ביממה שלפני ההכרזה על עמיחי שיקלי כפורש קיימו שני חברים בסיעתו של בנט פגישות חשאיות בבתיהם של חברי ליכוד. על הפרק עמדו ההצעות הנדיבות המוכרות: שריונים, מינויים, ערבויות. לפחות אחד מהח"כים לא דיווח אחורה, ללשכת ראש הממשלה.
דבר אחד משותף לכל מתנדנדי הקואליציה, ווליד טאהא או ניר אורבך, מאזן גנאים או אביר קארה: הם כולם מה שקרוי בחו"ל קומיוטרים, יוממים בעברית: עובדים במקום אחד, גרים במקום אחר. החברים של טאהא בכפר־קאסם לא מבינים מה הוא עושה יחד עם גנרלים ישראלים ששולחים מטוסים להפציץ מוצבים בעזה או לוחמים לחסל מחבלים בג'נין. השכנים של ניר אורבך ממלאים את המרפסות בשלטים נגד הקואליציה שבה הוא חבר. הנחת העבודה היא שמישהו מהנ"ל יישבר בחודשים הקרובים. בנט מקווה שניהול חכם בראשית כנס הקיץ, לרבות דחיית חקיקה פרובוקטיבית לא חיונית, ימנע קריסה מהירה וייצור דינמיקה הפוכה.
הרבה מזה תלוי בהתנהלותה של עידית סילמן. תוכניותיה לכנס המתקרב הן בערך כאלה: בנושאים חשובים לקואליציה היא לא תתמוך ומה שהיא תתמוך בו – לא כל כך חשוב. בכירי הליכוד, שרוצים להימנע מהכרזה גם עליה כפורשת, ידריכו אותה איך להלך בשטח ההפקר החוקי: מצד אחד לקצר את ימי הקואליציה, מצד אחר לא לחצות את הגבול.
יו"ר הקואליציה לשעבר משולה לראש ריגול נגדי שחצה את מסך הברזל, מצויד בכל הסודות של הצד השני. אחד הכיוונים שהיא שוקלת הוא להסכים לתמוך בהצבעות רק בתנאי שיקדם להן דיון של עשרות שעות. כך, בצנרת העמוסה של הקואליציה ייתקעו כל החוקים שחשובים לגנץ, ליברמן וחבריהם. ההיגיון: אם יגלו שאין אפשרות לקדם את מה שיקר להם, יאבד בעיניהם הטעם לקיום הקואליציה.
לגבי שיקלי, הוא יזכה מהליכוד לטיפול המפנק שזכה לו סמוטריץ' בבחירות האחרונות: הסקרים הפנימיים אומדים את כוחו בשני מנדטים לערך. נתניהו ילהק לו דמויות חדשות, יקרא להצביע מחל או שיקלי, ובסיוע הדחיפה הזו ינסה להעביר אותו את אחוז החסימה, על חשבון סער ובנט כמובן.
אבל בדרך ממתין דיון משפטי מכריע, בערעור על החלטת ועדת הכנסת. אם הוא יתקבל בשל שיקולים לא ענייניים של חברי הקואליציה, או לפחות יוצא צו על תנאי, ייפתח לליכוד חלון זמן להשיג ח"כ נוסף בימינה. בנט חייב לנצח את שיקלי משפטית כדי לייצב את המצב. מסתבר שכמו קודמו, ובנסיבות שונות לחלוטין, גם גורלו של ראש הממשלה הנוכחי ממתין להכרעה בבית המשפט המחוזי בירושלים.
חמ"ל משותף לבנט וללפיד פועל לייצב את הממשלה. במסגרת חלוקת המשימות, האנשים של לפיד פועלים מול המשותפת, השותפות משמאל ואלי אבידר, והאנשים של בנט מתפקדים כמחלקת שימור הלקוחות של חברי ימינה וחברי רע"מ.
האם, במקביל, חולפות אצל ראש הממשלה והחליפי מחשבות על פתיחה קרובה של חמ"לים מתחרים? משניהם לא חמק ודאי התיקון לחוק יסוד הממשלה, שקובע מי יהיה ראש הממשלה במקרה של פיזור הכנסת: אם שניים ומעלה מחברי הבלוק של בנט (ימינה ותקווה חדשה) יצביעו בעד הקדמת הבחירות, יהפוך לפיד לראש הממשלה בתקופת המעבר. אם הכנסת תפוזר בקולותיהם של חברי בלוק לפיד (למשל, רע"מ), יישאר בנט ראש הממשלה. וכפי שלימדו אותנו ארבע מערכות הבחירות, לפעמים עדיפה כהונת ארעי ממושכת מאוד על כהונת קבע קצרצרה.
עבור בנט וחבריו לימינה זו סוגיה קיומית, לא פחות. יש הבדל של שמיים וארץ בין התמודדות בבחירות כסיעת שלטון ועם מחולל הכותרות העצום של לשכת ראש הממשלה, ובין מאבק על קומץ קולות של רשימה בהנהגת שר הפנים.
קחו למשל את אביר קארה: רבים התעניינו מדוע איפשר את הכרזתו של שיקלי כפורש, ובכך פגע ביכולת התמרון של עצמו. הרי אם רע"מ תפרוש מהממשלה, הליכוד כבר לא יצטרך לשלם לו בשריון. ובכן, מבחינת סגן השר, גם מקרה כזה הוא לא אסון: ימינה כמפלגת שלטון תוכל לקוות לעבור את אחוז החסימה, ולחזור שוב לעמדת לשון המאזניים. אפשר להניח שזו גם ההשקפה של שרת הפנים איילת שקד.
כפי שפורסם כאן, גם בימים רגועים הרבה יותר של תחילת הכהונה העריך יאיר לפיד שהרוטציה לא תקוים. הוא עדיין יעדיף להגיע לבחירות מתואר ראש ממשלת ישראל, ולנהל את מה שהאמריקאים מכנים "קמפיין גן הוורדים", מסע בחירות שמתנהל באמצעות החלטות ממלכתיות ולא כנסים פוליטיים. קואליציות מוזרות נוצרות כאן: הליכוד, למשל, יעדיף את לפיד בשלטון כדי לחסל סופית את בנט ולהמריץ את מצביעי הימין אל הקלפיות. בני גנץ ומרב מיכאלי, מנגד, לא ירצו שהיריב שלהם על קולות המחנה יתחיל את מסע הבחירות מעמדת יתרון משמעותית.
"הדבר הכי חשוב בחיים הפוליטיים", אמר גדעון סער בכנס שנקבע במקרה לבוקר שאחרי פרישת עידית סילמן, "זה שתהיה לך מגירה עם תוכניות. תמיד תהיה שעת כושר שבה תצטרך להוציא את התוכנית מהמגירה".
מה מתחבא עכשיו במגירה של תקווה חדשה? הרי לא יעלה על הדעת שפוליטיקאים כאלקין וכסער פשוט יישבו רגל על רגל ויצפו מהיציע בחורבן ממשלתם, בדרך למערכת בחירות שתתנהל בריקוד אינטימי עם אחוז החסימה. איילת שקד יכולה לשקול הצטרפות לנתניהו, רע"מ עשויה לבחון פרישה אם ייתש כוחה אחרי עוד הסלמה, אבל החרם של סער וחבריו על נתניהו כופה עליהם עמדה סבילה, לא אופיינית. "אני תמיד נוהג להפתיע", אמר סער השבוע לפעיליו, "תצפו להפתעות". אך מהן?
לאלקין וסער אין כוונה להיות הקברנים של הקואליציה הזו. למרות השמועות, איש מהם לא יהיה האצבע ה־61 לפיזור הכנסת. אלקין, למשל, המליץ לדחות את הקץ באמצעי הפרלמנטרי הבא: להתעקש על הבאת התקציב לקריאה ראשונה בספטמבר הקרוב, חצי שנה לפני שיש חובה חוקית לעשות זאת. עידית סילמן, הסביר לחבריו, תחשוש להצביע נגד כדי לא להיות מוכרזת כפורשת, ואישורו, גם אם לא סופי, יעניק לקואליציה עוד אוויר וחודשים יקרים.
זו טקטיקה. אבל השאלה האסטרטגית תפקוד את תקווה חדשה כאשר האצבע ה־61 תימצא במקום אחר והחוק לפיזור הכנסת יעבור בקריאה טרומית. האם מה שבשב"כ מכונה "חוויית מוות" ריכך את התנגדותם לממשלה בראשות נתניהו? סיעור המוחות האינטנסיבי שמתנהל בין ראשי תקווה חדשה טרם הביא לתפנית כזו. בניגוד לאוסף האקלקטי הקרוי "ימינה", הם יפעלו יחדיו. האם יסכימו לראש ממשלה אחר מהליכוד, לתקופה מוגבלת? סביר הרבה יותר.
התקווה הישנה של תקווה חדשה היא שהממשלה תשרוד במושב הקיץ ואז, כשהפלתה תתרחק מעט, ייפתח חלון זמנים מחודש לעסקת טיעון במשפט נתניהו. הכנסת תהיה אז בפגרה, התביעה וההגנה יאמדו את מצבם אחרי חקירתו הנגדית של שלמה פילבר. עד לפרישת סילמן הפרקליטות לא רצתה עסקה. אחרי הפרישה, פחת העניין של נתניהו. תמיד תהיה לו צלאח א־דין, אבל הזדמנות לחזור לבלפור יש רק אחת.
בעיני בוגרי התיכונים בישראל, דוד מלך ישראל חי וקיים. לא רק בגלל השיר העממי, באמת: ספר שמואל ב' נגוז כבר לפני עשור מתוכנית הלימודים לבגרות, ובעקבותיו גם מלכים א'. בשנות ה־60 נבחנו תלמידי י"ב בבגרות על קרוב ל־400 פרקים, כמעט מחצית התנ"ך. נכדיהם נבחנים היום על 61 פרקים בלבד, אף שספר הספרים לא קוצץ.
ולכן, מי שמכיר את התנ"ך רק מבית הספר לא יידע שדוד מת או ששלמה ירש אותו. מיציאת מצרים נותרו פסוקים בודדים, מאהבת יעקב לרחל לא נותר דבר. את ספר איוב מריצים כמו הודעה בווטסאפ, במהירות כפולה ומשולשת: איוב סובל, איוב מתלונן, האל מתגלה אליו, ביי. שישה פרקים מתוך 38.
תוכנית הלימודים הנוכחית כוללת כמה עשרות של קטעי ניבים סתומים מהתנ"ך וקומץ סיפורי מעשיות נטולי הקשר. מדינת ישראל מגדלת בגאווה דורות של בורים, במסגרת הסגידה הכללית להייטק וסילוק מהדרך של כל מקצוע בתוכנית הלימודים שלא יסייע לאקזיט.
כאיוב בשעתו, השבוע הונחתה על מקצוע התנ"ך מכה נוספת. רפורמת הבגרויות של שרת החינוך, יפעת שאשא־ביטון, מבטלת את בחינת הבגרות בתנ"ך וממירה אותה בעבודה מסכמת שתוכן בקבוצות קטנות. אם להשתמש בביטוי תנ"כי: מה העבודה הזאת לכם? הרי גם מי שסיים את חוק לימודיו במילניום שעבר יודע שהלימוד האפקטיבי היחיד - בוודאי של טקסטים עתיקים בעברית לא קלה - הוא שינון ובחינה. שאשא־ביטון לימדה בתיכון תנ"ך וספרות ועל בסיס ניסיונה היא משוכנעת שזו הדרך הנכונה למאה ה־21. החשש הוא שהחוויה תבוא על חשבון התוכן.
גזרות דומות פקדו השבוע גם את לימודי הספרות, האזרחות וההיסטוריה. עגנון, המהפכה הצרפתית ומגילת העצמאות, כל אלה יידחסו יחד עם ספר הספרים אל הסד של "עבודה בין־תחומית" ב"למידה משמעותית" תוך הפגנת "אוריינות דיגיטלית", וימותגו מחדש כ"תחומי דעת".
על כל התחומים האלה כואב הלב, אבל במיוחד על התנ"ך: משש שעות שבועיות בראשית המדינה נותרו לתלמידי היסודי בחינוך הכללי שתיים בלבד. הרפורמה החיונית באמת היא הרחבת הלימודים, ולא לגזול גם את כבשת הרש. אם לא תחול תפנית, תלמידי שנת 2023 ואילך יתקשו מאוד להבין מה חמש המילים האחרונות במשפט הקודם באו לבטא.
