במחלקת ילדים ד' בתל השומר ההתרגשות רבה. שולחן ארוך ניצב בחלל המרכזי המואר, ועליו מפות לבנות ושלושה כדים עם חרציות צהובות שזה עתה נקטפו. מפיות מוזהבות מונחות באלגנטיות על צלחות חד־פעמיות, ומהרמקול הגדול בוקעים שירי אביב. עשרה ילדים יושבים סביב השולחן ואוחזים בהגדות פסח מנוילנות. ילדה אחת, אולי בת עשר, עם עיניים חומות גדולות וסיכות צבעוניות שמפוזרות על שערה השחור החלק, מתבוננת בהמולה בשתיקה, רק רגליה נעות תחת השולחן בקצב המנגינה. היא כל כך יפה. הם כולם יפים. במבט ראשון זהו סדר פסח רגיל לחלוטין, כזה שעושים בגנים ובבתי הספר רגע לפני שיוצאים לחופשת החג; כזה שכולל ילדים נרגשים וילדים שמעדיפים להתרכז בנשנוש מצה; ילדים שמפטפטים עם חבריהם לשולחן וילדים שמרוכזים בשירונים, פן יפספסו מילה ב”איך יודעים שבא אביב”. כזה שכולל גם מבוגרים, חלקם בג’ינס ובטישירט, חלקם בדגמ”ח ובחולצה מכופתרת, שמסתכלים על הילדים הקטנים במבט הזה, מלא הרוך והאהבה, ששמור לילדים. סדר רגיל. רק שהמבוגרים הם צוות רפואי, והילדים האלה, הצעיר שבהם בין שש והמבוגר בן 12, לא יצאו לחופשת חג. הם לא גרים בבית כבר חודשים. זה קשה מדי, אפילו מסוכן. אחד ניסה שוב ושוב לקפוץ מהמרפסת. אחר איים על אמו בסכין מטבח. אחת לא הפסיקה להרביץ לילדים בגן, אחרת שוברת את הבית בהתפרצויות זעם. ילדים כואבים בעולם תזזיתי שלא תמיד פנוי להקשיב. כולם טופלו בקהילה, או אצל אנשי מקצוע פרטיים, או גם וגם. הגנים ובתי הספר לא יכולים לקבל אותם יותר. עכשיו הם כולם לומדים כאן, במחלקה ד’.
שירי האביב ממשיכים להתנגן ברמקול. למחרת הילדים ישתחררו לערב אחד למשפחותיהם כדי לחגוג את ליל הסדר. לאחריו ישובו למחלקה, שם לכל אחד מהם יש מיטה קטנה, ולצידה לוח קטן שבו כתובות מטרות קטנות שאפשר להגשים כרגע. למשל, “להשתתף בפעילות” ו”לנהוג באחר בנעימות”. האביב לגמרי כאן.
×
“בכיתה א׳ הלכנו לאבחון כי חשבנו שבועז היפראקטיבי. אמרו שיש לו הפרעת קשב וריכוז וחרדות. פסיכיאטר פרטי הוסיף לנו את התואר של ODD והתחילו תרופות. בכיתה ג׳ שלחו אותנו למיון בשלוותה כי הוא קבר את עצמו בחול ואמר שהוא רוצה למות. ביום השני של כיתה ד׳ קיבלנו טלפון שהוא מנסה לקפוץ מהחלון. כשהתחילה הקורונה התחילו התפרצויות זעם. הוא ילד טוב, אבל בהתקף זעם הוא אלים כלפיי וכלפי אח שלו, מפרק את הבית, יש לי דלתות שיצאו מהצירים. ואז הוא התחיל לטפס על המרפסת ולאיים שיקפוץ. הייתי עוצרת את זה פיזית. היו שבועות של שמירה אינטנסיבית, הבנו שהוא לא באמת רוצה לקפוץ אלא להגיד שרע לו, אבל לכי תדעי אם האימפולסיביות שלו לא תוביל ל׳תאונת עבודה׳, והלך לנו הילד. ואין שום טיפול בקהילה, את מקבלת תורים לעוד חצי שנה, גם בשוק הפרטי אין זמינות ואין מספיק מטפלים. מאשפוז יום בבית חולים פסיכיאטרי שיחררו אותו בגלל האמירות האובדניות שלו. לפעמים יש תחושה שבישראל בריאות הנפש זו פיקציה״
(אביגיל, אמא של בועז. השמות האמיתיים שמורים במערכת).
עוד לפני התפרצות מגפת הקורונה, מערכת הטיפול בבריאות הנפש בישראל הייתה בהצפה. לפי דוח מבקר המדינה, זמני ההמתנה לאבחון פסיכיאטרי עמדו בשנת 2019 על שישה עד 12 חודשים, וזמני ההמתנה לטיפול פסיכיאטרי עמדו על ארבעה־שמונה חודשים. זהו זמן ארוך משמעותית מהסטנדרט של מדינות ה־OECD שקובע כי ילד במצוקה נפשית צריך לעבור אבחון ולקבל טיפול בתוך ארבעה־שישה שבועות. מגפת הקורונה רק החריפה את המשבר, והזניקה את התחלואה הפסיכיאטרית של ילדים ונוער בישראל לשיאים חדשים. על פי דוח שפורסם לאחרונה על ידי קופת חולים מכבי, בעקבות הקורונה חלה עלייה של קרוב ל־40 אחוז בשכיחות של דיכאון וחרדה, עלייה של 67 אחוז בשכיחות של הפרעות אכילה ועלייה של 25 אחוז בשימוש בתרופות נוגדות דיכאון וחרדה. בהיעדר תקנים ברפואה הציבורית, וכשגם פסיכיאטרים פרטיים כבר לא מצליחים לענות על הביקוש הגואה, פונים ההורים המודאגים לחדרי המיון - מה שהוביל לעלייה של 40 אחוז בפניות בשל מצוקות פסיכיאטריות של ילדים ונוער, ולעלייה של 20 אחוז באשפוזים הפסיכיאטריים. הנתונים האלה מעידים על מגפה שקופה ומסוכנת שמתפתחת בקצב אקספוננציאלי גם עכשיו, כשנראה שהקורונה בדעיכה: מגפת הנפש של דור העתיד של מדינת ישראל. זהו דור שעדיין לא יכול להשמיע את קולו, אך הוא זועק את כאבו בדרכים אחרות; בדיכאונות, באלימות, בהפרעות אכילה, בניתוק חברתי, בהאטה בהתפתחות הקוגניטיבית, בחרדה, באובדנות. ובעוצמות שמערכת הבריאות לא ידעה קודם, ולא מצליחה לווסת.
משרד הבריאות מודע למצב. כבר לפני חצי שנה אושרה תוכנית חירום להתערבות במשבר, שכוללת הקצאת 30 תקנים נוספים למתמחים בפסיכיאטריה של הילד ופתיחת עשרה מרכזי התערבות במשבר ברחבי הארץ, על מנת לטפל במצוקות נפשיות שדורשות מענה מיידי. התוכנית טרם מומנה ולכן טרם יצאה לפועל. ילדי ישראל ממשיכים לשלם את המחיר.
אך בצל המגפה, ולצד מחסור חמור בתקנים ובתקציבים, נפל דבר בתחום בריאות הנפש בישראל: מחלקה חדשה שמאתגרת את התפיסה - הן של מערכת הבריאות והן של הציבור - על הפרעות פסיכיאטריות. ב־4 ביולי, לאחר שנים של תכנון והקמה, נפתחה בבית החולים שיבא תל השומר מחלקה פסיכיאטרית סגורה לילדים בני שש עד 12. מחלקת ילדים ד׳. 12 מקומות בלבד, וכל ילד הוא עולם ומלואו. ההפרעות כאן הן מגוונות: סכיזופרניה של הילדות, פוסט־טראומה, הפרעות כפייתיות, התנהגויות חסרות ויסות, אוטיזם בתפקוד נמוך ועוד. אין כאן חלוקים לבנים, גם לא קשירות (בפסיכיאטריית ילדים הדבר לא קיים, בפסיכיאטריה הכללית השימוש בקשירות ירד בשיעורים אסטרונומיים), והדבר היחיד שמזכיר למבקר מבחוץ שמדובר במחלקה פסיכיאטרית סגורה ולא בסתם חלל צבעוני ומזמין עם ספרייה מוארת, נדנדות בחצר ולוח שעם עם יצירות מצבעי גואש - הוא הדלתות הכפולות שצריך לעבור בכניסה וביציאה. עד שצמד דלתות אחד לא נסגר, הצמד השני לא נפתח. זה למען בטיחות המאושפזים, מסבירה דוברת בית החולים שמלווה את ביקוריי במחלקה.
הבחירה להקים את המחלקה במרכז בית החולים ספרא לילדים היא בחירה מעניינת. יותר מכך - היא נקיטת עמדה רדיקלית. בצעד חריג הוחלט שלא למקם אותה בצד או במחשכים, אלא לתת פריים לוקיישן לתחום שרגיל להתמקם הרחק מהעין הציבורית, בחצר האחורית של מערכת הבריאות, והחברה. מדובר במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה היחידה לילדים שנמצאת בתוך בית חולים כללי ולא בבית חולים פסיכיאטרי (האפשרויות הנוספות לאשפוז בגילי שש עד 12 נמצאות בבית החולים הפסיכיאטרי בנס־ציונה ובבית החולים הפסיכיאטרי איתנים).
״כשהכנסנו למחלקה את המטופל הראשון זה היה כמו הכניסה לבית ‘האח הגדול’, כי הוא מסתכל מסביב ואין עוד אף אחד, ואז נכנס המטופל השני, והשלישי, וגם אנחנו חדשים״, מספר בחיוך פרופ’ דורון גוטהלף, מנהל מחלקה ד’, מנהל החטיבה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר בבית החולים ספרא לילדים בשיבא ויו״ר האיגוד לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר; ״זו מין סיטואציה מוזרה שיש זכות פעם בחיים להיות בה. הרי לא כל רגע נפתחות מחלקות במדינת ישראל, לא כל שכן מחלקה פסיכיאטרית לילדים. מהרגע שהגעתי לתל השומר זה משהו שניסיתי לדחוף אותו, אבל לפעמים לוקח 12 שנים עד שחלומות מתגשמים. היה צריך את ההנהלה המתאימה בראשות פרופ’ יצחק קרייס (מנהל המרכז הרפואי שיבא) וד״ר איתי פסח (מנהל המרכז לרפואת ילדים) שיחליטו לשים את הפסיכיאטריה בעדיפות גבוהה, כי יש הרבה צרכים והרבה מחלות יותר ׳אטרקטיביות׳ כמו ילדים חולי סרטן או ילדים עם מומי לב, אבל החזון הזה, שילדים עם בעיות פסיכיאטריות צריכים להיות מטופלים לא במחשכים בבתי חולים סטיגמטיים ונפרדים אלא בפריים־טיים של בית החולים הכללי - זה משהו שדיבר אליהם. ותראי איפה אנחנו ממוקמים - בצמוד להנהלת ילדים. אנחנו מחלקה רועשת, הם סובלים מהרעש שלנו״.
איך אתה מסביר את העובדה שעד עכשיו לא הייתה מחלקה סגורה בתוך בית חולים לילדים?
״גם כי יש פחד להתמודד עם המאושפזים, זה נורא מרתיע וצריך להכשיר אחיות וצוות סיעודי. הסיבה השנייה היא שזה לא כלכלי. בית החולים מפסיד על המחלקה הזו, והיום יש לחצים כלכליים על בתי החולים, אז הרבה פעמים בתי חולים יעדיפו להשקיע במחלקות אחרות, כמו מחלקת יולדות. חוץ מזה, זה לא נותן יוקרה. מה נותן לבית חולים יוקרה, שיש לו מחלקה פסיכיאטרית טובה או שיש לו מחלקה אונקולוגית שפיץ?״
לא סתם מדבר פרופ’ גוטהלף על פתיחת המחלקה הזו בעיניים נוצצות ומכנה אותה “הגשמת חלום”. בשנתיים האחרונות הוא מביט בדאגה על הצונאמי הרגשי של ילדים ובני נוער בישראל אל מול אוזלת היד של המערכת. ״התחלתי את ההתמחות שלי בפסיכיאטריה בשנת 95', ומעולם לא היה כזה עומס על המערכת כמו היום״, הוא מודה; ״כבר לפני הקורונה המערכות הציבוריות היו מלאות, אבל היום גם בפרטי אתה לא יכול להשיג לא פסיכיאטר ולא פסיכולוג, יש הפצצה לא נורמלית של מצוקות. בשנה הראשונה של הקורונה עוד לא הייתה עלייה, יש תופעה שקורית גם במלחמות, שבתקופה הראשונה עולה הלכידות החברתית ויש התגייסות, אבל מהשנה השנייה והלאה המצוקות הנפשיות התחילו לעלות בצורה רצינית״.
עד כמה בעיות נפשיות נפוצות כיום אצל ילדים?
״ב־2016, כשהרפורמה בבריאות הנפש והפסיכיאטריה נכנסה לסל הבריאות, עשו חישוב ששני אחוזים מהילדים יצטרכו שירותים פסיכיאטריים בשנה. בפועל מאז כניסת הרפורמה כשבעה אחוזים מהילדים צרכו שירותים פסיכיאטריים ועוד רבים נזקקים לשירותים כאלו ולא מצליחים לקבל בשל העומס על המערכת”.
×
״איתי היה חביב הגננות בגן, ואז פתאום התחילו כל מיני דברים שלא ידענו לתת להם שם. הוא אובחן עם הפרעת קשב וריכוז, אחר כך עם ענייני ויסות חושי. בכיתה ד׳ הוא התחיל לירוק ולצעוק והבנו שיש לו גם תסמונת טורט, אבל המורה הייתה מעיפה אותו כל הזמן מהכיתה כי מבחינתה זה חצוף. לחברה יותר קל להכיל מישהו שהולך עם גבס, ילד בכיסא גלגלים, אפילו עם סרטן. אבל עליהם לא רואים. הם מתוקים, יפהפיים, לא רואים עליהם שמשהו לא בסדר. מסתכלים עליך כהורה שלא יודע להיות הורה, ואת מרגישה בודדה. לא מדברים על זה, ויש כאלה שמתוך בורות לא לוקחים לפסיכיאטר, ‘כי אז הבן שלי לא יהיה בצבא׳. גברת, הבן שלך לא יגיע לצבא!״
(עדי, אמא של איתי).
כשלוקחים בחשבון את העובדה שמחלות הנפש זוכות לסטיגמטיזציה קשה יותר מכל מחלות הגוף, דבר שעלול למנוע מחלק מהציבור לפנות לטיפול מלכתחילה - ניתן להניח שהנתונים שמציג פרופ’ גוטהלף הם אולי אפילו עדינים לעומת המציאות. כלומר, המחקרים לא כוללים בתוכם את הילדים ובני הנוער שלא מגיעים בכלל לשלב האבחון והטיפול בשל סטיגמות, דעות קדומות או בורות של הוריהם.
הגישה הטיפולית בתוך המחלקה מבקשת לנפץ את הסטיגמות מבפנים, בקרב ההורים של אלה הסובלים מהפרעות נפשיות. כאן הורה מתאשפז עם ילדו בשבוע הראשון, חולק עימו חדר והופך להיות חלק בלתי נפרד מתהליך הטיפול לאורך כל תקופת האשפוז. הם מגיעים לבקר את ילדיהם כל יום אחר הצהריים. עבור לא מעט הורים מדובר בשובר שוויון - בגישה אחרת, מלאת רגישות וחמלה, שעודדה אותם לעשות את הצעד הכל כך מבעית הזה - לאשפז ילד במחלקה פסיכיאטרית סגורה.
״ההחלטה הזו לאשפז את הילד שלך זו החלטה ששוברת״, אומרת דנה (שם בדוי), שבנה רועי בן העשר הגיע לאשפוז עם פסיכוזה, ונמצא במחלקה חמישה חודשים; ״כל התקופה שקודמת לאשפוז היא תקופה משברית, ולא ידענו לאן אנחנו מגיעים. לא דמיינו משהו כזה, לא דמיינו שזה מקום חמים וצבעוני וכיפי. דמיינו קשירות. אמרנו, ׳אם אנחנו כהורים לא מצליחים להתמודד עם מה שהוא עובר, איך אנשים זרים שאין להם קשר רגשי איתו יתמודדו עם הדבר הזה? אבל מהשבוע הראשון שישנו איתו במחלקה ראינו את הצוות, את הגישה, וכמה רואים פה את הילד ואת ההורים״.
״ראיתי מלא סרטונים על אשפוזים פסיכיאטריים של ילדים, וזה היה מפחיד״, אומרת רוני (שם בדוי), אמא של מיכאלה, שהבינה שאין לה ברירה אלא לאשפז אותה לאחר שבתה המתוקה בת השמונה, שמגיל שלוש וחצי טופלה אצל פסיכיאטרים, נכנסה חזיתית במקלחון האמבטיה במסגרת התקף זעם. ״הילדה קשורה אליי כמו תינוק שיונק, ולא רציתי את זה בשום צורה. ונורא קל לשכנע אותך לא לאשפז את הילדה, כי אנשים נבהלים, אומרים לך, ׳יש שם הטרדות מיניות׳. זה נורא מפחיד. את אומרת, מי יקלח אותה? היא בת שמונה! אז האפשרות של ההורה להתאשפז שינתה את חוקי המשחק. באתי, ראיתי את המטפלים, ראיתי שהגישה יותר מודרנית. הבנתי שיש פה גבולות, אבל גבולות עם חיבוק. הבנתי שאני יכולה להציל את הילדה שלי״.
״זה קושי נורא גדול להגיע למצב שאת צריכה לאשפז את הילד שלך, אבל עמית הגיע למצב של חוסר תפקוד. הוא היה שבר כלי, וידעתי שצריך משהו דרסטי״, מוסיפה עדי (שם בדוי); ״בשבוע הראשון ישנתי איתו. אחר כך קצת גרתי על ספסל מחוץ לבית החולים. ביום השני הלכתי לרכב להטעין את הנייד, פתחתי את הרדיו והתנגן השיר ׳בואי אמא, בואי אמא…׳ והתחלתי לבכות. עמית אמר לי, ׳בבקשה תיקחי אותי מפה, אני לא אבקש ממך יותר כלום בחיים׳, ואת חייבת להגיד לו, ׳לא, זה מה שטוב לך׳. רגע לפני האשפוז הוא שכב בבית בזעקות שבר של ׳אמא, ככה ייראו החיים שלי? תצילי אותי׳, וכולו טיקים, ועכשיו את חייבת לשדר חוזק, למרות שאת מתמוטטת, כי ממך הילד שואב את הכוחות להתמודד״.
״הדבר שאני הכי מתגאה בו במחלקה הזו הוא הקשר עם ההורים״, מכריז פרופ׳ גוטהלף; ״אנחנו המחלקה היחידה שאני מכיר שמאשפזת את ההורים עם הילד. זה נשמע דבר נורא טריוויאלי ברפואת ילדים, כי ילד עם מחלה שמתאשפז במחלקות ילדים - לא יעלה על הדעת לאשפז אותו בלי ההורה. אבל מה שקורה במציאות הפסיכיאטרית, ולא רק בישראל, זה שילד בן שש מתאשפז ולא מתאפשר לאשפז אותו עם ההורים. זה מאוד קשה. שאלנו את ההורים אם הם היו מאשפזים את הילד אם הם לא היו יכולים להתאשפז איתו - כולם ענו שלא. הם רואים את הצוות, את ההתנהלות עם הילדים. הם רואים שמתנהגים לילד בצורה חמה ובכבוד. אחרי שבוע שהם נמצאים במחלקה הם סומכים על הצוות ורוצים לשחרר״.
ובכל זאת, קיבלתם כאן החלטה לא פופולרית.
״נכון. בהתחלה אמרו לי, ׳השתגעת? הורים יסתובבו לך פה?׳ אבל החלטתי שאני עושה אקט אנושי. השהייה בתחילת האשפוז יוצרת קשר מאוד חזק עם ההורים״.
״כל הסטריאוטיפים שאנחנו מחזיקים על העולם הפסיכיאטרי או האוכלוסייה הקלינית לא באמת מחזיקים מים. אנחנו רואים את כולם במחלקה. זה לא פוסח על אף אחד, על שום מעמד סוציואקונומי״, מבהיר ד״ר טל שלטון, סגן מנהל המחלקה; ״הורים מגיעים אלינו בתחושה גדולה של חוסר אונים. הם מוציאים אלפי שקלים בחודש על פסיכולוג או פסיכיאטר פעמיים־שלוש בשבוע, ומגיעים לפה עם הלשון בחוץ, מותשים אחרי תקופות ארוכות של התמודדות. רוב ההורים פה מתמודדים שנים עם מצוקה שהולכת וגדלה ומשפיעה על כל המשפחה, והם מחליטים שאי־אפשר יותר. בדרך כלל ההורה לא מחליט לבד, הפסיכיאטר שמלווה אותם מחליט להפנות אותם או להציע להם אשפוז. רוב ההורים בכלל לא חולמים לאשפז ילד באשפוז פסיכיאטרי. זה נשמע נורא מפחיד״.
״האשפוז לרוב מגיע גם עם הרבה תחושות אשמה של ההורים״, מוסיפה ד”ר אריאלה וניאל זאגא, פסיכולוגית אחראית במחלקה; ״זו גם הסטיגמה וגם הרגשה של כישלון, של ׳לא הצלחנו להתמודד בכוחות עצמנו׳. אני חושבת שההזדקקות לכל כך הרבה עזרה, ועזרה קיצונית, בדרך כלל מלווה ברגשות אשמה. אלה דברים שמשתנים אחרי הכניסה לאשפוז, וזה חשוב. זו סטיגמה שצריך לשנות״.
ובאמת, לצד הסטיגמות על הפרעות נפשיות ניצב גם עניין האשמה. אשמה שהיא לא רק תחושה פנימית של ההורים, לא רק הרגש הזה שאומרים שמגיח יחד עם הילד מהרחם, אלא אצבע מאשימה שמופנית מכל עבר מי שנתפס כ”אחראי” למצבו “הלא־ברור” של הילד. נוסף על כך, יש את העניין הגנטי. ״מחלות פסיכיאטריות הן מאוד תורשתיות. התורשתיות של אוטיזם והפרעות אכילה היא יותר גבוהה משל קרוהן, יתר לחץ דם ואסתמה״, מסביר פרופ׳ גוטהלף. כל הגורמים האלה יוצרים קוקטייל סמיך של אשמה, בושה וחוסר אונים.
״עד שהגענו לכאן, רוב הפסיכיאטרים נתנו לי תחושה שאני אשמה במצב של מיכאלה״, מודה רוני; ״כי כאמא שלה אני רוצה לדעת מה אני נותנת לה, איזה תרופות היא מקבלת. אין להם סבלנות והכלה לזה״.
עדי: ״זה מעמד מאוד בודד, כי יש רופאים שטועים, שנותנים תרופות לא מתאימות שיוצרות בעיות אחרות, ואת כהורה צריכה לעמוד על הרגליים האחוריות ולהפעיל שיקול דעת ותחושת בטן. אז את לבד גם מול המערכת וגם מול החברה, ששם זה הכי בודד. אנחנו גרים בקיבוץ. הקירות דקים, וכששומעים ילד בצרחות של סבל כי הוא בהתקפה של טיקים או ODD, ישר אומרים, ׳וואו, ההורים מתעללים בילד׳. אחר כך אומרים ׳הילד מוזנח׳. ולא צריך להגיד את זה בפרצוף, אני רואה את המבטים האלה כשאני הולכת, את השיפוטיות, את הביקורתיות״.
רוני: ״את יודעת מה הטיפול הראשון שפסיכיאטר מציע ל־ADHD? הדרכת הורים. וזה חשוב, אני לא נגד, אבל כאילו הדבר הראשון שאומרים לך זה, ׳תטפלי בעצמך, את לא בסדר׳. כשפסיכיאטר אומר לך, ׳יש משהו לא בסדר אצל הילדה אבל אני נותן לך טיפול׳, באופן אוטומטי את מרגישה אשמה״.
עניין התורשה יוצר שיפוט עצמי?
עדי: ״ברור שזה משהו שמכרסם. גם לבן זוגי יש תסמונת טורט, למשל. הוא אומר שזה לא בשליטתנו, אבל אני כן מרגישה את זה״.
לאשפוז מתלווה גם תחושת אבל? פרידה מהרעיון שהילד אולי יהיה “רגיל”?
עדי: ״זו התנפצות של חלום. תמיד דמיינת שיהיה לך ילד, והוא ילך ככה ויהיה ככה, כפי שבגיל מסוים את מדמיינת את עצמך בהיריון ושמה כרית מתחת לבטן״.
דנה: ״זה תהליך שקורה לאו דווקא באשפוז. כשיש לך ילד עם צרכים מיוחדים יש אסימונים שנופלים. זה לוקח זמן. יש תהליך של אבל כשאת מבינה שלא, הוא לא יעשה צבא. לא, הוא לא יעשה בגרות״.
רוני: ״יש הורים שלא יעזור, הם בכל זאת מאמינים שהילד שלהם באיזשהו שלב יהיה ילד רגיל. ברגע שבמוח אין את הסוויץ׳ הקטן הזה שבכל זאת יש לך ילד אחר, אז אתה תמיד תחיה את החלום שהוא רחוק מהילד, אתה תמיד תישאר מאחור. לא יעזור כמה כסף, כמה סביבה תומכת וכמה אנשי מקצוע יש סביבך. ברגע שאתה לא עושה את הסוויץ' אתה נשאר מאחור, ופוגע בילד״.
ברמת הטרמינולוגיה - איך אתן מגדירות את הילד/ה? מתמודד/ת נפש?
דנה: ״אנחנו אומרים שזה ילד עם אוטיזם שהגיע לאשפוז עם פסיכוזה, התברר לי שזה נפוץ יותר אצל ילדים עם אוטיזם. אנחנו מדברים חופשי, הסביבה יודעת שרועי מאושפז - השכנים, החברים, ההורים של החברים שלו והקולגות, כי אני מעכבת עבודות״.
עדי: ״אני אומרת שיש לו תסמונת טורט, ומי שרוצה אני מרחיבה. אנחנו פתוחים בנושא הזה מאוד, מדברים על זה כי אנחנו רואים בזה שליחות. יש לנו עוד שתי ילדות קטנות ואולי גם להן יש טורט, אני לא יודעת, יכול להיות. התיווך פה נעשה גם לסבא והסבתא, שאומרים, ׳לא, הילד בסדר׳ כי מבחינתם מתמודד נפש זה ׳קן הקוקייה׳. אני כן גולשת למקום שכן, זה בסופו של דבר מתמודד נפש״.
רוני: ״אני אומרת שהיא ילדה מאוד מיוחדת, ומי שרוצה לדעת מקבל את כל התפריט״.
עדי: ״אם את רואה שזה מישהו סטיגמטי, שאחר כך הולך בקיבוץ ואומר שהילד משוגע, אז לא אתחיל לפרט. הכי חשוב לי לשמור על הכבוד שלו ועל המקום שלו כי אם נרצה או לא, קשה מאוד להסיר סטיגמות״.
אביגיל: ״אני אקסטרה פתוחה. כולם יודעים שהבן שלי היה מאושפז. אני חושבת שזה חשוב כדי לשבור את הטאבו״.
דנה: ״ברגע שאת באמת פותחת את זה, חצי מהאנשים מספרים לך שיש במשפחה הגרעינית או המורחבת שלהם ילד כזה. כשפותחים את הנושא הזה, פתאום מקבלים אותך יותר בהבנה״.
ועדיין, הטאבו קיים.
רוני: ״ברור. כבר קרה שצעקו עלינו כי חנינו בחניית נכה. לכי תסבירי שזה בגלל הבת שלך, תתחילו להסביר את הפרוצדורה״.
עדי: ״את מבינה? כי הם לא נראים״.
×
״הפסיכיאטרית הראשונה לפני גן עירייה נתנה לה תרופה מאוד בסיסית שעשתה נזקים. הגענו לנוירולוגית, היא התגלגלה מיד ליד ומרופא לרופא, שום דבר לא הצליח לאזן אותה. היא לא הבינה מה יש לה ולא יכלה לדבר את זה, אז היא הייתה צועקת ומרביצה. הגענו למצב שהבית שלנו חצי שבור, שהילדים הגדולים מידרדרים בלימודים ולא מסוגלים ללמוד לבגרויות כי יש רעש, כי הם רואים את אמא בוכה, הם רואים את אמא מוכה, הם רואים את אמא מסתגרת בשירותים כדי לא לקבל מכות ומתקשרת לאבא שיבוא לעזור לה. הם הכי מסכנים בעצם, הם לא בחרו בזה, זה פשוט נפל עליהם. כשכל המצב יצא מפרופורציה הפסקתי לחשוב, רק רציתי שייקחו אותה ממני״
(רוני, אמא של מיכאלה).
מרבית הילדים שמגיעים למחלקה ד׳ עוברים לראשונה אבחון מקיף ומקבלים מענה רב־מקצועי. לא כי ההורים הזניחו, לא כי המטפלים בקהילה פישלו ולא כי במקומות אחרים חסרים אנשי מקצוע מסורים ובעלי חזון. הסיבה היא פשוטה: משאבים. התוצאה היא מערך טיפול מקיף והוליסטי שכולל, לצד פסיכולוגים ופסיכיאטרים, גם מרפאים בעיסוק, קלינאית תקשורת, תזונאית, עובדת סוציאלית, הדרכות הורים ופגישות תמיכה. נוסף על כך, אנשי מקצוע מגיעים לבית המשפחה כדי לבחון את הסביבה הטבעית של הילד ולהתאים אותה לצרכיו, ובמקביל לאשפוז מסייעים להורים לחפש לו מסגרות חדשות שמתאימות לו יותר, ליום שאחרי השחרור. ״רואים פה את כל ההיבטים של הטיפול בילד, מתרופות, תזונה, טיפול רגשי ועד ליווי של ההורים, שהוא לא פחות חשוב״, אומר לי אביו של רועי; ״יש פה את כל מה שצריך כדי לעזור לילדים ולמשפחות במשבר הזה, והדבר הזה עולה לא מעט כסף למדינה. חשוב שאנשים יידעו שיש מחלקה כזו, ובתוך סדר העדיפויות הלאומי צריך שיהיו עוד מחלקות כאלה, כי זו עבודת קודש״. האמהות מהנהנות, ואחת מכן מסכמת, ״המקום הזה הוא חד־קרן״.
צמד המילים האלה, חד־קרן, גורם למנהל המחלקה ולסגנו אי־נוחות. מלכתחילה הם התלבטו אם לאפשר לעיתונאית להיכנס למחלקה ולחשוף אותה לציבור. במציאות הנוכחית, מחלקה שכזו לא זקוקה ליחסי ציבור - רשימת ההמתנה לאשפוז כאן כבר ארוכה - ופרופ’ גוטהלף יודע שמה שמאפשר לה להיות חד־קרן בתחום הוא התקציבים הנדיבים שהוקצו לה. ״יש אנשים מצוינים בפסיכיאטריה של הילד, אבל אם נותנים להם לעבוד בלי משאבים זה בלתי אפשרי להקים מקומות כאלה״, הוא פוסק; ״המדינה צריכה לתת את המשאבים כדי שכל המחלקות תיראינה כמו פה, זה משהו שמגיע לכל ילדי הארץ״.
״מה שיש פה זו פנטזיה טיפולית״, מחזק ד״ר שלטון; ״אני בא לפה כל יום ואומר תודה. זה מרגש ודי נדיר כשנותנים לך את האפשרות לעשות את הרפואה הכי טובה שאתה יכול. אנחנו מנסים להיות סוג של אב־טיפוס לאיך מחלקה של ילדים צריכה להתקיים בתנאים האופטימליים. המחלקה הזו היא לא דוגמה למה שקורה. וההבדל הבסיסי היחיד הוא שלמקומות אחרים אין תקציב״.
למה היא לא גדלה מעבר ל-12 מיטות?
וניאל זאגא: ״המחלקה לא יכולה לגדול, כי היא משקיעה הרבה משאבים במעורבות ההורים והמשפחות. זה מתבטא לא רק בזה שהורים ישנים כאן בשבוע הראשון, אלא גם במשאבים טיפוליים, בקבוצות הורים, בפגישות של אנשי צוות עם ההורים, בעבודה על קשר הורה־ילד. המשפחה, כולל האחים, מגיעים להערכה משפחתית אצלנו. זה דורש משאבים, והמשמעות היא קצת פחות ילדים״.
שלטון: ״אגב, בהבנה שלי אשפוז זה לא פתרון. זה נשמע מוזר - פתחנו מחלקה סגורה מתוך הבנה שמחלקה סגורה היא לא הפתרון״.
מה הפתרון?
שלטון: ״בסוף הפתרון הכי טוב לילד זה להיות בקהילה, בבית שלו, בסביבה הטבעית שלו, זה להמשיך את תהליך ההתפתחות. במובן מסוים החיים של ילד שנכנס לאשפוז קופאים, וזו עבודה קשה לחזור לקהילה אחר כך. אנחנו מבינים שאנחנו מקבלים את הילדים לסוג של התערבות אקוטית במשבר, במסגרת שמנסה לתת כלים בטווח זמנים קצר, כדי שאחר כך הם יוכלו להמשיך לבד בחוץ״.
אבל מערכת בריאות הנפש בעומס, היא פקוקה.
״אנחנו מנסים לראות אותם מספר פעמים אחרי האשפוז. הם מגיעים אלינו, יש מעקב, אבל כן, זו בעיה. המחשבה בעתיד היא לא להרחיב דווקא את מיטות האשפוז, אלא להגביל את זמן האשפוז ולפתוח מסגרות נוספות שיכולות לתת טיפול, לאו דווקא במסגרת אשפוזית״.
וניאל זאגא: ״אם ילד יכול להשתחרר מאשפוז מהר ולהמשיך לקבל משהו שהוא יותר אינטנסיבי מפעם בשבוע, כלומר להמשיך לקבל מעטפת שתלווה אותו ואת ההורים שלו, תוך כדי שהוא משתלב בסביבה הטבעית שלו - זה אידיאלי. זה מה שמכונה ׳מסגרות מעבר׳. חלק מזה הוא טיפול בתוך הקהילה עצמה. זה שלב שיש בו צורך אדיר״.
אבל כל עוד הקהילה לא ערוכה לטפל בגידול במשברים הנפשיים אצל ילדים, כמה אפקטיבי האשפוז פה לטווח רחוק?
שלטון: ״אנחנו עוד בודקים את זה. הייתי רוצה לחשוב שיש לנו השפעה שהיא מעבר לכמה חודשים של האשפוז. אני מניח שיש דברים שמחזיקים ויש דברים שלא מחזיקים. הרבה מאוד מהעבודה שלנו זה לנסות לעזור להורים למצוא מקומות חוסן בקהילה, בין אם זה משפחה שיכולה לעזור, בין אם זה סטודנטיות לניתוח התנהגות שאנחנו שולחים אליהם הביתה״.
וניאל זאגא: ״אנחנו מנסים למצוא מסגרות ולעשות את הקשר החוצה. לא רק להמליץ אלא ממש לחבר. אני מסכימה מאוד שאנחנו עוד לא יודעים לענות על השאלה הזו של איך לשמר את המצב. אני חושבת שזה כולל השקעה בהורים ובמשפחות״.
שלטון: ״הרבה מאוד מהקשיים שלהם ימשיכו, אבל אנחנו מקווים שיהיו להם מספיק כלים בשביל להימנע מאשפוז חוזר. שהם יוכלו ליהנות מהילדים שלהם. איזה נורא זה שאתה לא יכול ליהנות מהילד שלך״.
אשאל שאלה קשה. אם אחוז כל כך גבוה מילדי ישראל זקוק לטיפול פסיכיאטרי, מה זה אומר על דור העתיד שיחזיק פה את המדינה בעוד כמה שנים? הוא יהיה דור מתפקד?
וניאל זאגא: ״אישית אני לא מרגישה שזה דור עם פחות חוסן. זה דור שהוא בסיכון בצורה מסוימת שקשורה לתרבות שלנו ולמציאות שלנו, אבל יחד עם המשבר אני רואה גם הרבה פוטנציאל, אני לא מרגישה שזה דור שהוא יותר בסיכון. אני כן אגיד, ואני לא מחדשת בכלום, שמה שחשוב זה התערבות מוקדמת. כמה שיותר בקהילה, וכמה שיותר מוקדם״.
שלטון: ״זו שאלה מורכבת מאוד. אני לא יודע איך לענות עליה. אנחנו פוגשים מלא ילדים ומתבגרים, ואני אומר וואללה, זה אחלה דור. הם חמודים, אמפתיים, רגישים לסביבה פי אלף יותר ממה שאני הייתי, והם מתמודדים עם מציאות לא פשוטה, שהדור שלנו הוא זה שיצר אותה. אנחנו יצרנו את המציאות הקשה הזו, שנורא קשה לשרוד גיל התבגרות איתה״.
הרשתות, המסכים?
״גם, הכל. זה הנורמות החברתיות. זה הזמינות של ההורים. היכולת שלך לראות את הילד, ולהיות פחות עסוק בעצמך. ויסות, אנחנו כולנו חסרי ויסות. אנחנו חשופים להכל. הדור לא אשם, הם אחלה ילדים. המציאות היא מאוד מורכבת, ואנחנו צריכים לתת להם את הכלים והמשאבים להתמודד איתה, ולהתמודד עם זה בעצמנו. זה לא שעולם המבוגרים הרבה יותר טוב. הוא חשוף וקורבן לאותם לחצים, לאותם תהליכים״.
אתה נשמע אופטימי.
״כן. תיכנסי למחלקה, המחלקה שמחה. הילדים קופצים, ויש מוזיקה, האופטימיות כל הזמן קיימת. נכון שיש רגעים שקשה, אבל כן אני חושב שזה מקום מאוד אופטימי״.
×
אני חוזרת להורים, שבאומץ רב החליטו להתראיין. שהחליטו לשבור שתיקה סביב נושא מדמם, אקוטי, ולא מספיק מדובר. הורים שנלחמו בסטיגמות, באטימות המערכת, בגסות הלב של החברה. שאחרי כל שברון לב קמו כעוף החול, כי הם נלחמים על הדבר היקר להם מכל. הורות היא מסע מאתגר ומטלטל גם כשהילד שלך הולך בתלם. כשהוא קצת אחר, צריך ארטילריה מהסוג הכבד. כולם עדיין מאחים את השברים, מאחים את המשפחות, אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, אופטימיים. ״קיבלנו פה בוסט רגשי״, הם אומרים; ״זה מרים אותך, בייחוד כשאת למודת קרבות״, אומרת עדי, ״בסוף את מבינה שזה לא נעלם, שצריך לדעת לחיות את זה. יש עדיין רעידות אדמה, אבל קיבלנו כלים״.
רוני: ״זה לא נגמר, בואי לא נחיה באשליה. את מבינה שהילדה שלך לא הולכת להיות פתאום רגילה, אבל עכשיו החדר שלה בבית יותר מותאם לצרכיה, העברנו אותה למערכת החינוך המיוחד. ריפדת את המצב. השנה חגגנו לה לראשונה יום הולדת, כי זו פעם ראשונה בחיים שהיא הבינה את המשמעות, פעם ראשונה שהיא נהנתה. פעם ראשונה שהאחים שלה יכולים ליהנות ממנה״.
עדי: ״ויש התמודדות, את דרוכה כל הזמן, אני לא אייפה את זה. אבל אנחנו נעזרים בכל מה שקיבלנו פה וזה מעודד אותך, כי אי־אפשר להימנע מהשאלה של מה יהיה עם הילד אחרי שנזדקן, מי ישמור עליו. אחרי שיוצאים ממקום כזה את מבינה שאולי את יכולה להזדקן קצת יותר בשקט, כי את מבינה שהילד לא לבד, שיש מענה, שהוא במקום יותר טוב. במובן הזה, יש פה הרבה יותר משביב של אופטימיות״.
