"אני מתחיל מרעיון למבוגרים ואז כותב את הסיפור לילדים, תוך שאני זוכר כי אבא ואמא מאזינים מהצד ועליי לתת משהו גם לנפשם". כך תיאר הנס כריסטיאן אנדרסן את תהליך כתיבת המעשיות שלו, שהפכו זה מכבר לנכסי צאן ברזל של התרבות העולמית. אנדרסן היה אמן רציני ומתבונן חד עין בטבע האנושי ובסצנה התרבותית של דנמרק במאה ה־19, והטמיע בסיפוריו ביקורת, סאטירה ופילוסופיה. הוא הבין היטב את מעמדה של ספרות הילדים בחברה, וידע שקלושים סיכוייהם של ספרים הפונים לילדים בלבד לזכות בחיי נצח.
הכתיבה לשני קהלים במקביל — ילדים ומבוגרים — מהווה מאפיין מרכזי של ספרות הילדים, תזכורת חיה לעולם הספרותי שהתקיים לפני שגיל הקוראים הפך לכלי פילוח מרכזי. עד המאה ה־18 השתייכה הספרות, ובעיקר זו העממית, למבוגרים ולילדים כאחד. עם הפיכת המשפחה הגרעינית למוסד החברתי המרכזי והקניית מעמד מיוחד לילד ולחינוכו, החלו הדברים להשתנות. ספרות הילדים הפכה לקטגוריה מובחנת בעלת שיוך כפול: לעולם הספרות ולעולם החינוך. בנוסף לסטנדרטים שבהם נמדדת הספרות למבוגרים, זו המיועדת לילדים נמדדת גם בסטנדרטים חינוכיים, ונתפסת לא רק כיצירה בפני עצמה אלא גם ככלי פרקטי לחִברוּת וללימוד. כך, גרסת כיפה אדומה של שארל פרו, שחוברה במאה ה־17 עבור חברי המעמד הגבוה בני כל הגילים, מתאפיינת בביקורת חברתית וברמיזות מיניות, ולעומתה, גרסת האחים גרים שנכתבה במאה ה־19 מתאפיינת במסרים חינוכיים בדבר זהירות היאה לילדות, ומתהדרת בשני סופים — כפילות שמטרתה לוודא כי המסר עבר בבירור לקוראות הקטנות.
כדי לדחוק את הגבולות הצרים שהוקצו לספרות הילדים, אימצו מיטב המחברים את גישתו של אנדרסן, ותחת הכותרת "ספרות ילדים" כתבו לילדים ולמבוגרים כאחד: 'פיטר פן' של ג'יימס מתיו ברי, 'הרפתקאות אליס בארץ הפלאות' של לואיס קרול, ספרי 'המומינים' של טובה ינסון ודומיהם, מהווים פנייה ל"כל אדם", ובכך נעוץ סוד קסמם ומעמדם. איש לא יעלה בדעתו לסווגם לפי גיל, לבחון אותם לפי הידע הנצבר בקריאתם, או לעודד את קריאתם בקמפיין "תקרא — תצליח", המסמן את הקריאה כאקט להבטחת השכלה והצלחה כלכלית.
אולם כתיבה רב־גילית אינה משימה פשוטה, וספרים אלו הם יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. שכן הציפייה החברתית מסופרי הילדים להיות גם מחנכים, מצירה לא פעם את צעדיהם ואת מידת התעוזה שלהם. רוב הערכים המשתקפים בספרי הילדים הם ערכי הזרם המרכזי של התקופות שבהן נכתבו, ובניגוד לספרות למבוגרים נמצא בהם הרבה פחות תכנים מורכבים, חתרניים או אלטרנטיביים. בין שמדובר בדת ובלאומיות ובין שבליברליזם או רב־תרבותיות - הערך השולט בשיח של אותה תקופה יוצג במרביתם כאמת שאין בלתה.
גם מבחינה אסתטית נדיר למצוא תעוזה בספרות הילדים. לרוב ייקלטו בה דגמים שהפכו שגורים בספרות הכללית, ואם ייווצר בכל זאת דגם חדש — הוא יזוהה מיד כדגם לילדים וככזה ייתפס כנחות ולא יזכה לחצות את הקווים לספרות המבוגרים. כתוצאה מכל אלה סובלת ספרות הילדים ממעמד תרבותי נמוך, ולכן לא תימצא כמעט בכלל במרחבים מגדירי תרבות: לספרי ילדים אין חלק ממשי בקאנון הספרותי של רוב התרבויות. הם נעדרים מתוכנית לימודי הספרות התיכוניים שמגדירים עבור צעירים מה נחשב ל"ספרות" ומסמנים את גבולות הגזרה שלה. כשתלמידי היסודי פוגשים ספר ילדים בכיתה, יהיה זה כחלק מפרקטיקה לימודית, כשהשאלה המאוסה "מה למדת מהסיפור?" מוצמדת אליו. סופרי ילדים לא זוכים בדרך כלל ליוקרה השמורה לסופרים — איש אינו שואל לדעתם בענייני השעה, לעיתים נדירות הם יופיעו במדורי הספרות וייצוגם נמוך בקרב מקבלי פרסים ספרותיים מרכזיים בארץ ובעולם.
הנטייה להמעיט בערכה של ספרות הילדים ולראות בה בעיקר כלי חינוכי אופיינית גם לישראל, וההשלכות הנגזרות מכך על ההון הסימבולי והחומרי המוקצה לה משפיעות באופן מכריע על דמותה המקומית בתקופה הנוכחית. כמו הספרות למבוגרים, גם היא סובלת בעשור האחרון מירידה במספר הקוראים ומצמצום משמעותי בתקציבי הוצאות הספרים. אולם בנוסף, מתחולל בה שינוי ייחודי והוא: הפיכתם של גורמים האוחזים באג'נדות חינוכיות מובהקות לבעלי השפעה כלכלית מכרעת בשוק: ספרים שנכנסים למצעד השנתי של משרד החינוך מזכים את ההוצאות ואת הסופרים בתפוצה רחבה לאלפי בתי ספר וגנים. תוכנית 'ספריית פיג'מה', הפועלת בשיתוף עם משרד החינוך במטרה "להנחיל לילדים אהבה לקריאה ולספרים ולעודד דיון בערכים ובמורשת יהודית־ישראלית", מפיצה את הספרים הנכללים בה לכ־250 אלף ילדי גן וכ־110 אלף תלמידים; מספרים עצומים ביחס למדינה שבה כותר שמכר מעל 20 אלף עותקים נחשב לספר זהב. לגופים הללו יש השפעה עצומה על עיצוב ספרות הילדים בארץ, ויוצרים רבים משקללים בתהליך היצירה את סך האג'נדות והאינטרסים שלהם. כתוצאה מכך רואים אור יותר ויותר ספרים המבליטים מסרים באופן דידקטי, דל ביצירתיות ובתחכום, כדי להבהיר באופן חד־משמעי כי הם ראויים לתמיכה הנכספת.
את המחיר סופגת רמתם הספרותית: רובם מאוכלסים בדמויות שטוחות ועלילות משמימות, ללא התחכום והעידון שהופכים סיפורים לעל־גילאיים ועל־זמניים. לאורך זמן עשויה מגמה זו להרחיק את ספרות הילדים הישראלית מתחום הספרות היפה ולהפוך אותה להמשך ישיר של המקראות הלימוד, ובמקום ברבור יפהפה — להותיר אותנו עם ברווזון מכוער שאיש אינו חפץ בו. •
