משפחת לאו

כשנשיא ארה"ב דאז, דונלד טראמפ, הגיע לביקור רשמי בישראל, הוא נלקח לפי כללי הטקס ליד ושם בירושלים. לסיור התלוו גם ראש הממשלה באותם ימים, בנימין נתניהו, והרב ישראל מאיר לאו, לשעבר הרב הראשי לישראל וכיום יו"ר מועצת יד ושם.

"ביציאה מהמוזיאון ניצבת תמונה גדולה. הנשיא טראמפ, ראש הממשלה נתניהו ואני, נעמדנו מולה", משחזר הרב לאו. התמונה המרגשת, שצולמה ב־1945, מציגה את תפילת ערב שבועות במחנה הריכוז בוכנוואלד, רגע לאחר שחרורו. "רואים בתמונה הזו גם אותי, בן שמונה, יושב שלישי משמאל בשורה הראשונה", מספר הרב לאו, השורד הצעיר ביותר ששוחרר מהמחנה.

"ביבי כבר הכיר את התמונה הזו מביקורים קודמים", ממשיך הרב לאו בחיוך. "אז הוא רוכן לעבר טראמפ ואומר: 'מיסטר פרזידנט, אתה רואה את הילד בתמונה?'. טראמפ מהנהן, וביבי אומר: 'זה הרב לאו'. טראמפ מסתכל על התמונה, מסתכל עליי, ואומר 'וואו!'. כשביבי רואה שטראמפ מתלהב, הוא אומר לי: 'הרב, כמה נכדים יש לך?'. עניתי: מעל 60. פעם שנייה שטראמפ אומר 'וואו!'. ביבי החליט להמשיך. 'וכמה נינים?'. עניתי: 'אדוני הנשיא, לשאלה הזו איני יכול להשיב כי בכל בוקר המספר משתנה'".

לאחר עלייתו ארצה בתום מלחמת העולם השנייה, ובגיל 22 נשא לאישה את חייטה (חיה יוטא), בתו של הרב יצחק ידידיה פרנקל. שבט גדול הקימו חייטה וישראל מאיר, שיחגוג בקרוב 85.

לבני הזוג שמונה ילדים. חמש הבנות הן נשות חינוך מוערכות, שלושת הבנים ממשיכים את הדרך של אביהם: הבכור, משה חיים (61), הוא הרב הראשי של נתניה, תפקיד שבו כיהן בעבר גם אביו. הילד הרביעי, דוד (56), בעבר הרב הראשי של מודיעין ושוהם, מכהן כיום כרב הראשי לישראל וכנשיא בית הדין הרבני הגדול, תפקיד שבו כאמור גם אביו כיהן. והילד השביעי, צבי יהודה (44), הוא ראש ישיבת נתיבות יצחק ורב קהילה בתל־אביב ובפתח־תקווה.

"אבא תמיד אומר שזה הניצחון שלו – החנוכייה הפרטית שלו, שיש בה שמונה נרות", אומר הרב הראשי דוד וסופק ידיו, "את אמא הוא מגדיר כפמוט, הבסיס של החנוכייה וזו שמאפשרת לה לעמוד".

"ואני השמש", אומר האב, "זה שצריך לדאוג שהנרות הללו יפיצו אור".

צבי יהודה: "אין ספק שאבא הוא נס פך השמן. כילד בבוכנוואלד, מי היה מאמין שהוא אי פעם יוכל להאיר חנוכייה עם שמונה ילדים".

× × ×

אנחנו נפגשים בבית האב, שבוע לפני פסח (כשבועיים לאחר פגישתנו עברה רעייתו של הרב הראשי לישראל דוד לאו אירוע מוחי). הבית, לא רחוק מכיכר המדינה בתל־אביב, משדר הוד והדר. על הקיר ציורי שמן ופחם עם ניחוח יידישקייט, ועל אחד המדפים מגיני הוקרה שקיבל הרב ישראל מאיר לאחר הרצאות בפני יחידות בצה"ל.

כשדוד מגיע, נעמד האב על רגליו ואומר בקריצה, "הו, הנה הגיע הרב הראשי לישראל". דוד מחבק את אביו, ואז ממהר למטבח כדי לבדוק מה אמא חייטה הכינה. הוא ושני אחיו אוכלים בעמידה ומפטפטים.

ההווי המשפחתי כולל, בין השאר, מפגש מדי מוצ"ש, עם הנכדים והנינים. הקטנים יורדים לשחק במרתף, הילדים הגדולים יושבים סביב פינת האוכל, והמבוגרים מתיישבים על הספות התכולות בסלון עם קפה ועוגה.

כעת גם האב ובניו מתיישבים על הספות הללו, לראיון חגיגי וראשון מסוגו. כזה שבו כל המרואיינים עונים לשם "הרב לאו". אני שואל את הרב ישראל מאיר, כיצד לימד עצמו להתנהל כאבא. הרי הוא עצמו איבד את הוריו בשואה, והפעם האחרונה שבה ראה אותם הייתה כשהיה בן חמש. "נכון, לא ראיתי כיצד אבי מגדל את ילדיו", הוא משיב, "אבל בגלל שזה היה חסר לי, השתדלתי קצת יותר בתור אבא".

שלושת הבנים שונים זה מזה. משה חיים, הבכור ומי שנקרא על שם סבו (שהיה רב ונרצח במחנה ההשמדה טרבלינקה), היה מעין מחנך לאחיו הקטנים. הבן הקטן ביותר, צבי יהודה, מתגאה בכך שלא מונה עדיין לרב עיר, ולכן יכול להסתפק במגבעת פשוטה. דוד מצהיר שהוא השובב ביותר מבין הבנים, וכל היתר מסכימים מייד. הוא היה גם כדורסלן מצטיין, ועד שלב מסוים שקל שלא ללכת בדרך אביו. "סיכמתי בזמנו עם אשתי, עוד לפני שהייתה אשתי, שני דברים", הוא מספר, "אל"ף, אנחנו מתחתנים. בי"ת, אני לא אהיה רב. עמדתי רק בחמישים אחוז מההבטחות".

למה לא רצית להיות רב?

"כי ראיתי את העול, את ההשקעה שבתפקיד. גם ידעתי שהמשכיות השרשרת הרבנית קיימת, כי היה ברור שאחי הבכור, שמההתחלה קראנו לו הרב משה חיים, יהיה רב. הוא גם מילא את מקומו של אבא כרב קהילה בתל־אביב, כשאבא הפך להיות הרב הראשי של נתניה. אבל בסוף החיים לקחו אותי לכיוון הרבנות".

בתור "הבנים של", הייתה לכם באמת אפשרות שלא לבחור בדרך הזו?

דוד: "לא היה עלינו לחץ, אבל בבית הייתה מן הסתם אווירה של לימוד תורה. גדלנו וחיינו והכרנו את העולם, וממילא חונכנו בכיוונים הללו של לתת ולתרום, והכל סביב בית המדרש והרבנות".

צבי יהודה: "פעם שאל אותי קרוב משפחה, למה כל הבנים של הרב מאיר החליטו להיות רבנים. אמרתי לו שמה שתפס אותי בתפקיד של אבא, חוץ מהפן העיוני והלימודי, זה שיש משהו בתפקיד של רב, שאתה מצליח באמצעותו לתת אמירה לבני אדם בכל מעגלי חייהם. אתה נוגע באנשים ברגע הקמת משפחה, ליווי לקראת חופה, לידה, בשאלות של פרנסה ושלום בית, ברגעים קשים של צער ואובדן, וליהדות יש מה לומר בכל עניין מענייני החיים האלה. ראינו את היכולת של אבא להביא את אותה אמירה יהודית נכונה ורלוונטית בכל אחת מנקודות החיים הללו. וזה מה שכל כך קסם לי".

אגב, יש כבר את הדור הבא של הרבנים לאו?

ישראל מאיר: "מבחינת ידע, ודאי שכן. כמה מהנכדים שלי ידענים מאוד, אבל אף אחד מהם לא משמש בתפקיד רבני. עדיין".

הייתם ממליצים לבנים שלכם להיות רבנים כמוכם?

דוד: "מהילדים שלי אני מבקש דבר אחד – שיעשו את הטוב ביותר עבורם, בעיני אלוקים ואדם".

× × ×

לעניין המשפחתי, הם מספרים, צד נוסף. "אנשים חושבים שבתור 'בן של' קל לנו יותר", אומר דוד לאו. "כשסיימתי את המבחנים לרב עיר, בהצלחה רבה אגב, בסוף הסתכלו עליי בתור הבן של הרב לאו. ביקשו לראות את מחברות הבחינה שלי. ברור לי שאת המבחנים שלנו, כל שלושת האחים, בדקו בשבע עיניים, הרבה יותר מאחרים".

בתור הרב הראשי לישראל, אתה מתייעץ עם אביך, מקודמיך בתפקיד?

"אם מובן מאליו שזה חכם ונכון מצד רב להתייעץ עם קודמו בתפקיד, על אחת כמה וכמה כשהוא אביך. עבורנו, הבנים, זו מתנה גדולה. אחרים צריכים להתקשר, לחפש, אולי לפגוש בבית הכנסת את הרב לאו כדי לשאול שאלה. אנחנו פשוט דופקים בדלת, ותוך כדי הכנת קפה במטבח גם שואלים את עצתו. הרבה פעמים אנחנו יושבים כאן בסלון, מזכירים איזה נושא ומדברים על זה כולם. ודאי שמעניין לשמוע את זווית הראייה של אבא".

אחד הדברים שלקחו הבנים מאביהם, הוא החיבור הבלתי אמצעי לשלל קהלים. "על אף שאנחנו מגיעים ממשפחה חרדית, גדלנו בתל־אביב, וגם היום, שלושתנו גרים בערים מעורבות (משה חיים בנתניה, דוד במודיעין וצבי יהודה בתל־אביב – א"א). לכן אנחנו מכירים את הישראליות לגווניה", אומר דוד לאו, ושולף כעדות את תעודת המילואימניק שלו, כמי שהשתחרר כרב סרן מצה"ל. "אני מבקש להצדיע", הוא צוחק, ואז ממשיך ברצינות: "אבא לא רב של קהל מסוים. גם אנחנו משרתים את כל המגזרים, ויודעים 'ללהטט' בין כל קהל וקהל. זה לא עניין פשוט. אבל ברגע שאתה משדר את היהדות היפה, היא מתקבלת בברכה אצל כולם. אנחנו יכולים באותו יום להרצות בקיבוץ שמגדל בעלי חיים לא כשרים, בישיבה חרדית ובאולפנה דתית-לאומית. אנחנו רואים את כל עם ישראל מול העיניים, ולמדנו את זה מאבא".

"קח כדוגמא את גל הפיגועים הנוראי עכשיו" ממשיך דוד לאו. "אין משפחה של נרצח שלא הגעתי אליה, יהודים ולא יהודים, משכונות עושר או משכונות מצוקה. גם בבית משפחתו של השוטר אמיר חורי הייתי. אצל אבא העניין הזה כל כך טבעי, אז אצלנו זה כבר בילד-אין".

משה חיים: "זה כולל גם את הציבור החרדי. אנשים שוכחים שהחרדים הם חלק מההוויה הישראלית".

צבי יהודה: "זה לא שאנחנו לא שייכים לאף זרם. אנחנו פשוט שייכים לכולם".

הרב משה חיים נזכר בימי ההתנתקות: "ערב פינוי גוש קטיף, הלב שלי ושל רבים היה נגד החלטת הממשלה. באותם ימים סניף הליכוד בנתניה ערך מפגש עם שר הביטחון שאול מופז, והזמינו אותי להגיד דבר תורה. בליבי היה לא ללכת לשם. אבל אבא אמר לי: 'כשגוף לא דתי מזמין רב ללמד את פרשת השבוע, אין לו תירוץ להתחמק'. כמובן שהלכתי לשם".

הערב ומחר, יום העצמאות, רבני משפחת לאו יהיו עסוקים למדי. "כשהיינו צעירים יותר, אז כאן בחצר היה מונח מנגל וזו הייתה הזדמנות ליום חופש", אומר דוד לאו. "אבל עכשיו יום העצמאות עבור שלושתנו זה אחד הימים העמוסים בשנה. אנשים מנצלים את העובדה שזה יום חופש, לבקש דרשות ושיעורים מרבנים. אנחנו ביום הזה יכולים להיות בשמונה או עשרה מקומות שונים. בסוף יום העצמאות, כשאנחנו מדברים עם אבא, הוא שואל: 'עוד נשאר לכם גרון?'".

הרב ישראל מאיר: "זה יום מאוד משמח עבורנו. החזון של הנביא יחזקאל עומד למולנו: הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. זה חזון העצמות היבשות, שאצלנו התגשם. שמחה גדולה".