אומרים שכל ילד צריך בסך הכל אדם אחד שיאמין בו. במקרה של ישראלה צ'קולה, לאדם הזה קראו חילי טרופר, פעם מנהל התיכון שבו למדה והיום שר התרבות והספורט. את הקשר בין צ'קולה לטרופר, קשר ששינה לגמרי את חייה של הצעירה מעוררת ההשראה הזאת, חשף השר לפני ימים אחדים בפוסט מרגש שהעלה.
"לפני עשר שנים סיימתי לנהל את תיכון ברנקו וייס, רמלה. אתמול הגעתי לשם לערב סיום שנה", כתב טרופר. "ישראלה צ'קולה האמיצה והמקסימה, שהייתה תלמידה שלי לפני עשר שנים (ולא ממש עשתה לנו חיים קלים...) היא עכשיו מורה בבית הספר. עשתה את כל הדרך. ואולי זה הסיפור כולו: סיפור של אמונה בבני אדם וביכולת שלהם לחולל תנועה ולעשות דרך. תמיד טוב לחזור לבית ולשאוף קצת מכל הטוב הזה והיופי הזה".
ישראלה צ'קולה (25) הייתה תלמידה שעשתה חיים קשים לצוות המורים בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים. למעשה, היא הייתה מרחק יריקה מנשירה ממערכת החינוך לצמיתות. ואז הגיע תיכון ברנקו וייס ברמלה. שם, לראשונה בחייה, היא מצאה את מקומה. היא סיימה בגרות, התגייסה לצבא ולאחר השחרור החליטה ללמוד הוראה בסמינר הקיבוצים. כיום היא בשנה השלישית לתואר ועובדת כמורה מן המניין באותו תיכון שהאמין בה והוביל אותה בבטחה לחיים האמיתיים.
"כל תלמיד צריך שתהיה לו לפחות דמות אחת פדגוגית שתאמין בו ותושיט לו יד כדי לא להשתמט מבית הספר וכדי לסיים תעודת בגרות", מספרת ישראלה בהתרגשות. "לצערי, עברתי מסע ארוך ומטלטל עד שהמזל או הגורל הפגישו אותי עם אדם מיוחד שהוא הכל בשבילי – חילי טרופר וצוות המורים שלו. חילי ניהל את ברנקו וייס כשהגעתי אליו לפני עשר שנים. עליתי לכיתה ט', בלי תעודות ובעיקר עם קילומטרז' של השתמטויות ושינה בבוקר כששאר התלמידים היו בכיתה.
"המורים בברנקו לא מוותרים על אף תלמיד. זה כמו משפחה. מאמינים בך ולא מרפים ממך. מסייעים לך בצעדים קטנים, מושיטים לך יד ועוזרים לך לקום מהמיטה בבוקר. יום אחר יום הם היו שם בשבילי ובשביל התלמידים האחרים שנזקקו לסיוע. זה הכתיב את העתיד שלי. עינב המחנכת שלי, שאני בקשר צמוד איתה עד היום, הגיעה אליי בימי שישי אחרי בית ספר וישבה איתי, הכינה אותי לבגרויות. והיא עשתה ועושה את זה עד היום עם התלמידים שלה. עבורה זו שליחות. היא אוהבת את התלמידים כאילו הם היו ילדיה שלה".
ישראלה מתגוררת ברמלה, בת לאסנקו וגודו, להם 9 ילדים ו־12 נכדים. רובם נולדו במחוז גונדר שבאתיופיה. ישראלה ואחיה הקטן נולדו בישראל. "ההורים שלי עשו עלייה עם 7 ילדים ב־1991", היא מספרת. "בתחילה השתכנו בקרוונים בנהורה, באזור קריית גת, ולאחר מכאן עברו להתגורר ברמלה.
"אני מגיעה מבית דתי וכשעליתי לכיתה א' רשמו אותי לבית ספר דתי. בסוף כיתה ו' הייתי מיועדת לעבור לאולפנה, אבל אז מרדתי וחזרתי בשאלה. התעקשתי לעבור לחטיבת ביניים בחינוך החילוני ברמלה. זה כמובן הוביל ללא מעט ויכוחים במשפחה. ההורים מאוד סבלו מההחלטה שלי, אבל מאז ומתמיד הייתי ילדה עקשנית שעומדת על שלה ומשיגה מה שהיא מכוונת כמטרה. בסופו של דבר, רשמו אותי לחטיבת ביניים ממלכתית בעיר. כאן התחילו הצרות שלי עם מערכת החינוך".
כשישראלה מדברת על התקופה ההיא, היא בוררת מילים. "זו הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי, עד היום אני מדחיקה אותה", היא אומרת. "לא הצלחתי להסתגל לבית הספר. פיספסו אותי בענק. מערכת החינוך פשוט ויתרה עליי. בשנים האלה לא הייתה אפילו דמות אחת שהאמינה בי שאני מסוגלת להיות תלמידה מן המניין. וכאן הבעיה הגדולה במערכת החינוך. למורים יש 40 תלמידים על הראש בכל כיתה, אין להם זמן להתעכב על תלמיד או תלמידה 'בעייתיים' שלא זורמים עם הגל. ההורים שלי שגידלו 9 ילדים היו עסוקים בלפרנס את המשפחה. ולמרות שרצו לעזור לי, לא היו להם את הכלים הנכונים כיצד להחזיר אותי לספסל הלימודים".
את היום שבו החלה את דרכה בתיכון ברנקו וייס, היא לא תשכח לעולם. "הגעתי לפגישה עם הדס היועצת וזו הייתה נקודת מפנה שלא אשכח עד סוף ימיי. גם את המפגש הראשון עם מי שהיה אז מנהל – חילי טרופר. המבט התומך והחם של היועצת והמילים שיצאו לחילי מהלב במפגש הראשון ההוא, לא יוצאים לי מהזיכרון. האמנתי בפעם הראשונה לכל מילה שאמר וזה לא היה פשוט עבורי לפתח אמון באיש חינוך. הלא הגעתי לתיכון מאוד טעונה בגלל חוויות קשות ומשקעים.
"הוא לא אמר סיסמאות שבלוניות כדי להשאיר אותי על ספסל הלימודים. אני זוכרת עד היום כל מילה שלו. זה גרם לי להאמין בו ולפתח תקווה שלא כל העולם נגדי – יש בכל זאת אנשים טובים באמצע הדרך ובזכותם אסיים עם תעודת בגרות ביד. זה לא היה מסע קל בלשון המעטה. אמנם היה לי יותר רצון לחזור ללמוד, וגם אמונה בצוות המורים ובמנהל, אבל זה לגמרי לא היה פשוט. עשיתי לצוות המורים בברנקו חיים קשים. הייתי תלמידה דרמטית, עקשנית, סרבנית ואפילו חוצפנית מאוד עם הרבה התנהגויות סיכוניות.
"עד היום אני לא יודעת מאיפה היה לי האומץ לנהל מול מנהל בית הספר משא ומתן. הודעתי לו: 'אני הולכת לסיים את הלימודים כאן בתנאי שאתה מקפיץ אותי כיתה'. אילצתי את חילי להתמודד עם דילמה מאוד רצינית. לא יודעת מאיפה שלפתי את זה אבל היה לי ברור שזו הדרך היחידה לדרבן ולהוכיח את עצמי. אחרי לא מעט התלבטויות חילי בחר לאשר לי את הבקשה ובגיל 17 סיימתי לימודים עם תעודת בגרות יפה. זה השאיר לי זמן עד הגיוס להתנדב בתיכון, לסייע ולתת מעצמי".
ברנקו וייס הוא תיכון המזוהה עם נוער בסיכון. "המזל הגדול שלי היה שזה לא בית ספר רגיל שיש בו מחנך, מורים מקצועיים וכל אחד עם הכיתה שלו. היו מורים שלא היו קשורים אליי והתגייסו ללמד אותי גם בשעות אחר הצהריים אצלי בבית. זה קונספט מיוחד שנותן השראה לתלמידים מתקשים, שמרגישים שלא מוותרים עליהם. זה המון כשמאמינים בך. כי יכולות יש לכל תלמיד. צריך רק להאיר לו בפנס ולהאמין בו".
המסע שעברה ישראלה צ'קולה בתיכון היה כל כך משמעותי, שהוא המשיך להדהד בה גם במהלך השירות הצבאי ולאחריו. "נשארתי בקשר עם המחנכת עינב והיה ברור שאתייעץ איתה לגבי מה כדאי לי ללכת ללמוד באוניברסיטה אחרי הטיול הגדול. נזכרתי שבתיכון ברנקו מדברים שפה אחרת. בגובה העיניים. שיש כאן תיכון עם מעטפת מטורפת לכל תלמיד באשר הוא. פשוט אוסף של אנשים טובים שמאמינים בתלמידים שלכל אחד יש הזדמנות שווה להצליח בחיים.
"לצערי, במערכת החינוך הרגילה שומעים לא מעט תלמידים שמספרים איך ויתרו עליהם ולא האמינו בהם. זה מעציב אותי. זו אולי הסיבה העיקרית שבחרתי לא רק במסלול הוראה וחינוך אלא גם להשתבץ כמורה סטז'רית בתיכון ברנקו. כי אני הייתי פעם במקום שלהם. אני מבינה אותם ויכולה לגשת אליהם ממקום של ניסיון אישי תוך עידוד ומתן כלים שהכל אפשרי. אם הצליחו איתי זה יצליח עם כל תלמיד שמתקשה. ציונים זה לא הכל. מאחורי כל תלמיד יש נפש רגישה ואליה צריך להגיע ולטפל ולתמוך".
אחד הפרויקטים להעשרת תלמידים בתיכון ברנקו וייס נקרא פרויקט כפר בשכונה — במסגרתו הופך בית הספר למרחב קהילתי כולל, המספק העשרה בתום יום הלימודים, עם מגוון רחב של קורסים והכשרות כולל תרפיה במוזיקה, תרפיה בבישול, כדורגל, כלבנות, גלישת גלים, תעסוקה ויזמות. התלמידים זוכים לליווי בצמתים המרכזיים בחייהם, עד הגיעם לגיל 25. "היום אני עוזרת בפרויקט כפר בשכונה ועובדת מול עינב שהייתה המחנכת שלי. מבחינתי זה לסגור מעגל", אומרת ישראלה בסיפוק.
גם על מערכת החינוך בימי התפרצות הקורונה יש לה מה לומר. "כולי תקווה שלעולם לא יחזרו במערכת החינוך ללמד תלמידים בזום. זה הדבר הכי נורא שיכלו לעשות לתלמידים. זה הוביל לנשירה גדולה של תלמידים מהלימודים. וחבל. יש עד היום תלמידים שהלכו לאיבוד מהזום ומתקשים לחזור ללמוד ולסיים".
מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?
"אני לא פוסלת את האופציה להגיע לנהל יום אחד את ברנקו וייס. יש לי שאיפות גדולות. אני גם מודה שאולי אפזול לכיוון הפוליטיקה, ולו רק כדי לנסות ולהשפיע על שינויים במערכת החינוך, לקבל את השונה, את התלמיד המתקשה, כדי לא לאבד אף תלמיד. לכולם יש את הזכות ללמוד ולסיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות ביד. צריך רק לשנות את הגישה ואולי גם את השיטות הישנות, ולאמץ כלים מהפורמט שהוכיח את עצמו ברשת ברנקו וייס".
מה דעתך על מחאת המורים?
"המחאה הזו צודקת במאה אחוז. אני וחברים שלי לספסל הלימודים השתתפנו פיזית במחאה. השכר לא משקף את העבודה. זו עבודה שנכנסת לתוך השעות הקטנות של הלילה עם השקעה ועם הלב וזה מבאס. להיות מורה ומחנך זה אחד התפקידים הכי חשובים שיש במדינה וצריך להעריך את זה. הם אלה שמגדלים את הדור הבא ועל הדור הבא יושתת עתידה של מדינה ישראל.
"בכל יום אני פוגשת תלמידים בתיכון שמזכירים לי את עצמי בתקופות המורכבות שלי בלימודים, וזה רק מחזק עוד יותר את התחושה שלי שבחרתי במקצוע הנכון ובבית הספר הנכון. אני יכולה עם הניסיון חיים שלי למנוע מצבים, בעיקר כאלו שלא הייתי רוצה שיחזרו על עצמם כפי שאני חוויתי על בשרי. אני נכנסת לנעליים של המורים שחינכו אותי והראו לי מודל הצלחה מהו. אני קופצת לתלמידים הביתה כדי לעזור להם לקום בבוקר ולשכנע אותם מהנסיון האישי שלי, כי אני הייתי שם".
״הרעיון העומד בבסיס העשייה החינוכית של ברנקו וייס הוא חינוך משנה חברה", אומר אביב קינן, מנכ"ל מכון ברנקו וייס, העוסק בפיתוח מודלים חדשניים להוראה וללמידה ומיישם אותם בבתי ספר ובתוכניות לצוותים חינוכיים ולתלמידים. "המטרה שלנו היא בראש ובראשונה לייצר לתלמידים ולתלמידות שאיפות ואופק, להקנות להם מיומנויות וכלים למוביליות חברתית. אנו רואים את התלמיד כאדם באופן הוליסטי, מתוך הבנה שמערכת החינוך אחראית על הילד לא רק במובן המצומצם של שעות הלימוד, אלא גם על צרכיו הרגשיים והחברתיים. אם יש ילד שחסרות לו משקפי ראייה, אנחנו פועלים כדי לספק לו משקפיים, כמו גם חבילות מזון למשפחתו או כל צורך אחר. הטיפול בצרכיו הבסיסיים והרגשיים של תלמיד חשוב לא פחות מההצלחה לפתור משוואה ריבועית".
