה בננה למכנסיים "והתחתונים שלי בולטים מלפנים בשפיץ יפה". במקרה זה, הנקמה היא שיתוק. עונשו של מי שבטוח במקומו אינו הפלתו ממעמדו, אלא דווקא הגשמת משאלתו — להיות קבוע וקשיח. אם בעולמו יש מקום קבוע ומסודר לכל אחד, אזי משאלתו תינתן לו.

הסיפורים של ענת עינהר טובעניים, והקריאה אינה תמיד נעימה. כדי להשיג את התנועה הנחשקת, הנחוצה, על הקורא להיות מוכן לערעור מקומו ולהיסחפות פנימה. ברגעים של אובדן נשימה, נזכור שאין נורא יותר משיתוק ומקיבעון — יותר מעלייה, יותר מנפילה, יותר מהתרסקות. גיבוריה של עינהר לומדים, ואיתם קוראיה, שהמקום הבטוח הוא אשליה, שהמפלצות הן אלו שאין בהן שום ספק, שום ערעור. המשותקים והמשתקים. •