בבוקר יום הזיכרון לחללי צה"ל בשנה שעברה איבטח השוטר רס"ב אמיר חורי את אחד מטקסי המשטרה. השנה יאבטחו חבריו את הטקסים לזכרו. בשנה שעברה ציינו אמיר וארוסתו שני ישר את החג בארוחה על האש, בבית הוריה באור־יהודה. השנה, בערב יום הזיכרון, היא תלך עם הוריו לטקס בכנסת, ובצפירה של 11 בבוקר יעמדו באחד הטקסים בנוף־הגליל, מקום מגוריו וקבורתו.
פחות מחודש וחצי עבר מאז הפיגוע הרצחני בבני־ברק, בו קיפד אמיר את חייו. הוא וע', שותפו ליחידת האופנוענים של המשטרה, זיהו את המחבל וניטרלו אותו, אלא שבחילופי האש נפגע אמיר אנושות ומת בבית החולים. בבית באור־יהודה נותרה שני, בת 31. שבע שנים היו יחד, אחרי שהכירו בעת שהיו שותפים לניידת. בהמשך היא פרשה מהמשטרה והוא נשאר.
בחודשים האחרונים החלו לתכנן את החתונה המיועדת. דיברו ביניהם על תאריך, ואפילו על שיר: "את לכל החיים" של אלקנה מרציאנו. "עכשיו", היא אומרת, "אני מתחילה להבין שהחלומות שלי כבר לא יתגשמו. האסימון נופל לאט־לאט. אני נכנסת לכתבות שעשו עליו, קוראת ומבינה שכנראה זה נגמר".
מאוהל האבלים שהוקם בנוף־הגליל בבית הוריו, ג'ריס וסאמיה, חזרה לדירה. "הנרגילה נשארה בסלון, המיטה מבולגנת. במקרר עוד הייתה קופסה עם רצועות עוף בטמפורה שאכלנו יומיים לפני הפיגוע, ומלא מעדני מילקי. בפינת האוכל היו זרוקים בגדי הבית שהיה לובש אחרי המקלחת, וחליפת האופנוענים. הכל היה כאילו במקום, אבל הבית ריק וקר. שקט באוויר שקשה להסביר. שקט של חוסר. את הכביסה שהייתה בסל כיבסתי, אין ברירה. את המצעים החלפתי, חוץ מהכרית שאני עדיין מסניפה. השעה הקשה ביותר עבורי היא עשר וחצי בערב, כשאמיר צריך לחזור מהעבודה, והוא לא בא.
"יש פעמים שאני רואה שקופצת לי הודעה בערב ואומרת 'אולי זה הוא', כי אני רגילה. לעשות קניות בסופר אין חשק, כי אין למי. אני מדלגת על המדפים של המילקי, על הבמבה, כי אמיר מאוד אהב במבה. חזרתי לעבוד אבל פחות מהבית, מעדיפה להיות מוקפת באנשים. בכל שישי אני נוסעת להורים שלו בנוף־הגליל, ישנה בחדר שלו, במיטה שלו, לבד, וזה מוזר לי. אני מקיפה את עצמי במעגל הראשון שלו, המשפחה, ואנחנו מדברים ומנסים לדמיין את השולחן יחד איתו.
"לפעמים אומרים לי 'כל הכבוד' ו'כמה את חזקה'. אני לא באמת חזקה. זה פוקר פייס וזו המסכה הכי טובה שיש. מאז שהוא מת אני לא יודעת מה אני מרגישה, אם רע לי או טוב לי. איבדתי את עצמי. אמיר לקח איתו חצי ממני. את שני הוורבלית, מלאת הרגש. רק הרגליים שלי נשארו על האדמה, והוא מטעין לי את הסוללה כשזו עומדת להיגמר. רק בפינת ההנצחה שעשיתי בדירה, כשאני לבד, אני מרשה לעצמי להתפרק ולבכות.
"אם הייתי יכולה להחזיר אותו ולהתחתן איתו, הייתי עושה את זה. עכשיו, כשהוא לא יחזור, לקחתי על עצמי את ההנצחה שלו. להיות הקול החי המדבר שלו, לדבר עליו כל הזמן ולדאוג שכל אדם במדינה יידע מי היה אמיר חורי. כשאמיר היה בחיים דיברנו על ילדים. מאז שהוא מת, אני כל הזמן מדמיינת את הילד הזה שהיה צריך להיות לנו. איך הוא היה נראה, איך הוא היה מתנהג. אם הוא היה שכפול של אמיר.
"כשישבתי באוהל האבלים הגיעו הרבה אלמנות וחברות־של, לנחם אותי ולחזק. המשפט שהכי נאמר לי היה שהכאב לא עובר. פשוט לומדים לחיות לצידו. כשקרה הפיגוע ברחוב דיזנגוף, בדיוק שבוע אחרינו, הרגשתי צורך ללכת ולנחם את החברות שנשארו. גם כדי לחזק וגם כדי להתחזק בעצמי. הראשונה שהגעתי אליה הייתה אריאל של תומר מורד ז"ל. מאוד התחברנו. רציתי לחבק אותה ולהגיד לה: אני מבינה מה את עוברת. באתי לתת לך נחמה קטנה. ברור שבאותם רגעים היא לא הבינה ולא עיכלה. אני מקווה שעם הזמן היא תקבל כוחות, כי אין לה ברירה.
"רק אלוהים יודע מה אנחנו עוברות: תהום, לב מדמם, סוג כאב שאי אפשר להסביר. פותחים את העיניים בבוקר ולא מבינים: איך המציאות הזו נכפתה עליי? למה הוא לא פה? למה הוא היה צריך להיות שם? למה הוא לא רק נפצע? הרבה שאלות. והנה, בסוף השבוע האחרון עוד ארוסה איבדה את החבר שלה. ויקטוריה של ויאצ'סלב גולב ז"ל, שנרצח בפיגוע באריאל. אני מבינה מה היא עוברת. היא לא מעכלת, היא לא רוצה לעכל. היא בסוג של טראומה, והלוואי שהייתי יודעת מה להגיד לה. הלוואי שהייתי יודעת מה להגיד לעצמי".
•••
רס”ב אמיר חורי (32) מנוף־הגליל נרצח בפיגוע בבני־ברק ב־29 במארס. חורי נרצח לאחר שדהר עם האופנוע שלו לעבר המחבל במטרה לנטרלו ולמנוע ממנו להמשיך את מסע ההרג.
