אירפין ובוטצ'ה הן ערי לוויין של קייב, שלפי כל הסימנים הצבא הרוסי מתכוון להיכנס אליהן. עד אז הוא מפגיז אותן בכל אמצעי אפשרי – ארטילריה, רקטות גראד, טילים ממסוקי קרב והפצצות מן האוויר. הערים האלו, שמתגוררים בהן עשרות אלפי תושבים, מתרוקנות מתושביהן לאט־לאט.
הכתישה של הערים מצפון־מערב לקייב, במרחק 25 ק"מ מהבירה, נמשכת ללא הפוגה. אבל בלילה שבין שבת לראשון נראה היה שאפילו האש הזו שוככת, ובבוקר כשיצאנו, רפאל יוחא ואני, לעשות את שידור הבוקר לאולפן ynet, לא יכולנו שלא לתמוה על השקט שנמשך כבר שעות רבות. שקט בעיצומה של מלחמה תמיד מעורר אי־שקט אצל מי שנמצא בעין הסערה. "אולי הרוסים החליטו לתת מנוחה לאזרחי קייב ביום ראשון", הציע רפאל הסבר כשהחזיק מולי את המצלמה לפני שעלינו לשידור.
בעודני מהרהר במה שאמר נשמעה סדרת פיצוצים, כאילו תוזמנה בדיוק לתחילת השידור בתשע בבוקר. הנפילות היו אמנם רחוקות, אבל קולות הנפץ נשמעו היטב וליוו את כל השידור.
שביל הבריחה
הנהג אנטולי אסף אותי ואת נדיה המתורגמנית ויצאנו לכיוון אירפין, לראות מה קורה באזור הגשר המופצץ שתחתיו וסביבו בורחים הפליטים מהעיר המופגזת. במרחק לא רב מהגשר הקים הצבא האוקראיני נקודת איסוף לפליטים שבאים מאירפין ובוטצ'ה, ואוטובוסים עמדו שם פגוש אל פגוש והמתינו לנמלטים מהערים, בדרך אל קייב.
הכל נראה שקט ולכן המשכנו בכביש הרחב שמוליך לאירפין ולגשר. במרחק חצי קילומטר מהגשר ראינו פתאום אנשים עמוסי תרמילים וסלים בידם רצים לעברנו, לכיוון שממנו באנו. קשישים, גברים שנשאו ילדים בזרועותיהם, צעירים שעזרו לקשישים או אחזו יד ביד. עצרנו. יצאתי מהמכונית ואז נפל הפגז הראשון. ההדף הצמיד אותי לדלת המכונית שזה עתה יצאתי ממנה.
נדיה, אנטולי ואני רצנו ונשכבנו בתעלה שלצד הדרך. ואז נחת הפגז השני. אלה היו פגזים בקוטר 155 מילימטר, כך אני מעריך. אולי יותר. ריח חריף של חומר נפץ שרוף מילא את האוויר. ראינו עשן שחור מיתמר בין העצים, במרחק עשרות מטרים מאיתנו.
קפצנו חזרה למכונית, אבל ראינו לפתע עוד קבוצה של פליטים באה בריצה. אנשי ההגנה הטריטוריאלית האוקראינים עזרו להם, אז החלטנו להישאר. ליתר ביטחון שלחתי את אנטולי אחורה, למרחק בטוח, כדי שיהיה לנו עם מה לחזור לקייב.
ההפגזה הסתיימה, והפליטים המבוהלים – ילדים, נשים וקשישים – נדחסו אלה על גבי אלה במכוניות אליהן הועלו על ידי אנשי ההגנה הטריטוריאלית העצבניים. משם פתחו המכוניות בדהרה כדי לצאת מהאזור המופגז.
דקות ספורות אחרי מטח הפגזים הרוסי שנחת סביבנו שמענו את התותחים האוקראיניים יורים ממעבה היער. הרוסים ניסו כנראה לפגוע בהם, והחטיאו. אז הגיעה שעתם של תותחי השדה הנגררים ומשגרי הגראד של צבא אוקראינה לתת מענה. שמענו את יציאות הפגזים ואת שיגור הרקטות, ושוב השתררה דממה. כל אותן עשר דקות היו מאות אזרחים לכודים מתחת לגשר. היו ביניהם גם מי שנפגעו באש הצולבת וחסרת ההבחנה הזו.
נדיה ואני התקדמנו לעבר הגשר שממנו באו הפליטים. הייתה שם עמדה של הצבא האוקראיני, ולידה חנו כמה כלי רכב משוריינים. אני מבחין במכונית טרנזיט מפוחמת, שדפנותיה מחוררים מרסיסים ושמשותיה מנופצות. אני מצלם, והחיילים מסמנים ואומרים לי ללכת. נדיה צעקה לי שיש שם גופות, ושהחיילים אומרים שזוהי משפחה שנפגעה מההפגזה. אלה היו אב, אם ושני ילדיהם. האב ושני הילדים נהרגו, האם נלקחה במצב אנוש לבית החולים, אמרו לנו החיילים כשכיסו את הגופות כשהדם עוד נוטף מהן.
מעל הגופות, במרחק של חמישה מטרים, התנשא פסל ברונזה או נחושת של חייל בקסדה, כורע על ברכיו ומחזיק עגל אדום בידו. זוהי אנדרטה לזכר החיילים הרוסים ששיחררו את קייב ואירפין במלחמת העולם השנייה. במרחק של חמישה מטרים מהפסל הזה הניחו פרחים אדומים.
בחזית הפסל נותרו הגופות של בני המשפחה. האב שכב לצד הבת, והבן קצת יותר קרוב לאנדרטה. מכוסים במפת שולחן משעוונית. כמה מקאברית יכולה להיות המלחמה. האנדרטה לחייל הרוסי שבני האזור שמחו לראות אותו לפני עשרות שנים מתנשאת מעל גופות בני משפחה תמימים שהארטילריה הרוסית הרגה בידיעה ברורה שהיא מפגיזה נתיב צר שבו עוברים פליטים.
אשליה של הגנה
הגשר שמחבר בין אירפין לקייב צולם בימים האחרונים על ידי רשתות החדשות הבינלאומיות. בעצם, משום כך נסענו לראות אותו. אבל זוהי בדיוק גם הסיבה שהכוחות של פוטין מפגיזים אותו ואת הפליטים שחוצים אותו כדי להגיע למקום מבטחים.
אנחנו ממשיכים עוד כ־50 מטרים ומגיעים לגשר המופצץ כשמתחילה עוד הפגזה, הפעם כנראה של מרגמות בקוטר בינוני. הפגזים נופלים סמוך מאוד לגשר כשהפליטים מאירפין, שמנסים להגיע לקייב, עומדים תחתיו שפופים. הגשר ההרוס, העשוי בטון, מספק להם מחסה – והרסיסים שורקים מעליו או פוגעים בבטון ובמעקות שלו. אנחנו מצלמים את הכל. קבוצה של פליטים מנצלת הפוגה בהפגזה, רצה ועוברת במים. חיילים אוקראינים עוזרים לאישה עם קביים לעבור את לוח העץ הצר שהונח בין שתי הגדות ועל הריסות הגשר.
מאות אנשים זורקים בבהלה את הסלים שסחבו כשמתחילה שוב הפגזה, ורצים קדימה לכיוון קייב. הם זונחים הכל, ובלבד להציל את חייהם. עולים במשעול הצר לעבר היער שנמצא ממול ונותן להם אשליה של הגנה. השאר מחכים בסבלנות מתחת לגשר.
כ־3,000 מתושבי אירפין הצליחו לצאת אתמול בבוקר לפני שהתחילה ההפגזה. מאות, להערכתי, המתינו מתחת לגשר. ברגע שנפסקה ההפגזה, ארבעה־חמישה פגזים במרחק לא רב מאיתנו, הם רצים ועוברים לצד השני. כאמור, מכוניות של מתנדבים מחכות להם על הכביש ובתוך היער, אוספות אותם ומסיעות לכיוון האוטובוסים שממתינים להם בפאתי קייב.
לפתע עוד שתי התפוצצויות קרובות. אני מבקש מנדיה לצלם בווידיאו, ומרוב התרגשות הצילום הוא הפוך. אבל הסרטון קולט היטב את הסיטואציה. קשה לראות מראות כאלה. מהעיר אירפין, שנמצאת במרחק של קילומטר או שניים מהגשר, עולים עננים של עשן שחור כבד.
בדרכנו חזרה פגשנו טור פליטים הממהרים להגיע למכוניות האיסוף. אנחנו עוברים על פני הגופות שמונחות בין הכנסייה שכיפותיה, שצורתן בצל, מצופות זהב ומנצנצות, לבין האנדרטה לחייל הרוסי המשחרר. לא קשה להעריך מה יקרה כשהכוח הרוסי, שנמצא במרחק 15 קילומטרים מאיתנו, יתחיל לנוע.
