WhatsApp FaceBook send e mail
צילום: EPA

לידיעת הצופה ולדימיר פוטין

את המרכז לקליטת פליטים הקימו בריגה, בירת לטביה, דווקא מול השגרירות הרוסית • הסכנה הביטחונית שבגבול המשותף עם רוסיה לא מונעת מהמדינה הקטנה – 1.8 מיליון תושבים בסך הכל – לפתוח את שעריה לכל הבא מאוקראינה • מילים כמו מכסות, ויזה, או ערבות, כנראה לא קיימות בלטבית • מחוץ לבירה, בבסיס הצבאי הגדול במדינה, מקיימת נאט"ו תרגיל צבאי נרחב • לא מדובר באימון שגרתי בלבד: מדובר במסר שנועד בעיקר לאדם אחד – שיושב בקרמלין

נדב איל
13.03.22

מעטים הם יודעי הלשון הלטבית, מי דובר בה? אולי רק הלטבים עצמם.

 

זו איננה המלחמה הגדולה, והאוקראינים לא יהודים הנמלטים מהנאצים. ועדיין, עמדתי בעיר הבירה ריגה בסוף השבוע האחרון, במרכז לקבלת פליטים שהלטבים מיקמו בדיוק מול השגרירות הרוסית, וחשבתי על השיר ההוא, "הלשון השוודית" של נתן אלתרמן, ומה הוא היה כותב בימים אלה - ועל מי. תריסר דגלים אוקראינים התנופפו בהמוניהם מול הדגל הרוסי היחיד, והיה קר, בערך אפס מעלות, אבל כל מי שנכנס ויצא למרכז הפליטים היה לבוש היטב. במרכז הפליטים ההומה שאלתי: ואיך תדעו שישובו? האם הפקידו ערבות? האם הם עוכבו בשדה התעופה, כדין? אולי העברתם למלון - עד שיבורר מעמדם? ובכלל - שאלתם מהי כנסייתם?

 

קצת תהו על השאלות האלה, ואני, אני התביישתי לומר: הרי, כמאמר המשורר, יש מדינות עם שפת מילון ססגונית כפרפר - יש קצה גבול של יכולת, ויש גם כושר קליטה. ואני מוסיף – ומה לגבי השמירה על אופיה של המדינה? ולבד מכל אלה הערתי: הרי אין לכם גבול משותף עם אוקראינה, ולכן לא חלה עליכם החובה לקבלם.

 

שוב תהו על השאלות הללו, ואישה אחת מריגה אמרה לי: "מה אתה מדבר? אצלנו בבית יש משפחה מאוקראינה; הצענו להם תה, וגם מיטה". ובכלל היא איננה פונה לעיין במפות, לטביה. ורציתי עוד לשאול על המאזן הדמוגרפי. הרי בכל זאת, יש להם מיעוט גדול, למעלה מרבע מהאוכלוסיה, של רוסים; האם הלטבים אינם חוששים לזהות המדינה? ובכלל, הם לא מדינה קטנה, של פחות משני מיליון בני אדם? איך יוכלו להכניס כל מי שבא בדלתם? וחשבתי שהמצב הכלכלי מורכב עכשיו, וכיצד יממנו את כל זה; הרי התוצר הלאומי שלהם הוא פחות מחצי משלנו. אבל את השאלות האלה, מטבע הדברים, העדפתי לשמור לעצמי. כי בלטבית, אתם מבינים, מאוד דל הוא אוצר המילים.

 

צילום: נדב איל

 

אך משום שהתהיות שלי נשמעו להם משונות, הופניתי לאתר אינטרנט עם שאלות ותשובות לפליטים מאוקראינה. וכך נכתב שם, ממש בהתחלה: "הרפובליקה של לטביה תספק לאזרחים אוקראינים שעוזבים את מדינתם בשל הסכסוך הצבאי דיור, מזון וכל עזרה שתידרש". ואז נכתב גם שהאוקראינים יקבלו ויזות ארוכות טווח, ויוכלו לעבוד בלטביה. ואם אין לכם דרכון, כך נכתב – זו עדיין לא מכשלה בפני כניסתכם למדינה. והנה הקו החם לאוקראינים בלטביה, והנה עוד קו חם ללטבים שרוצים לסייע ולהתנדב. ואז יש שאלות: מה ההגבלות של הוויזה ארוכת הטווח (אין כאלה), ומה יקרה אחרי שהזמן יסתיים בעוד שנה (תהיה הארכה), וכמה הוויזה תעלה (היא בחינם), והאם אוקראיני היוצא את לטביה מוותר על הוויזה שלו (לא), ומה באשר לחברות אוקראיניות שרוצות לעבור ולהתחיל לעבוד מלטביה (בבקשה, ויש סוכנות שתסייע להן ברילוקיישן, והנה טלפון), ומה באשר לכניסת של חיות מחמד (לאור המלחמה, זה אפשרי). כפי שאלתרמן כתב – "...הגדרות היא איננה בוררת, ואיננה מרבה דקדוקי מנגנון/ היא כותבת פשוט: 'הכניסה מותרת'/ ויסלח לה האל על דלות הסגנון".

 

וביום שבת הלכתי אל מול השגרירות הרוסית שוב, וגיליתי שהרכיבו שם עמדות על עמדות עם רשתות ואזרחים לטבים עומדים ומייצרים רשתות הסוואה צבאיות, ילדים, צעירים וזקנים. עומדים בשקט גמור ותופרים בדים בצבע ירוק זית, אפור וחום. רשתות הסוואה שיישלחו להסתיר את התותחים והטנקים של האוקראינים. והנה הם עושים את זה ממש מול הרוסים, אצבע בעינם. ורציתי להסביר להם שמצבנו שלנו מסובך במובנים האלה, שהרי "הדוב הרוסי" כמאמר אלופינו האמיצים תומך באויבינו בצפון.

 

אבל אז נזכרתי שהלטבים הם שכנים של הרוסים ממש, ולהם גבול משותף עם מעצמה גרעינית אלימה שחושבת שאין להם זכות קיום ועורכת תרגילים כל שנה כדי לבחון פלישה. ונדמה לי, אם שמעתי נכון, שיש להם מסוק בחיל האוויר. אחד.

 

מה אלתרמן היה כותב? אולי 'כי ארצם ביערות ובחופי הבלטי אובדת, וקטן ומוצנע הוא העם'. ואז מוסיף: מילים כמו מכסה, וגם ויזה, מילים כאלה בלטבית – אינן.

 

החיים הם לא רק הפואטיקה. אולי עוד תתעורר שנאת הזרים, ואולי יימלטו מיליונים רבים ואלה יגרמו למעיין הנדיבות להתייבש ולנהר האדישות להטביע את הרצון הטוב. אולי. אבל לא היום, לא השבוע, ולא החודש.

 

***

 

"התחילו לארוז אצלנו תיקים", אומרת לי נדיה, "אנחנו מוכנים להתפנות אם צריך". אנחנו עומדים לא רחוק מהמרכז לפליטים. ליד הדגלים האוקראינים הכחולים והצהובים יש כלוב גדול. בתוכו בובה ערופת ראש: ולדימיר פוטין. על הכלוב היו שלטים שהבטיחו את הגורל הזה בביה"ד בהאג לשליט הרוסי. זו האווירה פה; הטינה והאיבה לרוסים, מונעת גם בגלל היסטוריה ארוכה של כיבוש, מצטרפת אל פחד מהשכן שלהם. "אין ולא היו לנו אשליות לגביהם מעולם", אמר לי שר החוץ של ליטא, מדינה שכנה, "ועכשיו העולם רואה שצדקנו".

 

נדיה מריגה, ובאה להתנדב לסייע למי שמגיע מאוקראינה. "התיק מוכן כי גם האוקראינים חשבו שזה לא יקרה. אנחנו נהיה מוכנים לפחות כמוהם, גם להילחם". הדברים שלה מתמצתים את התחושה במדינות שהן הפתיל הכי חם, הכי דליק, על פני האדמה. המדינות הבלטיות, אלה שוולדימיר פוטין חומד להשיב לידי רוסיה, הן המקום בו יכולה להיפתח מלחמת העולם השלישית. הן קטנות, עם מיעוט רוסי גדול, על גבול בלארוס או רוסיה, קטנות מימדים ומצומצמות באוכלוסייה. והכי חשוב: הן חברות בברית נאט"ו. פלישה אליהן היא כפלישה לארצות הברית, "ולכן", אמר לי שר הההגנה הלטבי בריאיון שפורסם ביום שישי, "ארבע שעות אחרי שהרוסים החלו את הפלישה שלהם לאוקראינה התחילו נוחתות תגבורות צבאיות במדינה מארה"ב". מאז, זרם הביקורים, התגבורות, הציוד הצבאי, כולם לא פסקו. שר החוץ האמריקאי, ראש ממשלת קנדה, שרת ההגנה הבריטית, ראשי האיחוד האירופי, כולם טסו לאסטוניה, ליטא או לטביה. חלק מהלטבים לא רק ארזו תיקים; בתי המרקחת דיווחו שנגמרה להם האספקה של כדורי יודין, שהאוכלוסייה (בעיקר המבוגרת) הסתערה להצטייד בהם בעקבות האיומים של ולדימיר פוטין במלחמה גרעינית והחדשות המטרידות על אבדן הקשר עם אתר האסון הגרעיני בצ'רנוביל.

 

אתמול יצאתי ללוות את תצוגת האש של נאט"ו במסגרת תרגיל נרחב של הברית הצבאית להיערכות לקראת מלחמה עם הרוסים. התרגיל מתקיים כל שנה-שנתיים, ומובל בידי הכוח הקנדי שאחראי על הגנתה של המדינה בת 1.8 מיליון התושבים. בדרך כלל זה לא אירוע שמעניין איש.

 

רק שאלה לא ימים רגילים, וזה לא תרגיל רגיל. יש מלחמה באירופה, ומאז המלחמה הקרה לא הייתה הברית הצפון־אטלנטית כה קרובה להתמודדות עם הרוסים. ייתכן מאוד שההסתבכות של הרוסים באוקראינה הפחיתה מהסיכוי שאירוע כזה יתרחש במדינות הבלטיות, אך תחושת החירום פה עזה מאוד. ובמילותיו של שר הביטחון הלטבי בשיחה עמי: "הם יצטרכו להרוג את כולנו... הם כמובן יכולים לתקוף אותנו בנשק גרעיני, אבל אז כל ברית נאט"ו תהיה במלחמה הזו".

 

הדבר הראשון הבולט היה הדגלים. על כל כלי צבאי, מג'יפים ועד לטנקים. היה ברור לגמרי שהקימו בשטחי התרגיל, מחוץ לריגה ובתוך שטחי הבסיס הצבאי הגדול במדינה, מיצג. והמיצג הזה נועד להעביר מסר - לא לקצינים משורה של צבאות שנכחו שם, או לעיתונאים שהוצבו על גבעה מעל עמדות הארטילריה. המסר יועד לתושבי המדינות שנאט"ו אמורה להגן עליהן, אבל בעיקר לעיניו ואוזניו של אדם אחד, שיושב בקרמלין. אחד אחרי השני קודמו כלים משוריינים וטנקים, עם דגלים שונים, אל רמפות הירי ומשם פתחו באש. היה חשוב למי שתיכנן את התרגיל להראות שימוש ברחפנים - כולל כאלה שמיוצרים בלטביה עצמה - בשדה קרב משולב, עם ירי ארטילרי, ירי טילים של חי"ר, שימוש בטנקים וכלים קלים יותר, מסוקי אפאצ'י שריחפו מעל הבימה של בכירי הצבאות, מטוסי F16 ועוד ועוד. התיאום הזה הוא בדיוק, לדברי מומחים צבאיים, מה שרוסיה נכשלת בו לחלוטין במלחמה באוקראינה.

 

מיכאל קופמן, מומחה לרוסיה ממכון CNA בוושינגטון, כותב לאחרונה שהבעיה איננה נעוצה רק בציוד מיושן - אלא בחוסר יכולת להפעיל את הכוח המצופה מהרוסים, ובמקביל - כישלון בהפעלת הציוד שלהם, שננטש שוב ושוב בשדה הקרב.

 

בחלק המרשים והחשוב ביותר בתרגיל, פתחו כל הכוחות מהמדינות השונות - ספרדים, קנדים, סלובקים, הולנדים ועוד – באש לעבר שטח המטרות. זה היה ביטוי למסר פשוט מאוד של נאט"ו: שכוח האש שלה הוא הדבר העוצמתי ביותר שיש היום בעולם, ושהעולם אי פעם ראה. מפקד אמריקאי הודה בפניי מאוחר יותר שהאתגרים עדיין אדירים: מערכות התקשורת של הצבאות השונים לא תמיד מותאמות, וכך גם שיטות הלחימה. "אבל", הוא אמר, "יש לנו רצון לשתף פעולה ולהגיע לתוצאה טובה - וזה מה שחשוב". היחידה שלו נסעה למעלה מ־1700 קילומטר כדי להגיע לתרגיל הזה ולהעביר את המסר שנאט"ו, אם צריך, מוכנה למלחמה. הם אמורים היו לירות טילי ג'וולין, אלה שמסופקים כעת כנשק אנטי־טנקי לאוקראינים, "אבל חתכו את החלק שלנו מהתצוגת אש בגלל קוצר זמן", אמר הקצין האמריקאי באכזבה גלויה.

 

אל מול אכזבתו, וההתלהבות הכללית של הלוחמים (נניח אלה שירו טילים), אי אפשר היה שלא להיזכר בוועידות נאט"ו - אירועים שסיקרתי במשך שנים, והתאפיינו במן מפגש קוקטיילים דיפלומטי כזה שנראה לא רלוונטי, שהרי אל מול מי נאט"ו תילחם בכלל, בעולם החדש. הרוח של הוועידות הללו היא נחלת העבר: נאט"ו מתאמנת ביערות לטביה ובנקודות אחרות באירופה תוך היערכות למלחמה שכולם מקווים שלעולם לא תגיע.