את אליהו מנדל אני פוגשת בדירתו ברחובות, בשעת בוקר. "נולדתי בפורים לפני 100 שנה", הוא מחייך אליי את חיוכו האופטימי. כבר בתחילת השיחה הוא מבקש להראות לי את התמונה של אחותו ציפורה, "בובי שלי", כפי שכינה אותה מאז שהיו ילדים. "בובי שלי הצליחה לשרוד את אושוויץ, שנינו ניצלנו מהגרמנים". התמונה הזו היא הפריט היחיד שהצליח אליהו לשמור מהימים ההם. הזיכרון המוחשי ביותר שלו. "היה לי ברור שברגע שמסתיימת המלחמה הארורה הזו הדבר הראשון שאני עושה זה הולך לחפש את בובי שלי. לא אשכח את הרגע שבו הגעתי עד העיר קלוז'. בלב ידעתי כבר שאמא לא שרדה את אושוויץ אבל התפללתי שהשמועות שהגיעו אליי לפיהן בובי שרדה היו אמת. התרוצצתי שם מבית לבית. פגשתי מכרים שאמרו לי 'בובי בחיים, היא כאן, לך תמצא אותה'. המפגש היה מרגש שאי אפשר לתאר במילים. אבל בובי אמרה לי כבר אז שלמרות כל מה שקרה היא לא מתכננת לעלות לישראל אלא להמשיך עם בעלה לאוסטרליה. משפט אחד שאמרה לי מהדהד בראשי מאז: 'אח יקר שלי, אני תמיד אדאג לך מכל מקום בעולם שבו אמצא. תמיד'.
"כבר בגיל 12 הייתי עוזר לאבא שלי לאסוף פגרים של פרות ועגלים עם סוס שהיה לו ומביא אותם למפעל העורות. בתמורה אבא קיבל ממהנדס המפעל מתכון להכנת משחת שיניים. בעיקר מזה התפרנסנו באותם שנים. אחותי בובי למדה בגימנסיה הצרפתית ואני הלכתי ב־1940, כשהייתי בן 18, להכשרה של תנועת 'נוער ציון'. ב־1942 הגרמנים נכנסו לטרנסילבניה והתנועה ירדה למחתרת. התבקשתי אז מטעם התנועה לעבור לתנועת הנוער הציוני בבודפשט, אז נסעתי. כשסיימתי את תקופת ההכשרה, באוקטובר 1943, ההונגרים גייסו אותי לעבודות כפייה. נדדתי מעיר לעיר בעבודות של העמסות מזון, חציר, עבודות פרך. חווינו אנטישמיות בלי סוף.
"ואז היום הנורא הגיע, שמעתי שלוקחים את כל היהודים מהעיר בה נולדתי לגטו ומרכזים את כולם בבית חרושת ללבנים. המסר שקיבלתי בפתק מחבריי להכשרה, מסר שלא אשכח עד יומי האחרון, היה: 'לוקחים את כולם לשדה ירוק!'. מאוחר יותר הבנו שהגרמנים נתנו ליהודים שם אשליה לפיה הם נוסעים ברכבות לשדות ירוקים, משמע לנופש, אבל כולם נשלחו ברכבות לאושוויץ. ביניהם גם אמא שלי ואחותי. אמא נשלחה מיד לתאי הגזים, ובובי נשלחה לעבודות כפייה וכך שרדה את אושוויץ.
"ב־1944, במהלך עבודות הכפייה, זיהיתי חריץ של הזדמנות. אמרתי לעצמי 'עכשיו או לעולם לא' ותלשתי את הסרט הצהוב מהזרוע שלי וברחתי. נלכדתי ברכבת החשמלית בבודפשט. בהתחלה עוד קיוויתי שאני מצליח לשכנע את הקצין שתפס אותי שאני לא יהודי. אבל קצין שיכור אחר שהיה לצידו הניא אותו ממחשבה זו. קיוויתי שהשיכור הזה מציל את חיי מידי הקצין, אבל הוא לא הניח לי. הוא לקח אותי למרתף ותישאל אותי שוב ושוב 'האם אתה יהודי'. לבסוף הצמיד לי אקדח לראש ופקד עליי 'תוריד את המכנסיים'. שם נגמר הסיפור.
"נתפסתי ונשלחתי לכלא בתנאים קשים. זה היה אותו כלא בו נכלאה הצנחנית חנה סנש. אחרי שנודע לתנועה הציונית שחבר בתנועה כלוא ניתנה הוראה לחפש אחריי. ידעו שאני עובד כטבח בבית הסוהר וכך יוכלו לזהות אותי ולהבריח אותי לכיוון בניין השגרירות השווייצרית בבודפשט. חזרתי לפעול במתחרת, בין היתר בייצור תעודות מזויפות עבור יהודים בתנועת הנוער". בפברואר 1945 כבשו הרוסים את בודפשט. "כשהסתיימה המלחמה יצאתי לחפש את אחותי. במהלך החיפושים פגשתי לראשונה את מי שתהיה אשתי, אווה. אווה ז"ל הייתה ניצולת אושוויץ בעצמה, לא פעם היא ניצלה בנס בשל היותה בלרינה. גם בובי וגיסי כבר נפטרו.
"ב־14 ביולי 1948 אווה ואני עלינו לישראל. נולדו לנו שתי בנות, לאה הבכורה וכרמית בת הזקונים. היינו ממקימי קיבוץ מבקיעים. ב־1950 עברנו להתגורר בעיר רחובות. בהכשרתי אני מהנדס כימיה ובמשך 40 שנה עבדתי במכון וולקני בתחום תזונת בעלי חיים. 26 שנה אחרי שהגעתי לגיל פרישה המשכתי לעבוד, וגם זכיתי בתואר 'עובד ההייטק המבוגר ביותר בישראל'. אני כל השנים שומר על פעילות במועדון 'עמך' ברחובות. אוהב ללמוד על תרבות צרפת, אפילו שרתי ושיחקתי בתיאטרון לא מעט שנים. עד היום אני מקפיד להשתתף בחוגים לשיפור הזיכרון.
"אני מחוסן ארבע פעמים נגד קורונה, וטאץ' ווד עד היום לא נדבקתי, מקווה שגם לא אדבק, למרות שמי שעבר מה שאנחנו עברנו לא חושש מקורונה. את מוזמנת לחגיגת יום ההולדת שלי עם כל החברים בעמותת 'עמך'. תגיעי, יהיה שמח".
