בסוף, רק ניקולס קייג' יכול היה לשחק את ניקולס קייג'. לא רק שאין סטארים כמוהו, גם אין סטארים ברמתו שיש להם את השילוב הקסום של גיחוך וטראשיות אבל גם כריזמה, נוכחות וכישרון משחק אמיתי. כזה שיכול להחזיק על הכתפיים סרט כמו 'משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק' - שמהלל וצוחק על קייג' במקביל ככוכב שעתידו מאחוריו, אחד כזה שכולם יודעים שהוא כוכב אבל הוא כבר לא באמת "כוכב" מלא זמן.
דיקפריו רציני מדי, בראד פיט יפה מדי, ג'ורג' קלוני כאילו קליל ומשתובב אבל כולו פסאדה. וטום קרוז? מועמד רציני, אבל הוא מעולם לא ידע באמת לצחוק על עצמו - חוץ מ־15 הדקות האדירות שלו ב'רעם טרופי', וגם זה תחת טונות של איפור. המחשבה המחרידה שאולי הוא פאסה לא תעבור ברא־שו גם אחרי "משימה בלתי אפשרית 17".
אבל קייג' הוא חיה נדירה, וב'משקלו' הוא מוכיח שיש באמת כוכבים שהם יחידים במינם. העלילה בקצרה: קייג' מוזמן להיות אורח כבוד ביום הולדת של מיליונר ספרדי עם אובססיית ניקולס קייג' קלה. יש קצת אינטריגות ריגול וסמים והרבה שטויות, שמאפשרות לקייג' לצרוח "ניק פאקינג קייג'!"
קייג' מעולם לא היה יפה במיוחד, תמיד נמשך לקצוות (נזכיר, קייג' זה 'קון אייר' אבל גם 'לב פראי' ו'לעזוב את לאס וגאס'), להתלכלך בביזאר (שלום לך, 'פקד מושחת'), וגם אין לו בעיה שתצחקו עליו, העיקר שתזכרו אותו בסוף הסרט.
וזו בדיוק הנקודה: ברגע קולע ועצוב בסרט, קייג' מתוודה בפני מארחו/חברו/יריבו לפרקים (פדרו פסקל המעולה גם כן), שהיום פחות או יותר האופציות לכוכבים מסתכמות ב'מלחמת הכוכבים' או 'מארוול'. פשוט הלוגואים מושכים פנימה הרבה יותר אנשים מהפרצופים המוכרים. וויל סמית' עלה לכותרות על סטירה, מתי מעט מכירים את הסרט שבגינו זכה באוסקר. וזה גם מה ש'משקלו' מזכיר לנו: שלאהוב כוכבים זה קודם כל לאהוב סרטים - הסרט הזה הוא כמו חידון או ערך מהלך ב־IMDB - ושכמה שלא תלגלגו על הפתטיות שלהם, התהילה של כוכבים אולי חולפת, אבל הכישרון נשאר.
עידן הכוכבים הגדולים חלף מזמן, יודעים כולם בהוליווד, אז קייג' אומר, כנציג הזן הנכחד: בואו לפחות נהנה.
