בנימוקי החלטתה בשבוע שעבר — להעניק את פרס פוליצר בקטגוריית הפרוזה לסופר ג'ושוע כהן, על ספרו 'הנתניהוז' — כתבה ועדת הפרס: "זהו רומן היסטורי חריף על אי־הבהירות של החוויה היהודית־אמריקאית, הוא כתוב במיומנות בלשנית ומציג מחלוקות ורעיונות הפכפכים בדיוק כמו העלילה הצפופה שלו". אפשר להוריד את הסופרלטיבים האלה לשפה פשוטה יותר: 'הנתניהוז' הוא אחד מאותם ספרים לא שכיחים, שתוך כדי קריאתם מרגישים פיזית איך הראש נפתח וחודר לתוכו מבול של מחשבות חדשות — כאלה שאפשר להסכים איתן, כאלה שלא, וגם אלה וגם אלה מגיעות לבטן — וכשמסיימים לקרוא אותו מרגישים אדם שלם יותר. והספר הזה, שמשיג את המטרה האולטימטיבית של כל יצירה, ונכתב בידי אחד הקולות היהודיים החשובים והמעניינים באמריקה של המאה ה־21, כמעט לא הופץ בישראל כי אף הוצאת ספרים גדולה לא רצתה לשים עליו יד.
'הנתניהוז', בקצרה, לוקח פיסה קטנטנה בהיסטוריה של בנציון נתניהו, אביו של בנימין נתניהו, כשהגיע לראיון עבודה באוניברסיטת קורנל בסוף שנות ה־50. על האנקדוטה האמיתית הזו בונה כהן סיפור דמיוני כמעט לגמרי. הוא צולל לתוך נפשו המרירה של אדם שנשאר מחוץ להיסטוריה ולא סלח לה, ובעיקר מתייסר בשאלות כמו מיהו יהודי אמריקאי, מהי יהדות ומהי ציונות.
כיוון שמדובר בספר אדיר, הסיבה ההגיונית היחידה שבגללה אף הוצאה ישראלית לא נגעה בו היא פחד — אולי פחד מתביעות משפטיות, אולי פחד ממשפחת נתניהו — והמקרה הזה צריך להדיר שינה מעיני כולם. ארה"ב מתמודדת היום עם איומים גדולים וקטנים על חופש הביטוי — מפוליטיקת זהויות שמגבילה סופרים ועד הורדה המונית של ספרים ממדפי ספריות ותוכניות לימודים. אבל האפשרות שספרו יתקשה למצוא מוציא לאור באמריקה, לא חלפה בראשו של כהן. ישראל בדרך כלל מייבאת מאמריקה בעיקר דברים רעים, ופה נראה שהיא מקדימה אותה.
בראיון שהעניק כהן ל'ספרות ותרבות' של 'ידיעות אחרונות', עם יציאת הספר בארה"ב, הוא נשמע שבור לב מהעובדה שאז לא נראה היה כי 'הנתניהוז' יראה אור בישראל, וסיפר כי "כולם אמרו שעורכי הדין רוצים שאעבור על הספר ואסמן מה אמת ומה בדיה, ואת זה כמובן לא אעשה. הם פשוט מפחדים. זה דיכא אותי כי אני מאוד רוצה שיקראו את הספר בישראל. אני לא צריך את ה־800 יורו, מצידי תתרמו אותם. אבל לא לפרסם ספר כזה, זה פחדנות". בסופו של דבר הרים המשורר והמו"ל עודד כרמלי את הפנינה מהרצפה, והוא יצא בהוצאת 'הבה להבא' וזכה לשבחי הביקורת גם בארץ.
מבקרת ה־New York Times Book Review, טאפי ברודסר־אקנר, כתבה על 'הנתניהוז': "זו יצירה מקוממת, מתסכלת, יומרנית — וגם מענגת, מצחיקה, עוצרת נשימה והרומן הטוב והרלוונטי ביותר שקראתי במה שמרגיש כמו נצח". אולי מי שפחד לפרסם בעברית ספר שמקבל כזו ביקורת ב'ניו־יורק טיימס' פשוט לא נמצא במקצוע הנכון, ואולי מדינה שהוצאות הספרים שלה פוחדות לפרסם ספר, צריכה לקרוא קצת ספרי היסטוריה. •
