בליל שבת, לפני כעשרה ימים, הפר פיצוץ חזק את השקט היחסי בגזרה הדרומית של עוטף עזה. רקטה ששוגרה מרפיח, התפוצצה לא רחוק ממוצב סופה, שבו משרתים לוחמי יחידת הסיור הבדואית. עבורם, זו הייתה תחושת דז'ה־וו לימים הנפיצים של סוף חודש אפריל אשתקד, שהסתיימו במבצע שומר חומות שעבורם היה מתוח נפשית ומבצעית – ולא רק בגלל הלחימה בחמאס.
סמל־ראשון פראס אדביה, סמל־ראשון יעקוב אלקעיאן, וסמל־ראשון זן אל דין מריאדת ישבו שם לפני שנה, כמעט עשרה ימים ברציפות בתוך נגמ"ש האכזרית, במארב על הגבול, מול חאן יונס ורפיח. עם טילי לאו, מקלעי מא"ג, ונשק אישי הם המתינו בדריכות להסתער לעבר האויב שהתכונן לחדור לישראל: כעשרה מחבלי כוח נוכבא של חמאס, מתוך מנהרת טרור, 30 מטרים מהם בלבד. "שמענו אותם מתחת לאדמה, ידענו שהם שם ושבכל רגע הם יכולים לזנק החוצה", שיחזר סמ"ר אדיביה.
אדביה הוא ערבי נוצרי מנוף־הגליל, שגר בסמוך לשוטר מג"ב, אמיר חורי ז"ל, שנהרג כאשר הסתער על המחבל שביצע את הפיגוע בבני־ברק.
אלקעיאן, מפקד כיתה בגדוד, הוא בדואי מהיישוב חורה שבנגב, ואילו מרידאת, אף הוא מ"כ, הוא ערבי מוסלמי מטורעאן.
שלושתם היו בקו החזית בשומר חומות – חוצץ אנושי בין תושבי הקיבוצים והמושבים בנגב המערבי לבין מחבלי חמאס והג'יהאד – אבל מחשבותיהם נדדו גם למקומות אחרים. ברחבי הארץ פרצו באותה עת מהומות דמים ביישובים מעורבים. שניים מלוחמי הגדוד ספגו לחץ קשה מבית ואיומים, ובאופן יוצא דופן הפסיקו את שירותם. אבל היחידה המגזרית שרדה בהצלחה – גם בעיני הלוחמים עצמם – את המבחן הגדול ההוא, שמאיים עכשיו להתפרץ שוב.
"בזמן שהרקטות עפו לנו כאן מעל הראש והמבצי היה בעיצומו, לקחתי הצידה את אחד מהשניים שרצו לעזוב", נזכר אדביה. "אמרתי לו 'מה נשאר לך? עוד שנה? כולנו כאן ביחד'. הוא אמר לי שיישאר והלכנו לישון. ב־4 בבוקר, כשהוא על מדי ספורט, הוא ברח מהמוצב ליישובו טמרה, ולא חזר. הבנתי את הקשיים שלו. היו גם כאלה שאמא שלהם דרשה שיעזבו את הצבא, אבל היחידה פעלה היטב ולא התפרקה, גם כשבכפרים ובערים שלנו היה בלגן".
המתח הנפשי הכפול של הלוחמים באותם ימים לא נסתר גם מעיני התושבים שעליהם הגנו. "הרבש"צים של הקיבוצים והמושבים לא הפסיקו לתמוך ולעודד את הלוחמים תוך כדי לחימה" סיפר אחד הקצינים ביחידה. "נתנו לנו שכפ"צ כפול שחיזק אותנו מול הקונפליקט".
סמ"ר אלקעיאן התקשה להאמין לפני כחודש שהמחבל מזוהה דאעש, שרצח ארבעה אזרחים במתחם ביג בבאר־שבע, הוא בן משפחתו. אמנם מקרבה רחוקה, אבל חלק מאותה משפחה ביישוב חורה. "בטח שחשתי בושה", אמר. "הוא לא מייצג את המשפחה שלנו, ואני לא החייל היחיד ממנה שמשרת בצה"ל. יש 14 אלף אלקעיאן, אל תכתימו את כולם. אל תכלילו בגלל עשרה אנשים. כשראיתי את כל התגובות המכלילות נגד הבדואים העדפתי להתעלם ולהמשיך קדימה. אם הייתי מקשיב להן, לא הייתי ממשיך לשרת כלוחם".
"אני לא נכנס ולא קורא את ההסתה ברשתות החברתיות", סיפר חברו, מרידאת. "זה רק גורם רע לכולם, גם ביטחונית".
מפקד המחלקה של הלוחמים, סגן לידור תורג'מן מבית־שמש, הוא מבית דתי. הוא שירת בגבעתי כלוחם וכמ"כ. כשהציעו לו לעבור לשרת בגדוד שמורכב ברובו מבני מיעוטים מוסלמים, הוא שקל זאת, וכיום אינו מתחרט לרגע: "הם חלק מהעם שלנו, ויותר טובים מרבים שלא משרתים בכלל. זו המדינה של כולנו, והשירות איתם הוא פלוס גדול עבורי, להכיר את התרבות שלהם וללמוד על החברה הערבית ולא מכל הפרסומים השליליים. כל הסטיגמות שהיו על המגזר התנפצו לי ברגע שהגעתי לכאן".
לדברי תורג'מן, יש להוקיע כל הכללה שהיא: "הם לא נותנים לי לעשות פה קידוש לבד", אמר על חבריו ליחידה, "ואני לומד על חג הרמדאן שלהם. די, תפסיקו להכליל. תפסיקו לחלק בין יהודים לערבים ובין אשכנזים לספרדים. אנחנו צעירים, כבר דור שני ושלישי שנולד כאן".
בגדוד משרתים ערבים מוסלמים, אחים ממזרח ירושלים ואף שני לוחמים מאום אל־פחם, שמורשים לצאת לביתם בלבוש אזרחי. הרוב יוצאים עם מדים: "בחורה אומרים לי 'כל הכבוד, זו גאווה שאתה בצבא', סיפר אלקעיאן.
לאחר שומר חומות הייתה ירידה של כ־20% בכמות המתגייסים ליחידה, אך מאז חלה התייצבות.
קרוב למחצית מלוחמי הגדוד מקבלים סיוע כלכלי מהצבא ברמות שונות. 14 מהם מוגדרים כחיילים בודדים, בגלל שמשפחתם סרבה להכיר בהם לאחר שבחרו להתנדב לצה"ל.
לשאלה מה יכול להעלות את מספר המתגייסים מהמגזר יש להם הצעות: "שיתנו לנו לצאת עם נשק הביתה", השיב אדביה. "אני רובאי 07 ומשאיר נשק בבסיס". חברו, אלקעיאן הוסיף: "התחילו לתת לכולנו שוברים ללימוד נהיגה על חשבון הצבא תוך כדי השירות. גם זה משהו טוב שעוזר. לחלק נותנים גם ללמוד על משאית כמקצוע להמשך".
"היחידה מהווה דרך מצוינת להשתלבות טובה בחברה, עם פרויקט לשילוב במשטרה או במג"ב לאחר השירות אצלנו", התגאה מפקד היחידה, סגן־אלוף דוד רון.
במהלך שירותם נחשפים לוחמי היחידה לחברה הישראלית גם באמצעות מגוון פעילויות חינוך, וביקורים באתרים כמו גבעת התחמושת, יד ושם והכותל המערבי. אבל את השיעור המרגש ביותר הם קיבלו מהמ"מ סגן תורג'מן, שאיחד בין טרגדיה אישית משפחתית שלו, לבין התקרית שבה נפל אמיר ח'ורי ז"ל, בן כפרו של פקודו, אדביה.
בן דודו של תורג'מן, השוטר רב־סמל מתקדם יוסי קירמה ז"ל, נפל לפני חמש שנים בהיתקלות עם מחבל בירושלים כאופנוען במשטרה. "שני המקרים דומים", תיאר המ"מ תורג'מן. "אמיר ויוסי ז"ל היו בסיור שגרתי על אופנועי המשטרה שלהם כשקיבלו קריאה על פיגוע ירי ולא היססו לדהור לנקודה, לפתוח באש על המחבלים בהסתערות שהסתיימה במותם. שניהם חתרו למגע וזה מה שאני מלמד את הלוחמים שלי כאן. בשיעור אחד הם שומעים על שותפות גורל דומה של שוטר ערבי ושוטר יהודי. כך הם מבינים שכולנו חלק מהעם למרות כל המורכבויות שיש כאן. אפשר לנתק את הפוליטיקה".
ואכן מורכבויות לא חסרות. כך למשל, באירועי נטיעות העצים בנגב שהסעירו לאחרונה את הדרום, הסבירו הקצינים בגדוד לחיילים שנאסר עליהם להשתתף בהפגנות.
ויש גם לא מעט רגעי נחת. לאחרונה הגיע נשיא המדינה, יצחק הרצוג, למוצב היחידתי ליד כרם שלום, והפתיע את קצין האג"ם של היחידה, מחמוד הייב, כשהעניק לו אישית את דרגת הרב־סרן. "הגיע הזמן שיהיה מח"ט בדואי ראשון בצה"ל, ואני רוצה להיות זה שיעשה את ההיסטוריה הזאת", אמר הייב לנשיא, רגע לפני שיצא לתפקידו הבא כסמג"ד בבה"ד 1.
