במלאת קצת יותר משנתיים למשבר הקורונה, מפרסם מרכז אדוה את הדוח השנתי שלו, תחת הכותרת "מגפת אי־השוויון נמשכת". "המגפה עדיין לא חלפה מהעולם, למרות שנדחקה לשולי סדר היום", מסבירים כותבי הדוח. "אותה מגפה שגרמה למותם של מיליוני בני אדם, הביאה לקריסתם של עסקים רבים, לאבטלה בשיעורים שלא נודעו מאז עידן המשבר הכלכלי של 1929 ולהוצאות ממשלתיות עצומות". נתוני הדוח, לדבריהם, מספרים את סיפור הרחבתו של אי־השוויון בתקופה הזו.
"תמונת המצב החברתית העולה ממסמך זה היא תמונה של קצוות הולכים ומתרחקים זה מזה", מסביר שלמה סבירסקי, מנהל אקדמי במרכז אדוה וממחברי הדוח. "קצה עליון הנהנה מעושר פיננסי, הייטקיסטי ונדל"ני וממדיניות מיסוי נוחה, לעומת קצה תחתון, אשר כבר בשלב מוקדם של החיים מוצא עצמו במסלול של שערים סגורים. יכולותיה של המדינה להתמודד עם אי־השוויון החברתי־כלכלי הולכות ומצטמצמות, מפאת משאבים בלתי מספיקים. אם אנחנו חפצים בשירותים אוניברסליים ונדיבים יותר, עלינו להעלות את רמת המימון שלהם, כלומר את רמת הכנסות המדינה ממיסוי, בעיקר מבעלי הכנסות גבוהות ובעלי הון ורכוש רב".
מצב צבירה
אחת המסקנות המרכזיות של הדוח מדברת על החרפת הפערים החברתיים, כך שהעשירים התעשרו במקביל לכך שהעניים נהיו עניים יותר. "הקורונה גרמה להאטה בפעילות הכלכלית, לסגירתם של עסקים ולאבטלה נרחבת. בו בזמן, הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור דווקא גדלו", נכתב. הנתונים מדברים בעד עצמם: ב־2019, השנה שקדמה למגפה, סך הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור עמד על 4.061 מיליארד שקל – הסכום הגבוה אי פעם עד אז. מספר זה ייצג קפיצה של 10.3% ביחס ל־2018. והנה, ב־2020 המשיכו הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור לגדול (8.5%) והגיעו ל־4.406 מיליארד שקל.
הגידול, כך הם מסבירים, נבע בעיקר מכך שהמשבר הכלכלי גרם לפרטיים ולמוסדות להשקיע את כספיהם בשוק ההון ולא בפעילות כלכלית ממשית – למשל, בציוד, במכונות או במבנים תעשייתיים. "ההתעשרות של עשירי ישראל עשויה הייתה לחלחל לכלל האוכלוסייה, אילו גדלו המסים אותם משלמים העשירים בקצב דומה לזה של העושר שלהם ובכך היו מאפשרים למדינה להשקיע בשירותים שהיא מעניקה לכלל האזרחים", נטען בדוח. "אלא שבעוד הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור גדלו בין 2015 ל־2020 ב־31.6%, הכנסות המדינה ממיסוי צמחו רק ב־14.5%".
החרפת הפערים נובעת רבות, לטענת כותבי הדוח, כתוצאה מאי־השוויון במערכת החינוך, שבלט במיוחד בשנתיים של הקורונה, בכל התקופה בה נאלצו תלמידי ישראל ללמוד מהבתים. לטענתם, את השפעות תקופה זו נראה לעוד זמן רב. "ההצלחה יוצאת הדופן של ענף ההייטק שייצר שכבת מתעשרים בשכר הגבוה – גורמת לכך שישראלים רבים, כולל פוליטיקאים בכירים – מאמצים חזון חברתי שעיקרו העברת עוד ועוד עובדות ועובדים מענפים כלכליים אחרים אל ענף ההייטק", מסבירים כותבי הדוח. "מימוש החזון ההייטקיסטי דורש בראש ובראשונה עובדות ועובדים משכילים. והנה, מערכת החינוך הישראלית רחוקה מלעמוד בתנאי בסיסי זה".
מחוץ למסגרת
הטענה המרכזית בהקשר זה היא שישנם מגזרים שלמים באוכלוסייה שסיכוייהם לצבור נכסים כלשהם נמוכים ביותר, לאור העובדה שהדלתות ננעלות בפניהם עוד בשלב לימודי החובה, בעיקר תלמידים ותלמידות הנושרים ממערכת החינוך. לפי נתוני הדוח, החרדים והבדואים בנגב הם שתי קבוצות האוכלוסייה המועדות ביותר לנשירה. מרגע שבו הם נושרים, נפער ביניהן פער גדול בכל הנוגע למענים מדינתיים: בשנה שקדמה לקורונה (2018/19) רק ל־27% מהתלמידים שנשרו ביישובים הבדואיים היה מענה לימודי כלשהו, לעומת 65% מהתלמידים תחת פיקוח חרדי. כעבור שנה מצבם של הנושרים הבדואים הורע עוד יותר, ורק ל־15% מהם נמצאה מסגרת חלופית. מספר התלמידים הנושרים מהחטיבה העליונה של החינוך העברי והערבי, שלא נמצאה עבורם מסגרת חלופית, עמד על 7,243 ב־2018/19 ועל 6,737 ב־2019/20. הנשירה דנה אותם לחיים של אפשרויות מוגבלות ביותר.
בנוגע לשנתיים של המגפה, כותבי הדוח מתריעים מפני מגמה מטרידה. "הישובים החרדיים והערביים סווגו במשך שבועות וחודשים כיישובים אדומים, כאלה שבהם כלל לא התקיימו לימודים בפרקי זמן ארוכים. העדר הנגישות למחשבים פגע גם בתלמידים וגם במורות ותרם לנשירה גלויה וסמויה ממערכת החינוך".
מסקנה משמעותית נוספת הנגזרת מנתוני הדוח מדברת על ההשפעה של העדר מדיניות לאומית למיגור אי־הביטחון התזונתי על הרחבת הפערים החברתיים. הדוח מצביע על הנתונים האחרונים מהביטוח הלאומי שהתפרסמו בדוח העוני של 2021, ומעידים על ירידה באי־הביטחון. "להערכת גורמי המקצוע, לכ־1,600 בתי ספר על יסודיים אין כל מענה לאי־ביטחון תזונתי". עוד עולה מנתוני הדוח כי קיים פער משמעותי בשירותים הבריאותיים שמקבלים תושבי ישראל.
הדוח גם מצביע על פערים משמעותיים בשוק הדיור. "הממוצע הכללי מסתיר פערים גדולים בין משקי הבית על בסיס גיל, מוצא ורמת הכנסה", מסבירים כותבי הדוח. "מעבר לגיל ולמצב משפחתי, סוגיית הדיור משקפת גם הבדלים מגדריים, לאומיים, מעמדיים ועדתיים".
דירה בחלומות
בקרב אזרחי ישראל הערבים, שיישוביהם סובלים מחוסר קרקע לבנייה, בעלות היא הסדר הדיור העיקרי: שיעור הבעלות מאוד גבוה – 81%. בקרב היהודים, קבוצת המוצא בעלת השיעור הגבוה ביותר של משקי בית חסרי דירה בבעלות היא זו של עולי ברית־המועצות לשעבר: ל־43% מתוכם אין דירה בבעלות. בקרב יוצאי אתיופיה, השיעור המקביל הוא 40.5%. בקרב שתי קבוצות המוצא הגדולות ביותר, אשכנזים ומזרחים, שיעור משקי הבית ללא דירה בבעלות היה דומה יחסית: 25.4% ו־23.3%, בהתאמה. שיעור משקי הבית של ישראלים דור שלישי (ילידי ישראל לאב יליד ישראל) שאין בבעלותם דירה עמד בשנת 2019 על 34.4%. נתון זה מוסבר בעיקר בכך שהגיל החציוני של קבוצה זו נמוך ביחס לקבוצות האחרות.
