התחלה.
"התחלתי לנגן על אקורדיון בגיל 14. אבא שלי, שהיה פועל שחור, קנה לי אותו ליום ההולדת. רעדתי מהתרגשות. גרנו שלוש משפחות בדירה שהיה בה חדר לכל משפחה, מטבח אחד, חדר שירותים אחד ואמבטיה אחת. לא היה לי איפה לנגן, אז הייתי יושב באמבטיה ומנגן שם שעות על גבי שעות. אני מנגן גם על פסנתר, חליל ומפוחית פה, אבל אין כמו אקורדיון.
"ב־1952 התגייסתי לצוות הווי, שם התחיל הרומן הגדול שלי עם השירה בציבור. היינו מופיעים בפני החיילים וסחפתי אותם לשיר איתנו. לא אני המצאתי את השירה בציבור. מרדכי זעירא, דוד זהבי ואחרים, ששרו עם הציבור בחדרי האוכל, בעיקר בקיבוצים, עשו את זה לפניי, אבל אני המצאתי את השקופיות. הבאתי סדינים מהבית, תלינו אותם באולם באמצעות חבל, ובעזרת מקרן מיוחד שמנו את השקופיות. "התחלתי לכתוב כשלמדתי באורנים. השיר הראשון היה 'הורה נעורים' - ריקוד עם. במחנה מרכוס עבד טבח אזרח, אברהם בן־יוסף, שסיפרו לי שהוא כותב שירים. השמעתי לו את המנגינה, והוא כתב לה מילים. מאז עלו לי הרבה מנגינות בראש. היו אז בחיפה שתי זמרות - שרונה אהרון, אימו של דיוויד ברוזה, ושולמית לבנת, אמא של לימור לבנת - שהסכימו לשיר שירים שלי. זה היה בשבילי עולם ומלואו. כתבתי אז את 'שובך יונים' והרבה ואלסים. משה וילנסקי אמר לי, 'צריך לקרוא לך אפי שטראוס, לא אפי נצר".
ראי רחל.
"אלו היו הימים שאחרי מלחמת ששת הימים. הייתי אז במילואים בפיקוד צפון. יום אחד אבא שלי מתקשר ואומר, 'תשמע בן, שמעתי את שמוליק רוזן קורא שיר שכתב ברדיו, שיר יפה מאוד, תטלפן אליו מהר ותבקש את השיר לפני שמישהו אחר יגזול אותו'. טילפנתי לשמוליק, והוא שלח לי את המילים בטלפרינטר. יום אחרי שמלחמת ששת הימים נגמרה נסעתי לצוותא. ישבתי ליד הפסנתר וכתבתי את התווים של השיר. אריק לביא שמע את השיר ואמר, 'בחורצ'יק, מה אתה מנגן שם?'. עניתי: 'שיר חדש שכתבתי'. 'אני יכול לשמוע אותו עוד פעם?'. שרתי לו והוא שאל אם הוא יכול לקבל את השיר. 'איזו שאלה', אמרתי, 'אתה רוצה גם שאני אנשק לך את הרגליים?'. הוא לקח את השיר עוד לפני שהדיו יבשה על התווים. חזרנו אז לקבר רחל, אז לקחו אותי כפרס לראות את הקבר".
מלכות החרמון.
"שמעון ישראלי, שהיה איתי במילואים בצוות הווי, היה הבמאי של להקת פיקוד צפון באותם ימים. כשמוצי אביב שר את השיר בפעם הראשונה האולם התפוצץ ממחיאות הכפיים. הוא עמד בראש מצעד הפזמונים 13 שבועות. אף שיר לא היה כל כך הרבה זמן בראש המצעד עד היום".
כך גיליתי את ירדנה ארזי.
"אבא שלה, דוד ארזי, היה חשמלאי הבית שלי. יום אחד הוא אמר לי, 'יש לי בת בת 16 ששרה מאוד יפה. היית מוכן לשמוע אותה?'. עבדתי אז עם חבורת בית רוטשילד. אמרתי לו, 'תשלח אותה אליי לפני החזרה'. באה אליי ילדה יפהפייה. היא הייתה מפוחדת. רעדה. כשהיא פתחה את הפה, יצאו ממנו צלילי זהב. השיר הראשון שהיא שרה סולו היה 'בואי אמא'. אחרי זה הייתה לנו הופעה בבית הסתדרות המורים בתל־אביב. ירדנה הייתה צריכה להתגייס לצבא והזמנתי לשם את קצין החינוך של להקת הנח"ל שישמע אותה. בהפסקה הוא עלה ואמר, 'יקירתי, התקבלת ללהקת הנח"ל בלי בחינות'. עד היום היא אומרת, בכל הופעה שלה, 'תודה לאפי נצר. אם לא אפי נצר, לא הייתי כאן היום על הבמה'".
בלדה לחובש.
"ב־1969 פנו ל־12 מלחינים מפורסמים וביקשו שילחינו שירים לפסטיבל הזמר. באתי לדן אלמגור וביקשתי שיר לפסטיבל. ראיתי במגירה שלו דף צהבהב ורציתי לעיין בו. הוא אומר, 'זה שיר עצוב'. קראתי את המילים וידעתי שאת השיר הזה אני רוצה. ביקשתי שיהורם גאון ישיר את השיר. כולם רצו אז שיהורם ישיר את השירים שלהם. השיר זכה במקום ראשון בהפרש עצום. הוא הושמע במצעד הפזמונים, אבל ביקשתי שיוציאו אותו מהמצעד כי הוא לא מתאים למצעדים. היום לא הייתי עושה את זה".
גולני שלי.
"פנו אליי מגולני וביקשו שיר. המופע היה בבנייני האומה בירושלים, ביום החטיבה. ביקשתי ש־300 חיילים ישירו אותו עם יהורם גאון. כשיהורם שר את השיר הקהל השתגע".
פרחים בקנה.
"דודו ברק כתב את המילים, ולהקת התותחנים עם יהודית שוורץ שרה אותו. יוני רכטר היה הפסנתרן, בני נגרי, שהיה בלהקה, עשה את העיבוד והיו שם כל הבחורים של 'הכל עובר חביבי'. את השיר הזה אין מי שלא מכיר".
היחס לוותיקים.
"אני לא יכול לשבת בבית, יש לי דחף פנימי לעשות כל הזמן, יש לי תוכניות לעוד עשרים שנה, אבל בארץ לא יודעים להעריך אמנים מבוגרים. אני לא יכול להתלונן מבחינת הופעות, גם לא מבחינה כלכלית, אבל מלחינים כמו דובי זלצר, נורית הירש ונחום היימן לא משמיעים כמעט ברדיו. הנוער שולט עכשיו. מה שכואב לי הוא שלצעירים אין שמץ מושג על מה שכתבנו. מה שיש בשירים שלהם זו שפה חדשה. אני לא נגד, תלכו קדימה עם השפה שלכם, אבל בלי עבר אין הווה ואין גם עתיד. כל ההיסטוריה שלנו כתובה בשירים".
עד מתי.
"ביוני אהיה בן 88. אני באמת חושב שגיל הוא רק מספר, אם אתה עושה את מה שאתה אוהב ושומר על עצמך. כשיגיע זמני, אני מעדיף ללכת לישון ולא להתעורר, רק לא ליפול למעמסה".
