מדריך לישראלי המתחיל // ליאור שליין - 245 עמ'
אין לי מושג איך לפתוח את הפסקה הזאת, אבל אני משוכנע שאני יודע איך לגמור אותה: בפאנץ'. עכשיו תשננו את המשפט הזה. עכשיו תיישמו אותו. ברכותיי; השלמתם את קורס הכתיבה על שם ליאור שליין. אתם עכשיו — לא, לא סופרים, לא כותבים, לא מחברים, גם לא סאטיריקנים; אתם משהו קצת אחר: אתם פאנצ'יונרים.
זה לא רע, להיות פאנצ'יונר. שליין עשה מזה קריירה משגשגת והוא ממש לא היחיד - תעשיית הבידור הישראלית מתגמלת היטב פאנצ'יונרים עם קבלות וח.פ, אבל שליין הוא ללא ספק המצליח שבהם. זה הביא אותו לפסגות הפריים־טיים ולתהומות צוותא, אבל עכשיו הוא מגיע, מיוזמתו, למשוכה קצת מורכבת יותר: ספר אישי, בגוף ראשון. אלא שאין שום דבר אישי או גופני ב'מדריך לישראלי המתחיל', למרות שהוא נכתב על ידי אב טרי ונרגש, ולמרות שהוא נאמן למציאות המוכרת אישית למרבית הישראלים, שבה ישנו ליאור שליין, וישנה זוגתו, שרת התחבורה מרב מיכאלי, וישנו ילד פונדקאות בשם אורי שהשניים הרו והורו בארה"ב, ושליין מתייחס לכל הנתונים האלה בפתיחות השליינית המפורסמת, כלומר בסגירות ובריחוק גמורים. הוא מאזכר אותם שוב ושוב, אבל מלבד העובדות להלן, אין לו בדל מידע, רגש או תובנה נוספים שאותם הוא מתכוון לחלוק עם קוראיו.
בספרו האישי ביותר - שלא לומר היחיד - ליאור שליין הוא במצבו הכי פחות אישי אי פעם, כלומר כרגיל.
'מדריך לישראלי המתחיל' דווקא יוצא לדרך עם הברקה: בשעה שהתינוק הטרי שלו עדיין בבית החולים בפנסילבניה, שליין מכין אותו בהרחבה לחיים הצפויים לו בישראל — מברית המילה הממשמשת ובאה, דרך הגן, מערכת החינוך, הצבא, הטיול שאחרי צבא, העבודה, הדירה, החתונה, המשפחה, המדינה ועד ההזדקנות — לכל עניין מוקדש פרק, שהוא סך כל הברקותיו ופאנצ'יו של שליין בקשר לנושא, ובאמת שלא חסרים כאלה, חלקם מצוינים ("בניגוד לאמא שלך, אורי, אני קפיטליסט. כמה קפיטליסט? קעקעתי את פרצופה של איין ראנד על הכתף. של העוזרת האישית שלי").
התוצאה? ברוכים הבאים למופע — עוד מופע — של ליאור שליין. ו'מדריך לישראלי המתחיל' הוא המופע במיטבו; חובט לכל כיוון, מעלה על נס אג'נדה חילונית, ליברלית ואין־אלוהימית, ושוזר פאנצ'ים בתדירות נוסחתית של מנוע ארבע פעימות. העובדה שכל עמוד בספר מכיל לפחות ארבעה־שישה פאנצ'ים הופכת אותו לבונבוניירה במובן הפחות־מומלץ של המילה: אתם אוכלים שוקולד ועוד אחד ועוד אחד, עד שהבטן שלכם מתחילה להשמיע קולות שמרב מיכאלי משמיעה מול גילויי פטריארכיה. זו ארוחה לא מאוד מספקת, וגרוע מזה - כעבור זמן זה מייגע. הכתיבה של שליין עצית במקצת, גולשת נמוך פה ושם ("הנה שלוש מילים שישנו את חייך לנצח: שלום כיתה א'. נגמר הבית זונות"), ובעיקר פונקציונלית ומתוכנתת לעשות דבר אחד בלבד: לחתור בכל הכוח לעבר הפאנץ', חוף המבטחים היחיד ששליין מזהה.
כעבור זמן אתם מבינים שאתם למעשה זבוב על קיר חדר החזרות של סטנדאפיסט מיומן שהחליט לשמור על כושר באמצעות תרגול אטיודים וסולמות - לא בדיוק יצירה שלמה, אבל תרגיל טוב של איש מקצוע מיומן (למשל: "אתה לא יכול לדמיין לעצמך את ההרגשה, כשהיד שמלטפת אותך בלילה לחצה מתישהו במהלך היום את היד של אורן חזן"). וככל שזה מצחיק (צחוק פנימי מנומס כזה, שום דבר קולני), זה עדיין מתסכל - והאשמה נעוצה, כמובן, בי. כי איכשהו, ציפיתי מספר של שליין על אבהות טרייה, שעל כריכתו הוא מצולם עם הפעוט החמוד, לאפשר איזו הצצה ממשית, תקדימית, פנימה. אפילו לא רכילותית, אני מסוגל להבין את הקנאות העזה שלו ושל זוגתו לפרטיותם (אם כי מישהו היה צריך לבשר לשליין שכתיבה אישית ללא חשיפה אישית היא, אם לצטט הברקונת שלו, סוג של חומוס זירו); אני זקוק להצצה רגשית. ושליין לא מסוגל לזה. הוא אפילו לא מנסה להתקדם מאזור הנוחות שלו לעבר האזור שבו כתיבה בגוף ראשון הופכת אפקטיבית ונוגעת באמת: האזור הרגשי. האזור שמנסח, מתוך התנסות פרטית, איזה רגש אותנטי, מקורי, איזו תובנה שקורא מסוגל לזהות ולקחת לעצמו, איזו פגיעות או רכות שדרכה נחווית חוויה אנושית מהותית — לא; לכל אורך הספר שליין נותר מבוצר רגשית, משגר פאנצ'ים לעבר הקורא ממבצרו. זה לא מקרב את הקורא או מעורר הזדהות גדולה. זה מייצר מקבץ הבחנות לגבי הישראליות כפי ששליין תופס אותה, והדברים ידועים. מבחינה זו, ספרו הוא החמצה שגם שופכת אור מסוים על תעלומת שליין לדורותיה — האיש שעל אף הצלחתו מעולם לא הצליח להתחבב באמת או לחצות איזה רוביקון. יש משהו באיש שמתעקש להישאר מרוחק וסטרילי ולא להפגין לעולם שום חולשה.
כך נולד 'מדריך לישראלי המתחיל' כספר העוסק בניצחונות והישגים של שליין עצמו; הגעה לכיתת מחוננים, רכיבה על אופניים (בעירום, אחרי מקלחת) רק כי אחיו הצליח בזה לפניו. ולצד זה, יכולתו של שליין להיכנס חזיתית בציבורים שלמים — חרדים, מתנחלים, תושבי פריפריה, כל מי שהוא לא תל־אביבי פריבילגי מסוגו — מעוררת, מצד אחד, הערכה כלשהי (כי סחתין על האומץ ועל היכולת להחליק את זה בגרונו של הקורא באמצעות שנינות נוזלית), ומצד שני אנטגוניזם, בעיקר כי אין לשליין מילה אחת רעה להגיד על עצמו ושכמותו. ברגע כמעט אגבי בספר הוא כותב: "אבא שלך, אורי, לא מאמין בהחצנת רגשות שאינם כעס או בוז", ומספק מפתח מושלם להבנת דמותו; הנה האיש שרוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. להיות בדרן ופרפורמר וכותב אישי מצליח, אבל לא להסגיר שום חולשה או רגש. זה לא עובד ככה. אם הייתי לפני טיסה לארה"ב, הייתי אורז את 'מדריך לישראלי המתחיל' בתיק. להעביר שעה לפני שיימאס. •
