"למעשה כבר חציתי את גיל מאה", מבהיר יצחק בפתח השיחה. "אני כבר בן מאה פלוס־פלוס. התמזל מזלי וניצחתי את השואה. אני לא ניצול שואה – אני מנצח שואה".
הרשקוביץ מחזיק עד היום בסדרי משנה שחיבר אחיו הגדול, חיים־צבי, ושרדו את השואה. באחד מהם מצוינים שמות המשפחה של כל בני ובנות הרשקוביץ לדורותיהם, רובם נכחדו בשואה.
"אני בן גאה מאוד למשפחה דתית בת 11 ילדים", הוא מספר. "אני זוכר לטובה את תקופת הילדות שלי בעיר הולדתי מישוקלץ. אבא שלי עבד כבנקאי. הוא החזיק בבעלותו בנק בשם 'זולטן את הרשקוביץ'. ב־1926 הוא פרש מעולם הבנקאות ועבד כסוכן ביטוח ובמקביל כסוחר יהלומים ועתיקות. שמו הלך לפניו. הגיעו אליו קונים מכל רחבי הונגריה כדי לרכוש ענתיקות ותכשיטים. למעשה, עד 1938 נהנינו מחיים נוחים וטובים יחסית. חונכנו על נתינה ואהבת הזולת.
"בגיל שלוש נשלחתי לתלמוד תורה שהשתייך לזרם החסידי. לאורך השנים היה ברור שכל ילד במשפחה מסייע במטלות הבית. אני למשל זוכר שהייתי אחראי על אפיית החלות לשבת. בכל יום שישי לשתי את הבצק, חמישה קילו קמח. מרטתי גם את האווזים המפוטמים כדי להכשיר את הבשר לפני הבישול".
ב־1935, הוא זוכר, החלו להופיע גילויי אנטישמיות בהונגריה. "עזבתי אז את הבית", הוא מספר. "הייתי נער בן 14 ונסעתי ללמוד בישיבה בעיירה קטנה בלב יער, על גבול צ'כיה. למדתי שם במשך שנה ואחר כך עברתי לישיבה בשארושפטק. בשנה השלישית עברתי ללמוד בישיבה נוספת ליד עיר הולדתי. זו הייתה תקופה שבקושי ראיתי את בני משפחתי. כתלמיד ישיבה, נער בן 17, הרגשתי בבירור כבר את האנטישמיות".
במאי 1938, זמן קצר אחרי סיפוח אוסטריה לגרמניה, נחקק בהונגריה החוק הראשון שהגביל את היהודים בעיסוקיהם השונים. שנה אחר כך, במאי 1939, נחקק חוק נוסף, "חוק היהודים השני", שהגביל עוד יותר את הקהילה היהודית, ומנע ממנה את חופש העיסוק במקצועות חופשיים. השיא הגיע ב־1941, בזמן המלחמה, כשנחקק חוק היהודים השלישי בהונגריה, שדמה לחוקי נירנברג.
"אני זוכר שהחוקים האלה השפיעו מאוד על המצב הכלכלי בבית שלנו", יצחק אומר. "אבא נאלץ לפרוש מעסקיו ועבד בכל מיני עבודות מזדמנות. הוא התקשה להאכיל את כולנו. מאז לא חזרתי יותר ללמוד בישיבה. נמנע מאיתנו לנסוע ברכבות, ולא יכולתי להגיע לשם. מיום ליום הכל נהיה יותר קשה. תשאולים בדרכים, לאן אני נוסע ולאיזו מטרה. גם האחים שלי לא המשיכו ללמוד בישיבה. אפילו אחי חיים־צבי, שנחשב תלמיד חכם במיוחד, נאלץ לוותר על לימודי התורה".
יצחק הנרגש עוצר לרגע ומצביע אל עבר המדפים בספרייה בסלון ביתו. "אחרי המלחמה מצאנו תחילה ספר פרי עטו בסידני שנקרא 'דברי חיים'", הוא מספר. "אחי חיים־צבי נלקח למחנות ומישהו כנראה הצליח להבריח כמה מספריו לאוסטרליה. הנה הם כאן, אצלנו על המדף. שמרתי אותם עד היום".
בתו של יצחק, ציפורה, שולפת בהתרגשות שלושה סדרי משנה עבי כרס שחיבר האח ובהם כתובים שמות המשפחה של כל בני משפחת הרשקוביץ, שרובם לא שרדו את השואה. "זה איתי לנצח", אומר יצחק בהתרגשות.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשגרמניה פלשה לפולין, עבד יצחק כזגג בחנות לכלי זכוכית שבבעלות קרוב משפחתו. "במשך הזמן, תודה לאל, המקצוע הזה הועיל לי מאוד", הוא מספר. "זה כישרון שירשתי מסבא שלי, יעקב־משה הרשקוביץ, שהיה בעל מפעל לייצור בקבוקים מזכוכית".
הונגריה הצטרפה להיטלר במלחמתו בברית־המועצות ביוני 1941. "ב־1942, בגיל 21, הגיע מועד הגיוס שלי לצבא ההונגרי ונשלחתי למחנה עבודה באזור שהיום הוא בריבונות צ'כית", הוא מספר. "ציוו עלינו לחפור תעלות עמוקות למעבר של הטנקים. התנאים הפיזיים במחנה היו קשים במיוחד. הקושי העיקרי היה נפשי. יחס משפיל שהיווה תמרור אזהרה, סימן לקראת הרעה העומדת ליפול על כולנו, על אף שעד אז לא היינו מודעים לממדי האסון. מאוחר יותר בשנת 1942 הסימנים הפכו ברורים יותר ויותר. פליטים שהצליחו לברוח מפולין סיפרו על הזוועות המתרחשות במדינה ובאזורי הכיבוש של הרייך. "אבל אני זוכר היטב שגם מי שהסכימו להקשיב לסיפורי הזוועות, התקשו להאמין", יצחק אומר.
במארס 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה משום שחששו שהיא תעבור לצדה של ברית המועצות. הכיבוש הביא עמו את השואה ליהדות הונגריה ומאות אלפים נספו באושוויץ.
"החלו לרכז אותנו בגטאות ונשלחנו ברכבות למחנות השמדה", יצחק מספר. "את אבא שלי למשל לקחו למחנה עבודה, ממנו הוא כבר לא חזר. אמרו לנו שהוא נשלח בקרונות המשא, כמו כל היהודים שהיו איתו במחנה. אי־אפשר היה להאמין שדבר כזה מזוויע מתרחש, שדוחסים בני אדם, יהודים, לתוך קרונות כמו בהמות. לא יכולתי לקלוט שזה אמיתי. הגורל שלי השאיר אותי בכל אותן שנים בעבודות כפייה, כיוון שהייתי בחור צעיר ובריא. החזקתי מעמד בכל מחנות הכפייה שעברתי בהם: בהונגריה, רומניה ויוגוסלביה. שרדתי למרות שהעבידו אותנו בעבודות פרך קשות מנשוא. היה לי מזל גדול. עבדתי למשל בחפירת בונקרים ששימשו לאחסנת דלקים. בזכות הכישרון שלי בזגגות שוב ניצלו חיי. אחרי הפגזות, וגם בגלל האימונים, התנפצו המון זגוגיות והיה צורך דחוף בזגג מקצועי. הייתי במקום הנכון עם המקצוע הנכון. קצין גרמני שאל אותנו: 'מי מתמצא בזכוכיות?'. קמתי ואמרתי: 'אני'".
ב־4 בדצמבר 1944, חג החנוכה, נלקח יצחק ממחנה עבודה בבודפשט לברגן־בלזן. "שוב שיחק לי המזל", הוא אומר. "נבחרתי להיות בין חברי הקבוצה של ישראל קסטנר (חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט שארגן פעולות הצלה שונות, בהן רכבת קסטנר־א.ל.ק). זה היה הנס שהציל את חיי. אחרי פסח אמרו לנו לארוז את הציוד מפני שעומדים להחליף אותנו. רעבים ותשושים התחלנו לצעוד. בדרך מצאנו כמה בטטות פזורות על הכביש, אספנו ואכלנו אותן. חילקו אותנו לשתי קבוצות. האחת נשלחה לשווייץ והשנייה לטרזיינשטט בצ'כיה. ברגע האחרון העבירו אותי לקבוצה שנסעה לשוויץ. מי שהיו בקבוצה השנייה הופצצו בדרך על ידי מטוסים גרמניים ורובם נהרגו. בכך ניצלו חיי בפעם נוספת".
יצחק מספר ש"הכניסו אותנו לקרונות משא והתחלנו לנסוע. עד כמה שהיה ידוע לי, רבים מאלה שנסעו איתי לא שרדו אחרי השחרור. התשישות והמחלות הכריעו אותם. אני זוכר היטב את הרגע שבו הרכבת נעצרה בשדה פתוח, לא רחוק מעיירה גרמנית. יצאנו ונעמדנו ליד הקרונות. קצין אס־אס שליווה אותנו הצביע לכיוון מסוים ואמר: 'תלכו לשם!'. חשבנו שהוא מתכוון להרוג אותנו, ואז הבחנו בטנק שנעמד על פסי הרכבת וחסם את דרכה. הגרמנים ברחו על נפשם ואנחנו נשארנו לישון בשדה. למחרת הגיעו חיילים אמריקאים. זה היה יום שישי. אני זוכר את ההתרגשות העצומה שלנו מעצם נוכחותם של האמריקאים, שהביאו לנו את הגאולה. הם נראו לי כמו מלאכים. אני זוכר שאפילו ביקשנו מהם חתימות על הגב, וגם על התמונות הבודדות שהיו לחלקנו של קרובי משפחה".
את אשתו לחיים, זיסו, הכיר יצחק סמוך לשחרור שלו במחנה זלצוודל שבגרמניה, שם שהו מאות מיהודי הונגריה ששרדו את זוועות המחנות. "קיוויתי למצוא שם בין הניצולות גם קרובות משפחה שלי, אבל זה לא קרה", הוא נזכר. "שמעתי שחוגגים יום הולדת לבחורה בשם זיסו. ככה בעצם היכרתי בפעם הראשונה את מי שלימים הפכה אישתי. חגגו לה אז יום הולדת 19. מאז, למעשה עד מותה בגיל 93, לפני שלוש שנים, לא נפרדנו לרגע". •
