אברי גלעד חוזר מדי פעם על כך ש"מדד ישראל" נמצאת כרגע "בהרצה". זאת לא אמירה בעלמא: אכן לוקח זמן עד שרצועה יומית מתגבשת, לובשת צורה ומצליחה לעבור שעה תמימה (ברוטו) בלי ממוצע של תקלה לדקה. לפי איך שזה נראה אמש, ה"הרצה" של "מדד ישראל" עלולה להימשך כמו עונה של "הישרדות".
אבל ל"הרצה" אין כל קשר לסגנון הילדותי, הירוד ולעיתים המקומם של השאלות לקהל ב"מדד ישראל". הרי זה לב הפורמט, מה שלכאורה מבדיל בין התוכנית לשאר מטחנות האקטואליה. אם גם זה ב"הרצה", ייתכן ששלב הפיתוח הסתכם ב"אברי גלעד ומשהו עם QR". ואם זה במתכוון, הבעיה חמורה עוד יותר.
במהדורה אמש, למשל, נשאלו הצופים האם בעקבות הנאום של נשיא אוקראינה בפני הכנסת "בא לכם לעזור יותר לאוקראינה או פחות". טוב, מדובר במדינה שחווה טראומה היסטורית, אנשים שם מתים בכמויות, ופליטים נעקרים מבתיהם כמו שיניים בלי הרדמה. אבל מבחינת "מדד ישראל" אפילו נושא כזה נכנס תחת המטרייה של "בא לכם" (לצד מפגן כללי של עברית עילגת). ואולי, בעקיפין, זאת הייתה דרך מתוחכמת להמחיש את השבריריות האינפנטילית של האגו הישראלי: כמה מילים לא נעימות של וולודימיר זלנסקי ושימוש נואל בשואה (לא כיף, הא?), ומיד עלינו להתלבט אם בכלל "בא לנו" להיות בצד הצודק והמוסרי.
אולם אז התברר שזה עוד היה החלק הסביר. "נשיא ארה"ב ביידן, חבר או אויב?" הייתה השאלה הבאה. ברקע, כחלק מהאסתטיקה המפוקפקת ממילא של התוכנית (למה רק קנקן תה באמצע הפריים? שימו גם מיחם), הופיע דיוקן של ביידן, שרמז בעדינות של מקדחה מהי התשובה המצופה. עצם האופציה ב"אויב" עבור ביידן, שהיה פרו־ישראלי עוד כשאברי גלעד נקרא אברהם קווסטלר, מעבירה את "רשת", ולא בפעם הראשונה, למחוזות של ערוץ חדשות הזוי בארה"ב. אגב, בערוץ 13 התנצלו בעבר על שאלת טריוויה ב"העולם הבוקר" שבדקה מי לא אמור לקבל מכתב נאצה כיוון שהוא לא משתתף ב"היהודים באים". אבל לקרוא לנשיא ארה"ב "אויב"? זה כבר חומר של פריים־טיים.
אגב, גלעד גם טען שהאמון בביידן נמצא "בשפל שלא זכור כמוהו". מובן שהנתונים דווקא בעלייה מאז הפלישה הרוסית, וגם נדמה שמישהו הדחיק איזה נשיא קודם ושנוי במחלוקת. אבל מה זה משנה: הרי גלעד גם משתמש מדי פעם ב"העם" או ב"אזרחי מדינת ישראל" כשהוא מתאר את התוצאות, למרות שלפי הרייטינג הן יותר משקפות ארבעה בתים וגעגוע (לתוכנית הבוקר).
מה כל כך כיף בסדרה כמו "לייקרס: קבוצה מנצחת" (זמינה ב־yes ,Hot וסלקום TV)? קודם כל הסיפור: כך קמה ונהייתה קבוצת השואו־טיים של לוס אנג'לס לייקרס, עם אגדות כדורסל כמו מג'יק ג'ונסון וקארים עבדול ג'אבר. חוץ מזה, מדובר בדרמה מבית היוצר של אדם מקיי ("מכונת הכסף", "אל תביטו למעלה"), אחד שיודע איך להרים את הגרסה הטלוויזיונית של אותו שואו־טיים. כמו כן, ג'ון סי. ריילי מצוין בתור ג'רי באס, הבעלים הנהנתן והשאפתן, וכמה כבר אפשר לפספס עם הופעות של אדריאן ברודי, מייקל צ'יקליס וסאלי פילד. אבל הכי חשוב: וואו, כמה נחמד לשקוע בסדרה טובה ומבדרת במקום לטבוע שוב בבוץ הפאניקה של הקורונה.
