הסרט של שי־לי שינדלר על צרותיה בתור אישה עשירה נפתח בהצהרה של מודעות עצמית. "אני לא מבקשת רחמים ואני לא רוצה 'אוי־אוי־אוי'", היא אומרת לבעלה, היזם ליעד אגמון, שמביע חשש שהפרויקט ייראה כמו יללה פריביליגית. "אני רוצה להגיד איך זה נראה, כי בעיניים שלכם זה נראה אחרת". אם כן, הכתובת הייתה על הקיר. שינדלר פשוט התעקשה להתרסק לתוכו עם רכב יוקרה.
"העשירים החדשים" מצטרף לאובססיית ההייטק של "קשת": מהליהוקים ב"חתונה ממבט ראשון" דרך כתבות בחדשות ועד "ארץ נהדרת". במקרה, אומת הסטארט־אפ קיבלה לאחרונה אתר חדש במסגרת תשלובת "קשת". הקמפיין של שינדלר לעידוד הזדהות עם ייסוריהם של מיליונרים הוא חתיכה מתבקשת בפאזל: הרי כמעט לא מדברים עליהם.
שינדלר לכשעצמה היא פרסונה טלוויזיונית חביבה. ברור שמבחינתה החיים השתנו, ואין שינוי שלא גובה מחיר. עם זאת, חבל שהיא לא מדייקת בפרטים הבסיסיים של הסיפור: אגמון עשה שני אקזיטים לפני החתונה ולפני שמכר את החברה שלו ב־300 מיליון דולר למקדונלד'ס. כלומר, הנוחות הכלכלית לא נפלה על שינדלר "ברגע אחד". אף על פי כן, זכותה להתלונן וזכותם של מנהלי ערוץ 12 לחשוב שזה ראוי לשידור.
אלא ששינדלר נופלת שוב ושוב למלכודת ההתבכיינות שאינה מודעת להתבכיינותה. השיחות שלה על קשיי ההסתגלות של אנשים שנפטרו מדאגות פיננסיות הם על סף הפרודיה, ודאי מול הגחלים הלוחשות של הזעם החברתי שמתבשל בישראל. למעשה, מדהים עד כמה המשתתפים עיוורים להשפעות המאקרו של ההון שמצטבר אצלם. כל הדיון בסרט הוא תדמיתי ואינדיבידואלי, בעוד "העשירים החדשים" הם אירוע דרמטי בהרבה מהריזורט המפלצתי במקסיקו או מקרר ארטיקים לילדים. ממשבר הדיור ועד אופי התרבות, מעתיד הפילנתרופיה ועד מצב החירות: הכל ייחתך אצלם. לחפור ב"קנאה" כלפיהם זה נרקיסיזם עמוק בגרסת פרמיום. אצל דמויות כמו אייל ולדמן, שמעוררות השתאות מרוב ניתוק, אין אפילו מאמץ להסוות את זה.
ובתוך כך, שינדלר חגה סביב הנקודה שמטרידה אותה, אבל לא מעזה להישיר אליה מבט. בשיחה עם אגמון היא שואלת/מתווכחת האם האקזיט הוא שלו או שלהם, מה שמעיד על עצב חשוף. העושר שאגמון הזיע למענו שיחרר אותו, למשל, להיות "ביישן" ולבלות יותר עם ילדיו. ואילו שינדלר, שהייתה שם לאורך הדרך, לא מבינה מה בעצם הסטטוס הנוכחי שלה. הריקנות הזאת היא הפיל שבחדר, ושינדלר מנסה לגרש אותו עם מטאטא של קלישאות חלולות ("לקבל באהבה", "לעשות טוב"). אבל פילים כאלה לא נוטים לזוז כל כך מהר. גם לא תמורת הרבה מאוד כסף.
בחדשות "רשת" יצאו למשימה כמעט אובדנית: כתבה נרחבת על הרוצח המשוחרר הראל הרשטיק, שהקים עוד בכלא סטארט־אפ בתחום הרפואה ואף גייס לטובתו שמות מכובדים. אלא שהפרויקט של הילה קורח הצליח ברובו לעמוד על ההבדל הקריטי בין טיפול עיתונאי למציצנות בטעם רע: פשעו הנורא של הרשטיק לא הושאר ברקע, שותפיו המוכרים (בהם יעקב עמידרור ופרופ' זאב רוטשטיין) נשאלו שאלות קשות וגם הפן העסקי־מדעי הוצג ברצינות ובחשדנות הראויה. עם זאת, היה נכון לראיין (או לציין אם היה ניסיון לראיין) גורמים מסביבתו של הקורבן, יעקב סלע, כדי להזכיר: גם הרוצח המשוקם ביותר הותיר אחריו נפגעים רבים. הרשטיק לא ימציא שום פטנט שיוכל לשנות את זה.
