ב־11 ביוני 1985 יריב אמיתי חזר לביתו מעוד יום עבודה עמוס. הבשורה תפסה אותו בכניסה: אשתו סיפרה לו שלפני מספר שעות הייתה תאונה על פסי הרכבת שמול ביתם במושב הבונים, ואוטובוס מלא ילדים נפגע. מאותו רגע חייו של אמיתי השתנו, ושותפות גורל נקשרה בינו לבין ההורים השכולים של 19 הילדים שנספו בתאונה.
אמיתי לקח על עצמו משימה: להיות זה שבונה אנדרטה לזכרם, ממש ליד פסי הרכבת, בדיוק במקום בו אירעה התאונה. לימים האנדרטה הזו הפכה לאתר זיכרון שבו מתכנסים ההורים יותר מאשר בבתי העלמין בהם קבורים ילדיהם. האנדרטה עברה מספר גלגולים במהלך השנים: פסי הרכבת שעליהם אמיתי חרט את שמות הילדים נגנבו, ומנגד נשתלו עצי זית כמספר הילדים שנהרגו וסככות הוקמו על ידי העיריות השכנות כדי להקנות צל למשפחות האבלות.
כעת מתמודדים אמיתי והמשפחות השכולות עם מכה לא צפויה: בגלל עבודות תשתית הוחלט להזיז את האנדרטה מבלי לעדכן על כך את ההורים. כמעט 37 שנה אחרי, יריב אמיתי יוצא לקרב חדש — הגנה על הזיכרון האחרון של ילדי הבונים.
אש בוערת בעצמות
הוא כבר בן 84. גר במקום 55 שנה. "כשקרה המקרה הייתי במשק, ובגלל שעבדתי כל כך קשה אפילו לא הסתכלתי על החדשות", הוא מספר ממרפסת ביתו המשקיפה אל פסי הרכבת. "אשתי, אתי, היא אחות במקצועה והיא עזרה לכוחות ההצלה באותו זמן עם הפצועים. כשבאתי מהעבודה היא סיפרה לי מה קרה והרגשתי אש בוערת בעצמותיי. לא האמנתי. הבנתי מהר מאוד שעל מקרה כזה אי אפשר לעבור לסדר היום".
את הכאב והזעם הוא תירגם להקמת האנדרטה. "מול הבית שלי בנו שני בתים חדשים והוציאו מהשטח אבן ענקית. ביקשתי אותה, לקחתי מלגזה והבאתי את האבן לנקודת האירוע ליד פסי הרכבת עם הבן שלי. העמדתי אותה ובכתב ילדותי כתבתי עליה כיתה ז' 12, שזו הכיתה שנספתה כולה באירוע. אחרי זה הבאתי אבני כורכר ושמתי אותן בצורת דמעה מול הסלע החרוט. לאחר מכן ביקשתי מרכבת ישראל שישלחו לי שני פסי רכבת באורך שניים וחצי מטרים. הכרתי שם באותו הזמן אנשים, והם שלחו לי. הבאתי את הפסים למסגרייה וחרטתי עליהם הפעם בצורה יותר מקצועית את שמות הילדים. לאורך הזמן גנבו את פסי הרכבת לצערי. נשאר רק הסלע".
מאז האסון מדי שנה הוא מגיע ביום האזכרה לאנדרטה הממוקמת מרחק חמש דקות הליכה מביתו ונפגש עם בני המשפחות. "עצוב לראות איך כל שנה התמעטו ההורים ממשברים נפשיים, חלקם לא איתנו, חלק חולים ממש. השנים עוברות, כבר כמעט 37 שנה מאז שזה קרה, ואני כל הזמן משקה את העציצים שהיו רכים כשרק שתלתי אותם".
בשבועות האחרונים הגיעה אליו שמועה, לפיה יש כוונה להזיז את האנדרטה ממקומה. "שמעתי שמתכוונים להרחיב את המסילות, מרוב כאב הייתי בהלם. לא יכולתי לדבר איזה יומיים. זו הייתה מכה רצינית עבורי. נכנסתי לדיכאון. ואני הראשון שהיה צריך לבשר להורים. הבעיה שאם יעבירו את האנדרטה למקום אחר זה לא יהיה מה שזה היה".
אותה שמועה שהגיעה לאוזניים של יריב הלכה והתגלגלה, כיאה לשמועה, והמילים "הזזת האנדרטה" הפכו ל"הריסת האנדרטה". וכך היא הגיעה גם לאוזני ההורים השכולים, בין השאר אל אהרון אגמון (80), אביו של עודד ז"ל שנהרג באסון. לפני 37 שנה הוא זה שהכין את עודד לטיול שממנו לא שב, טיול בר־מצווה של כיתות ז' בחטיבת הביניים ברנר בפתח־תקווה, שבו כחלק ממשחק שכבתי הם היו צריכים לחפש מטמון. אחת מנקודות הציון הייתה בחוף הבונים, שם התרחשה התאונה. באותו בוקר הוא ארז לבנו פיתה עם שוקולד ואת הטלית שהתבקשו להביא.
"נקודת סיום הטיול הייתה אמורה להיות על שפת הכנרת", נזכר אגמון בקול רועד. "הילדים היו צריכים להגיע לטיול עם סנדוויצ'ים, כובע, מים ועם טלית ותפילין. שעות הבוקר בטיול היו מוקדשות להיכרות עם הארץ בצורת מטמונים שצריך למצוא. כולם יצאו לדרך ביחד, 12 כיתות. היו עשרה אוטובוסים וארבעה מהם היו צריכים להגיע בבוקר לחוף הבונים ושם לחפש מטמונים ראשונים. המורה של הכיתה של הבן שלי, כיתה ז' 12, הדריכה את כל ארבעת האוטובוסים וכשהם התקרבו לקיבוץ הבונים המורה ביקשה להיות ראשונה בשיירה כי היא המדריכה. כשהם הגיעו למסילת הרכבת, הם היו צריכים לחצות את המסילה, ואז הגיעה רכבת והתנגשה באוטובוס, לא יודעים עד היום איך זה קרה.
"לאט־לאט התחילו להגיע כוחות הצלה, אמבולנסים, זה מקום שקשה להגיע אליו כי הוא לא על הכביש הראשי. אז הגיעו הליקופטרים. בסוף הבינו שיש כמה פצועים אבל הרוב הרוגים. בישרו לנו את הבשורה המרה שעודד ו־18 מחבריו נהרגו, לצד המורה והנהגת. באותו זמן שאנחנו יושבים שבעה חבר ממושב הבונים ששמע על התאונה, יריב שמו, לקח ללב את מה שקרה ותוך יומיים תיכנן, הביא מסילות, ועל המסילות חרט את שמות הילדים שנהרגו ושל המורה והנהגת. מצא סלע ענק ועל הסלע כתב כיתה ז' 12 והקים את מה שאנחנו מכנים היום אנדרטה. איך שקמנו מהשבעה הדבר הראשון שרצינו היה לראות את האנדרטה. בימים הראשונים המראות היו קשים, מצאנו שקיות של פיתה עם שוקולד, תחבושות, מזרקים. אבל לצד המראות הקשים, בדיוק במקום התאונה, עמדה האנדרטה שנתנה לנו המון־המון כוח".
כל יום זיכרון אגמון פוקד את האנדרטה. השבוע הוא שמע לראשונה מיריב אמיתי שעומדים "להרוס אותה" או "להרחיק מנקודת האירוע", בשורה ששברה את ליבו מבלי שיידע אם היא בכלל נכונה או לא.
איך הגבתם כשגנבו את המסילות מהאנדרטה?
"לקחנו את זה קשה", אומר אגמון. "ב־11 ביוני באנו בתאריך התאונה כמו בכל שנה להתאחד ולהתאסף ליד האנדרטה, והזדעזענו. פתאום אנחנו רואים שגנבו את המסילות שיריב הניח עם השמות של הילדים חרוטים. היינו מזועזעים כי זה היה כל הזיכרון שלנו. אבל מועצת חוף הכרמל עשתה משהו במקום. לקחו מסילות אחרות בלי לחרוט את השמות והניחו אותן ושיחזרו את האנדרטה. עם השנים הפרגולה שהעירייה בנתה מעץ התחילה להירקב, ולפני שנה הגענו למקום ומצאנו שהעירייה בנתה סככה מסוג חדש ממתכת. יותר חזקה, יותר משמעותית, עם ציורים ושמות של הילדים בגג הסככה החדשה. היינו שבעי רצון כהורים כי זה המקום הכי חשוב לנו, הילדים שלנו נשמו שם את נשימתם האחרונה, אנחנו מתרגשים שם יותר ומזדהים עם גורל הבנים שלנו יותר מאשר בבית הקברות באזכרה".
גם הבשורה הנוכחית לא הייתה קלה לעיכול, אומר אגמון. "כשיריב צילצל והודיע לנו שהאנדרטה עוברת או הולכת להיהרס הוא היה מזועזע. מילא גנבו את המסילות, מילא שיפצו ולא התייעצו, עכשיו כנראה יהרסו או יעתיקו אותה ועל כל זה לא חשבו לדבר עם המשפחות. אני לא מקבל את זה. אם להזיז את האנדרטה, ואני נוטה להבין שאין ברירה כי אי אפשר להגיד לרכבת לא לנסוע - הבנתי. אבל בלי להודיע להורים, שזה המקום הכי חשוב להם בעולם, בלי להתייעץ על המיקום שכל כך קריטי בשבילנו - זה שובר את הלב. אם זה להרוס או לחסל, אני אקח את זה הכי ללב כמובן. אנחנו עד היום זוכרים איך מצאנו את הדברים של הבן שלי שם ליד המיקום שבו האנדרטה הוקמה לימים, לצד שרשרת של ילדה, פיתה עם שוקולד, סימני חיים של ילדים. הסידור של עודד שנתתי לו והטלית ונעלי הספורט שלו. המקום מאוד משמעותי, והאירוע הזה לא היה תאונת דרכים סטנדרטית. כל כך הרבה משפחות נגדעו וגודל האסון היה ענק, את הדברים שמסביב לא ניתן לשכוח. כמו שלא יזיזו אנדרטה לאומית חשובה אחרת, ככה גם לא צריך לגעת באנדרטה הזו, ובטח שלא בלי לעדכן אותנו. הבן שלי היה צריך להיות היום בן 50".
אדמה ספוגה בדם
יהודה שחר, אבא של אמיר ז"ל, שמע על מחדל האנדרטה לראשונה לפני ימים אחדים מאגמון שהתקשר לבשר לו. ההודעה הזו החזירה אותו בהבזק ליום בו התבשר על התאונה המחרידה. "לפני 37 שנה לחמנו כדי למנוע את התאונה הבאה", הוא מספר. "היינו צעירים בני 40 והיו לנו כוחות. היום אנחנו מבוגרים ונלחמים על פיסת הזיכרון האחרונה של הילדים שלנו בשארית כוחותינו. עכשיו הם רוצים להרחיב עוד רכבות? אני לא יודע מה להגיד.
"האנדרטה חשובה לנו יותר מהכל. איש המושב הקים אותה במיוחד, באופן ספונטני, וזו הייתה הנחמה היחידה שלנו כשהסתובבנו שם באותם ימים בחקירות אחרי התאונה כדי להבין איך ולמה זה קרה. נפשית, למקום הזה אני מתייחס יותר בכבוד מאשר לקבר. יש לנו אזכרה שנתית בבית הקברות, אנחנו עושים אזכרה ביחד כל ההורים, אבל למיקום האנדרטה באים הרבה יותר אנשים לכבד. אנחנו מתייחסים לאנדרטה בצורה אחרת כי שם היה הרגע האחרון שלהם, האדמה ספוגה בדם שלהם. לכן חשוב לנו המיקום הזה בדיוק ושלא יזיזו אותה משם. אני בעד שיפור תשתיות אבל כל עוד מכבדים.
"הילדים שלי באים כל שנה איתי לשם, עם השנים גם הנכדים שלי באים ושומעים על אמיר, אנחנו מנחילים את זה לדור הבא. היום אני בן 77 וחשוב לי שאוכל להישאר חזק כדי לספר לכולם מי הבן שלי. איך הבת שלי אמרה - אמיר הוא הפסד של כולם. ילד חכם, מיוחד, ילד יוצא דופן. המורות אמרו שהוא יודע הכל, יודע שהוא יודע ולא משוויץ בזה. היה מחונן. אבל זה לא משנה כבר. היום יש לי שבעה נכדים וזו הנחמה שלנו".
ברכבת ישראל אומרים בתגובה, כי באזור עומדת לקום הפרדה מפלסית שעתידה למנוע תאונות זהות לזו שאירעה באסון הבונים. בתוכניות לטווח הארוך עתידות להיבנות מסילות כפולות בדיוק על מיקום האנדרטה, שתועתק כמה עשרות מטרים ממקומה הנוכחי. לאחר הפנייה שלנו רכבת ישראל עידכנה שמנכ"ל הרכבת הורה להסביר למשפחות על הבנייה, למרות שאת הכאב שספגו בעקבות השמועות כבר אי אפשר להשכיח מליבם.
"רכבת ישראל מייחסת ערך רב לשימור ולזיכרון הנספים באסון, ומחבקת את המשפחות", נמסר. "בתוכנית הפיתוח לעשור הקרוב מתוכננות עבודות להכפלת מסילות החוף אשר יאפשרו שיפור משמעותי של השירות הרכבתי בין הצפון למרכז ולדרום, הגדלת תדירות וקיצור זמן הנסיעה. במסגרת העבודות יש צורך בהרחבת רצועת הרכבת לצורך הוספת שתי מסילות, ולכן נדרש להעתיק את האנדרטה ועימה את עצי הזית כ־40 מטרים ממיקומם הנוכחי. מנכ"ל הרכבת הנחה כי העתקת האנדרטה תיעשה בתיאום ובשיח עם המשפחות, ובמסגרת העבודות אף תשודרג האנדרטה וסביבתה. זאת ועוד, במסגרת הפרויקט מתוכננות עבודות שדרוג נופי באזור, יישתלו צמחייה ועצים נוספים, וכן מתוכנן מעבר עילי ונגיש להולכי רגל. כמו כל תוכניות הפיתוח של הרכבת, ובהתאם לתקנות הרלוונטיות, גם תוכנית זו קודמה בערוצי התכנון באופן שקוף כמקובל ומתחייב על פי החוק, ופרטיה פורסמו לציבור בהתאם". •
