אמנון שמוש נולד ב־1929 בחלב שבסוריה, והגיע כילד בן תשע לארץ, לתל־אביב. בספר זיכרונותיו, 'כי מעבר באת ואל עבר תשוב — מֶמוּאָרִים' (2007), סיפר שמוש כי בתל־אביב ראה לראשונה גמלים: "ידעתי שהמילה גמאל בערבית פירושה יופי, אך בעיר המליון והחשמליות שממנה באתי לא נראה ולוּ גמל אחד". שמוש סיפר כי רוב התלמידים בכיתתו היו אשכנזים, ולכן: "חיפשתי מפלט ספרדי ומצאתי אותו בבית הכנסת אוהל מועד. שם נשבה רוח מזרחית, שהכרתי מהתלמוד־תורה של ילדותי בחלב. שם נשמעו נעימות מוכרות, נעימות לאוזן ולנפש. 'ח־טאנו לפניך / ר־חם עלינו'. אמי שמחה שהבן האובד בארץ החלוצים... שב אל אלהיו. לא מניה ולא ממנייניה. פשוט אהבתי לשיר במקהלת הילדים של ניניו ונהניתי לשחק עם הילדים לאחר התפילה. כולם ספרדים. נהניתי גם מהתפילות, שהיו ממש כמו אצלנו, שם" (24־25). אחרי זמן מה הפסיק ללכת לבית־הכנסת, ו"נשכח בית־הכנסת. כמו שנשכח התלמוד־תורה... האמנם? היום אני יודע ועד: שום דבר לא נשכח. הכל ישוב יצוץ ויבצבץ מבין השורות, מלשון השירות. כשאתחיל לכתוב. ולכתוב. ולכתוב" (25).
שמוש כתב כי מורתו לאנגלית בגימנסיה הרצליה חיבבה אותו, על אף מבטאו הצרפתי בשפה, וכתבה לו במחברתו את שורותיו האוריינטליסטיות הידועות של קיפלינג: "East is east and west is west and never the twain shall meet", ושאלה אותו לדעתו: "כששמעה את התנגדותי הנחרצת, הניחה ידה על כף ידי ואמרה: עליך ההוכחה" (14). דומה כי בנטל הוכחה זה, של אפשרות מפגש (פורה) בין מזרח ומערב, אשר הונח על כתפי הילד בידי מי שנראתה בעיניו ובעיניה כנציגת התרבות המערבית, טמון חלק מן המוטיבציה הספרותית של שמוש. שמוש מספר כיצד "בבית דיברנו שלוש שפות והשתייכנו בגאווה לשלוש תרבויות, העברית, הערבית והצרפתית. ציון אנדלוס ופריז השתפכו זו אל זו והסתבכו זו בזו" (69), ומבקר את "העיר העברית הראשונה, המערבית בתודעתה, בחזונה ובמזונה", אשר הסתכלה מלמעלה למטה "לא רק על יפו שכנתה, אלא על כל מה ועל כל מי שבא מן המזרח" (62).
בשנות ה־60 החל שמוש לפרסם יצירות לילדים ולבני הנעורים; בשנות ה־70 פירסם קובצי סיפורים קצרים ונובלות, וכן את הרומן 'מישל עזרא ספרא ובניו' (1978), שעובד לסדרת טלוויזיה בשם זה, בת שבעה פרקים, ששודרה בטלוויזיה הישראלית בשנת 1983. בשנות ה־80 פירסם את קובץ שיריו הראשון, 'דיוָאן ספרדי' (1981), ואחריו קובץ שירים שני: 'על הגיון בכינור' (1984); באותה תקופה הוא פירסם את הספר 'הכתר — סיפורו של כתר ארם־צובה' (1987), שנכתב לבקשת מכון בן צבי על סיפורו של עותק כתב היד הקדום של התורה שנשמר לאורך שנים בחלבּ וחלקים ממנו נעלמו בחלב ובארץ. ב־15 השנים האחרונות פירסם בתחושת דחיפות עמוקה, אשר הייתה קשורה גם לתהליך התעוורותו, ספרי זיכרונות, הראשון שבהם 'כי מעבר באת ואל עבר תשוב', המרתק והרגיש, וכן ספר על אודות ההתמודדות עם מחלת האלצהיימר של אשתו, 'בוקר טוב אלץ היימר' (2015). שמוש זכה בפרס ירושלים על שם ש"י עגנון בשנת 1979, בפרס היצירה לסופרים עבריים על שם ראש הממשלה לוי אשכול ובפרס נשיא המדינה לספרות בשנת 2001.
• • •
פרסומו של שמוֹש כמשורר החל אחרי שכבר קנה לו שם ביצירות הפרוזה שלו, ויצירתו השירית זכתה לפחות תשומת לב לעומת הרומן 'מישל עזרא ספרא ובניו'. כבר בבחירת שם ספרו, 'דיואן ספרדי', ביצע שמוש מהלך הצהרתי, שבו ביקש להעיד על הזיקה של שירתו הן לערבית, שממנה נלקחה המילה דיואן במשמעות 'קובץ שירים', והן לספרד, כצאצא למורשת היהודית־ספרדית והיהודית־ערבית, אשר אנדלוס שימשה פעמים רבות כמודל המובהק שלה, או לחלופין כמיתוס שלה.
שמוש התייחס בראיון לסמי מיכאל ב־1984 לחריגותו באותו הזמן במערכת של השירה העברית, תוך שהוא מתייחס דווקא למקומם של עורכים, בעיתונות ובהוצאות הספרים, כבעלי כוח השפעה מרכזי לגבי אופי השירה היכולה להתפרסם ולזכות לבולטות ולהד, ועל דחיית יצירתו בשל בחירתו הצורנית והסגנונית: "השירים האלה בנוסח ספרד שכתבתי, היו עורכים ספרותיים שהחזירו לי, ואמרו לי, זה לא שירה. יש לי גם כמה ניסוחים מאוד מעניינים של אנשים מאוד חשובים, שאני מעריך את דעתם, שהתייחסו אליהם כמו שאני מתייחס אל פירות־ים. בה בשעה שאני מבין, שפירות־ים הם מאכל טעים, רק לא בשבילי, הם החליטו שזה בכלל לא מאכל, שזה לא טעים"; שמוש ביקר את הפער בין מקומה של שירת ספרד בהיסטוריה הספרותית של השירה העברית, לבין הרלוונטיות שלה בהווה בכתיבתם של משוררים: "הקליטה שלהם היא מונו, היא לא סטריאו. היא לא פתוחה. הם מתוכנתים על תרבות המערב, ולא יעזור שום דבר. תיקח את המשוררים שלנו, חלק גדול מהם קראו ולמדו בבית ספר את שירת ספרד, הם מכירים בעובדה ששירת ספרד היא השירה הכי גדולה שנוצרה אי פעם בשירה העברית. אבל בשבילם, ברגע שהעט הולך לכתוב שיר, הם מתוכנתים על שירה אנגלו־סקסית"; בדבריו שמוש מבקש לטעון כי השירה היא הווה מתמשך שבו אפשר בכל רגע נתון לכתוב במגוון צורות היסטוריות, ולא רק בצורה הנתפסת כ"עכשווית" או מודרנית.
בשירו 'קול התור', מתוך 'דיואן ספרדי', המעוצב כשיר אזור (מֻוַשַּח) ספרדי, ואשר נכתב בעקבות ביקורו של נשיא מצרים סאדאת בירושלים וחתימת חוזה השלום בין המדינות מאוחר יותר, ביקש שמוש להציע את זיכרון ספרד־אנדלוס לא רק כאפשרות פואטית, אלא גם כאפשרות פוליטית של חיבור עברי־ערבי ואחווה יהודית־ערבית.
בבית הראשון מכריז שמוש על בוא עת האביב, אביב עמים במזרח־התיכון; למרות שהוא שואל את המושג "אביב העמים" מאירופה, הוא מעמידו מול עשו המקראי, אשר שמו סימל במסורת הרבנית את הנוצרים, ומודיע "רעדו ידי עֵשָו", המפחד משלום בין היהודים לערבים (או למוסלמים); רעיון זה גם חותם את השיר, הבנוי כולו על ההקשר המקראי־מיתולוגי שמעניק ליהודים, מוסלמים ונוצרים קרבת משפחה: הנוצרים הם בני עשו, המוסלמים בני ישמעאל, ואת היהודים מסמל הוא ביצחק: "ישמע אל שחוק יצחק וְ־ / יצחק לו ישמעאל // עֵשָו יסֹב ירחק וּ־ / בא לציון גואל"; בין דמויותיהם של האחים ישמעאל ויצחק, ששימשו לעיתים בסיס לאיבה מיתולוגית בין יהודים למוסלמים, בוחר שמוש לקרב, ולהעניק להם זה את תכונותיו של זה בזכות הדהוד השמות, ושימוש במשמעות השמות; את עשו מבקש המשורר להרחיק מיצחק ומישמעאל כדי שיבוא השלום.
שמוש משלב בשירו בין ההקשר הפוליטי היהודי־ערבי, שלו הוא מעניק קונוטציות מקראיות, על פי השיח היהודתי המסורתי, לבין ההקשר הפואטי, במעין מניפסט שלום פואטי, המחבר למעשה גם בין ההקשר היהודי־ערבי להקשר המזרחי־אשכנזי: "תָּשוּבָה שירתנו / לשאוב מי מעיָנות // דוֹנָש רשב"ג בן־עזרא / שִמרוּ הרבה יֵינות // ישתו בני־שם המֶזֶג / תעלֹזנה השכנות"; שירת ספרד, המיוצגת כאן על ידי דונש בן־לברט, הראשון שהחדיר את משקלי השירה הערבית לשירה העברית והעניק להם צורה עברית, וכן על ידי משוררי ספרד הגדולים ר' שלמה אבן גבירול ואבן עזרא (משה או אברהם), היא גם מעיין שממנו על השירה העברית לשאוב מחדש, וגם שירה שידעה לשאוב ממעיין השירה הערבית, וגדוליה מתוארים כמי ששירתם השתמרה והשתבחה כיין עם השנים. כך, באופן מעניין, האפשרות לשלום בין ישראל לערבים נתפסת בעיני המשורר גם כאפשרות להיחלצות מהגמוניה ספרותית אשכנזית, ומהגמוניה נוצרית־אירופית.
בשירו מצטט שמוש מן הערבית משפט מדברי הנשיא אנואר סאדאת בנאום חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים; שימוש זה מהדהד את מקומה של הערבית בפיוט, וכן בשירי חול מסוג שירי האזור; "נִסְמַע נַע'מָאת גָ'דִידָה / מִן גַ'רַס אֶל־תַארִיךְ", ובהערת שוליים מתורגם המשפט ונמסר הקשרו: "נשמע נעימות חדשות מפעמון ההיסטוריה". להכנסת הערבית לשיר מעניק שמוש הקשר: "שפות אחיות בפינו / להחיותן צריך", המציג הן את הקשר בין שתי השפות, והן את פרויקט ההחייאה הלאומי־מודרניסטי בשתיהן בדורות האחרונים.
• • •
בשיר 'מנחה', הפותח את ספרו 'דיואן ספרדי' ניסה לתאר שמוש את מקומו הסימבולי, בין ספרד, קיבוץ מעיין ברוך וחלבּ, ובין הוריו לצאצאיו. בפתח השיר מציב שמוש ניגוד לשורת השיר הנודעת ביותר של ר' יהודה הלוי: "לִבִּי בְְּמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב", שהוא אולי שיר החול הספרדי המצוטט ביותר בשירה המזרחית החדשה בארץ, ומתאר כיצד הוא דווקא ממוקם במזרח אך מתבונן לכיוון ספרד מערבה: "ביתי בְמזרח, מבטי / לאחור פונה ספרדה"; ביתו כבר בנוי במזרח, אך מבטו עדיין פונה "אחורה", בזמן או במרחב, הפעם אל ארצות הגולה המהוות את שורשי משפחתו, בניגוד לגעגועי יהודה הלוי אל ארץ הקודש; שמוש נע בדמיונו וברוחו בין קיבוץ מעין ברוך לגרנדה, מכוח היות אמו ממשפחת מגורשים מאנדלוס. את אביו מתאר שמוש כבן המזרח, שהתפרנס מעבודות רקמה: "אבי בַּמזרח, בִּקהִלה/ עתיקה רקם לבית־כנסת / פרוכות, לבוש חכם־באשי"; ומול חלום תפילות האב לציון מעמיד שמוש את עליית המשפחה דווקא לאחר מותו: "חלם התפלל ובכה / עלינו - והוא לא זכה".
השיר מסתיים בתיאור ההבדל בינו לבין הוריו: "בית אבי ואִמי באֲרַם־/ צוֹבָה הוקם לתפארת// ביתי כְּאָב - בכפר גלילי/ על אדמה כה אחרת", ובו הוא משתמש בשמה הרבני־העברי של חלבּ, על פי שם הממלכה הארמית מימי התנ"ך ארם־צובא, שעימה זוהתה חלבּ בגיאוגרפיה היהודית־רבנית. השיר מסתיים בשאלה: "נכדתי ואִמי - האָמְ-/ -נָם רק שִנוי האדרת// או שמא נשתנה עִקר/ וארץ מאר"ץ תִּיקר"? והשאלה, האם השתנה דבר מה משמעותי בין הארץ לאר"ץ (ארם צובא), ואחת מהן יקרה וחשובה יותר, נותרת פתוחה.
שמוש, בפרסום 'דִיוַאן ספרדי' ביקש לאתגר את שדה השירה העברית, והציע ניסיון להשתמש מחדש בצורות, בתכנים ובלשון של שירת החול העברית בספרד; פרויקט זה היה מודע ליחסי הכוח בין אשכנזים למזרחים בתרבות הישראלית, לדימויים של יחסי מערב־מזרח בעולם, כמו גם ליחסים בהווה בין ישראל והעולם הערבי. במובן מסוים אפשר לומר שהפרויקט של אמנון שמוש ב'דיואן ספרדי', כמו הפרויקט של שמעון בלס ב'אשעב מבגדד', והפרויקט של יהודה בורלא ב'אלה מסעי ר' יהודה הלוי', הם פרויקטים שנכשלו, במובן זה שעל אף ניסיונם המוצהר לייסד מסורת ספרותית חיה עברית־מזרחית־ספרדית, הקשורה באופן עמוק למורשת הספרותית של תור־הזהב הספרדי, הרי שרעיון זה לא זכה לפיתוח נרחב ביצירתם שלהם, ולא הצליח להשפיע על המערכת הספרותית ועל יוצרים רבים אחרים. אבל עצם הניסיונות הללו מעידים על המוטיבציה של מחבריהם, ועל האפשרויות הספרותיות שעמדו לפני הקהילה הספרותית, כמו גם על עוצמת הדחייה של רעיונות אלו. •
