מדובר בשני בניינים צמודים זה לזה עם כתובת אחת: רחוב הרצל 21 בעכו, ממש מול בניין העירייה המפנה אליהם את גבו. מדשאה לא מטופחת בחזית ופיר כביסה פנימי שהמטבחים פונים אליו. 15 דירות בכל בניין, כולל קומת הקרקע. כולן קטנות, לא מרווחות, וקולות חיים של שגרה בוקעים מהן. בדשא השמש קופחת, אבל מתחת לעמודי הבניין, היכן שהשכנות יושבות על כיסאות פלסטיק, יש בריזה נעימה. זה אחד מיתרונות המקום, הוא מרוחק בסך הכל כ־250 מטר מהטיילת שלאורך קו החוף.
יתרון נוסף היא השכנות הטובה. הדלתות פתוחות. אולי לא פיזית ממש, אבל באווירה. השכנה מהקומה השנייה בכניסה הימנית, דלת ראשונה משמאל, ספיר נחום ז"ל, הרגישה חופשייה לעלות לברגות מייסר שגרה מעליה ולבקש שתעזור לה לקלח את הבת. אל לילה ח'ליל, שגרה בקומה השנייה בכניסה משמאל, הייתה נכנסת לשתות נס קפה, ולמטה היו יושבות כולן לפנות ערב ומקשקשות על החיים. זו הוויה שהיא מעבר לדו־קיום בין יהודים לערבים, אלא חיים משותפים השלובים זה בזה בקשר שכבר אי־אפשר להתיר.
בקושי שנה חלפה מאז טראומת המהומות ופתאום הרצח המזוויע הזה. עשרות בתי עסק ורכבים של יהודים הוצתו ברחבי העיר באירועי "שומר החומות" במאי בשנה שעברה. נקודות משטרה הועלו באש, תושבים ערבים ביצעו לינצ'ים בשלושה תושבים יהודים, בעיר העתיקה נפצע אנושות אורח במלון האפנדי ואחר כך מת מפצעיו, ואפשר להמשיך למנות את הפרעות ההן, אבל לא זה הסיפור. הפצעים שנפתחו פה לא רק שלא הגלידו, הם גם לא טופלו. נותרה טינה, נותר פחד ואיש אינו מדבר על זה במפורש, למרות שזה נוכח ומורגש.
בתוך האווירה הזו, המוות של ספיר נחום, השכנה מקומה שנייה, מעורר את השדים והפחדים הקמאיים ביותר. חשד לרצח אכזרי של יהודייה בידי ערבי. בן זוגה לשעבר, ולאא חלאילה, נעצר לאחר היעלמותה והמשטרה חושדת כי הוא ואחיו הגדול עלא, אחראים למותה. 12 יום חיפשה אחריה המשטרה בכוחות גדולים, עד שנמצאה מתה סמוך לכפר איבטין דרומית לקריית־אתא. אם יחידנית לשני ילדים שאביהם הוא החשוד ברציחתה. ילידת עכו שגדלה במסגרות של משרד הרווחה וחלומה הגדול היה להתרומם מילדותה הקשה ולגדל אחרת את בתה ובנה; לתת להם בית חם ותומך. זו הטרגדיה הגדולה בסיפור הזה.
חיה מ-4,000 שקל לחודש
יש את עכו של פעם ועכו של היום. "בעכו של פעם", אומרת סוזי, אמה של ספיר, "יהודים וערבים חיו בלי פחד. כמו משפחה". היא בת 59, אם לשבעה ילדים משלושה בעלים. מצומקת וכפופה. מהבעל הראשון יש לה שלושה ילדים, מהאמצעי בן אחד ומהאחרון, שנפטר ממחלה, עוד שלושה. ספיר הייתה הצעירה מכולם. בת הזקונים.
אנחנו יושבים מתחת לבניין ואיתנו עו"ד עמיחי בן שלוש שמלווה את המשפחה מאז היעלמותה של ספיר. בן 39, יליד ותושב עכו, פעיל חברתי מוכר בעיר שהקים קבוצת מתנדבים המחלקת 400 סלי מזון בשבוע למשפחות נזקקות. גדל בבית קשה, עם הורים גרושים. אבא שהשתמש בסמים ואמא שעבדה סביב השעון, כדי שלא יחסר לילדיה כלום. "סוזי היא מהדור של ההורים שלי", הוא אומר, "כולם הגיעו משכונות מוחלשות ומעורבות, של יהודים וערבים".
"גדלתי בשיכונים של צפון העיר", אומרת סוזי, "בדירות 50 מטר צפופות, בלי אוויר. היינו שבעה אחים ואחיות, אבא ממרוקו ואמא מטורקיה, בית בלי כסף, אבל מה, הדלתות היו פתוחות אצל כולם. היינו יושבים כל הלילה, צוחקים, מדברים. פעם באמת היה הרבה יותר טוב".
מאיזו בחינה?
"הכל", היא עונה, "לא היו ערבים ויהודים. היה אחמד והיה יוסי והייתה סוזי והייתה לילה. התייחסו אחד לשני בתור אנשים. אתה רואה את הבלוק הזה, תסתכל רגע על האיש הזה, זה סמיר עראבי. מכירה אותו אולי 25 שנה. היה לי בן זוג ערבי 22 שנה וזה בן הדוד שלו. גידלתי את הילדים שלו. וזו, סמירה, היא כמו משפחה בשבילי. רוב השכנים פה הם ערבים והם איתנו, בצער שלנו. אנחנו לא קיצוניים ולא שונאים ערבים. מי שטוב אלינו - אני טובה אליו.
"אנשים פה מזועזעים ממה שקרה לבת שלי, מזועזעים עד עמקי הנשמה שלהם. תראה, מרוב שאני בוכה כבר אין לי דמעות. היו לי חיים קשים, מאוד קשים. שרדתי אותם ואני עדיין שורדת. ועכשיו אני צריכה לצבור כוחות לנכדים שלי, לילדים של ספיר.
"היא הייתה החיים שלי. למדה בפנימיות והתגייסה לצבא, הייתה חוזרת כל יום, לא יודעת מה עשתה שם. בגלל שהייתה חיילת בודדה, הצבא השכיר לה דירה פה לא רחוק, בז'בוטינסקי. ככה היא הכירה את ולאא. סיפרה לי שהיא יצאה עם לוקאס, הכלב שלה, לטיול למטה, ופתאום ראתה מישהו על אופניים נתקע בעמוד. זה היה ולאא. היא צחקה עליו וככה הם הכירו.
"בהתחלה הם היו ידידים. היה מחזר אחריה אבל לי היא אמרה שהיא מסתלבטת עליו. רק אחרי שנכנסה להיריון הבנתי שהם ביחד. היא רצתה לעשות הפלה אבל אמרתי לה שזה נוגד את הדת שלנו".
הם גרו יחד?
"בשום שלב הם לא גרו יחד. היא הייתה בצבא כשנכנסה ממנו להיריון וכמה חודשים אחרי שהשתחררה, ילדה את הגדולה. הנכדה הזו היא החיים שלי, היא זו שנותנת לי סיבה לקום בבוקר. אחרי שנה וקצת היא נכנסה עוד פעם להיריון והייתה בשמירת היריון, בגלל זה עברתי לכאן לגור איתה, כדי לעזור לה. לא היה לה קל כלכלית. היא גרה פה בשכירות של 2,700 שקל בחודש. קיבלה ביטוח לאומי ועוד סכום קטן, סיוע לשכירות. הכל ביחד פחות מ־4,000 שקל".
איך היא הסתדרה?
"הייתה פייטרית, למדה לשרוד. נלחמה בשביל הילדים שלה".
אצבע משולשת בקיבוץ
בעכו ולאא הוא כוכב. חורך את הטיקטוק בסרטונים שברובם הוא מתגרה בשוטרים ומקלל אותם, מותח את הגבול שבין הלגיטימי לפלילי בצורה בוטה ומתריסה. במהומות בשנה שעברה העלה סרטונים מהעיר העתיקה, מגחך אל מול בתי העסק היהודיים שהוצתו ומדבר בזלזול לשוטרים. אף אחד מהם לא העמיד אותו במקומו.
הוא הבחור שדהר לפני כמה חודשים עם עגלה רתומה לסוס במדשאות קיבוץ כפר מסריק הסמוך לעכו, ודאג לתעד את זה. חבריו ישבו מאחור, מבסוטים וצוחקים. ולאא עצמו לעג לקיבוצניקים, שלח אצבע משולשת לעבר אחד החברים שביקש ממנו בנימוס לעזוב את המקום.
במשטרה התערבו. הוא נעצר באותו יום ושוחרר מיד למחרת. אבל את רוב הציבור הישראלי הסרטון הזה לא הצחיק. היו מי שראו באקט הזה הצצה נטולת פילטרים למאוויים האמיתיים של ערביי ישראל: להראות ליהודים מי כאן באמת בעל הבית ושאין באמת מי ששומר עליהם.
בין הבית של ספיר לביתו מפרידים כמה מאות מטרים. מדובר בשיכון ישן של כמה בלוקים ובמרכזם חניה משותפת. אין הלימה בין הדלות שהמקום משדר לבין המאזדות והקיות החדשות וג'יפ ה־BMW שבחניה.
הוא בן 34, יליד הכפר ראמה. ב־2006, אחרי שאחיו עלא הורשע בהריגה של אחד מבני הכפר, נאלצה המשפחה לעזוב לעכו. ולאא חי מאז עם אמו בדירה קטנה. אביו נפטר כשהיה בן 14. הוא נמשך לנערים בעייתיים ולא התמיד בלימודיו. סיים בקושי 11 שנים במסגרות שונות, ביניהן של משרד הרווחה.
בנובמבר 2010 ביצע שוד מזוין בסניף דואר במג'ד אל־כרום; הגיע עם חבר שנהג בקטנוע עם לוחית רישוי מוסתרת, ולאא היה חמוש וירה באוויר כשנכנס לסניף. הוא יצא משם עם 15 אלף שקל ונתן עוד ירייה באוויר לפני שעלה על הקטנוע. ניידות דלקו אחריהם ותוך כדי מנוסה נפלט לו כדור שגם פצע אותו באורח קל. זה נגמר במרדף רגלי ובמעצר.
כל זה קרה 38 ימים בלבד אחרי ששוחרר ממאסר של שלוש שנים על תיק שבו הורשע בירי על קרובת משפחה, בכוונה לפצוע אותה ברגלה. שופטת בית המשפט המחוזי בחיפה בדימוס, חני הורוביץ, כתבה בגזר הדין כי הנאשם לא נטל אחריות מלאה על השוד המזוין, אך הוסיפה כי "הוא מודע לכך שביצע מעשה חמור וראוי להיענש על כך. הוא נראה שלם עם הכורח שבריצוי תקופת מאסר ואף רואה בכך הזדמנות להשלים פערי השכלה. לדבריו, המניע שלו לביצוע העבירה לא היה רווח כלכלי, כי אם צורך לסייע לחבר מבלי לשקול את השלכות מעשהו".
גזר הדין מאפשר הצצה אל אישיותו. עולה שם כי הוא רואה בעצמו לא עוד עבריין, אלא פושע עם שליחות חברתית. "הנאשם ציין בפני שירות המבחן כי הוא מזדהה עם הדמות של רובין הוד, כלומר מי שגונב למען הצדק ולמען העניים", נכתב בגזר הדין. "הוא אף הוסיף לשמו את השם רובין באופן רשמי".
ולאא־רובין־חלאילה נידון לשבע שנות מאסר, אותן ריצה בכלא רימון. במהלך מאסרו נרשמו נגדו לא מעט הפרות משמעתיות, ביניהן שריפת אגף בכלא, קטטות עם אסירים ועבירות משמעת כלפי סוהרים.
כשהשתחרר חזר לעכו ופתח פרופיל בטיקטוק. לא ברור ממה התפרנס. כששאלנו את קרובי משפחתה של ספיר, הם לא ידעו לענות. בינו לבין ספיר לא הייתה מערכת יחסים זוגית רגילה. הם לא חיו ביחד והוא לא הגיע לארוחות משפחתיות, כי לא היו כאלה, אבל האם סוזי אומרת שאחרי לידת הילדה הוא תמך בבתה כלכלית. "הוא הזרים לספיר כסף כשהילדה הייתה קטנה, אבל אחרי כמה זמן הפסיק ואמר לה 'אין לי גרוש'. אחרי שהילד נולד היא שוב ביקשה ממנו שיעזור, אבל הוא לא הסכים. היה עניין על השם של הילד. הוא רצה שם אחד והיא בחרה שם אחר. אחרי שביקשה ממנו כמה פעמים עזרה כלכלית היא החליטה לתבוע ממנו מזונות. זה הסיפור. מה שקרה לבת שלי זה לא סיפור של שנאה בין ערבים ליהודים. זה סיפור על רוע, אכזריות של בנאדם".
יריקות בדרך לבית הכנסת
את הדם הרע בין יהודים לערבים בעיר אי־אפשר לטשטש. בעיריית עכו שמרו השבוע על פרופיל נמוך. רצח של יהודייה עם חשוד ערבי במעשה לא תורם לניסיון למתג אותה כעיר שנמצאת בתנופת פיתוח ומנסה למשוך אליה זוגות צעירים. אבל את האירועים שהיו פה לפני שנה אי־אפשר לשכוח כל כך מהר.
נפתלי רזניקוביץ, חבר מועצת העיר מטעם סיעת הבית היהודי וחבר הגרעין התורני בעכו, אומר שהציבור היהודי בעיר חטף מכה מוראלית ותודעתית משמעותית: "אנשים הבינו פתאום שאין להם ביטחון בבתים שלהם. יש צעירים יהודים שהולכים בערבי שישי ובשבתות לבתי כנסת במרכז העיר ומתקשים להשלים מניין בתפילות. בדרך לבתי הכנסת הם סופגים קללות ויריקות, קריאות 'מוות ליהודים'. כל חטאם הוא שהם נראים כמו יהודים.
"מדובר במיעוט שולי של צעירים בציבור הערבי, אבל המיעוט הזה מייצר תחושת חוסר ביטחון. ביום ירושלים בחודש שעבר אירגנו תהלוכה חגיגית שעברה במרכז העיר. הגיעו כמה מאות אנשים שצעדו עם דגלי ישראל. עברנו בכיכרות שלפני שנה בדיוק הותקפו בהן יהודים שנפצעו קשה. באותה תהלוכה בדיוק, בשנה שלפני פרוץ המהומות, ליוו אותנו 10 סדרנים של העירייה. השנה שמרו עלינו 200 שוטרים. 200! זה צבט לי בלב. כל מה שעשינו זה ללכת במרכז עכו".
גם הפעיל החברתי עו"ד בן שלוש מספר שהמצב בעיר עדיין מתוח. "יש תחושה לא נעימה באוויר ואתה רואה בעיניים שהחיות עדיין לא חזרה אליה. משהו בה כבוי. יש נתק בין יהודים לערבים. הפחד הגדול הוא מהפיצוץ הבא".
תושב יהודי באחת השכונות המעורבות טוען כי מה שקרה בשנה שעברה כמעט ולא מדובר בעיר. "בבת אחת הטירוף נגמר ועשינו כאילו החיים חוזרים למסלולם. בעירייה העדיפו לשים מייקאפ והמשיכו הלאה. אבל את מה שקרה פה ועדיין קורה, אי־אפשר להסתיר.
"הרצח של ספיר נחום הצטרף לאווירה הטעונה שיש פה ממילא. זה לא סתם סיפור על אלימות במשפחה; זה סיפור הרבה יותר גדול. הבחור הזה נהג לרסס דגלי פלסטין על הקירות ולצלם את זה. הוא מאוד לאומני. באחד הסרטונים הוא מתגאה שהוא הולך לא רק עם רוסיות, אלא גם עם יהודיות ממוצא מרוקאי מבתים מסורתיים. הוא גבר ערבי שמתגאה בכיבוש נשים יהודיות ונראה שזה ממש לא עניין רומנטי אצלו, אלא לאומני.
"בנוסף, הוא בז לריבון, מעלה סרטונים של עצמו, יד אחת על ההגה ויד שנייה בטלפון שמצלם את הסרטון. ופעם אחת לא עוצרים אותו. הבחור הזה, ולאא, הוא הסיפור של הכישלון של מאי שנה שעברה: לאומנות שהרימה ראש, חוסר משילות ומשטרה שמפחדת להתעמת עם עבריינים".
העיר עצמה מלאה בזוגות מעורבים. מתחת לבניין של ספיר סיפרה לנו צעירה בשם בת אל שהיא נשואה לבחור ערבי וכמוה יש עוד רבים ורבות. "המון. כל אחד והמזל שלו, כמו בין אישה יהודייה לגבר יהודי. אני חיה כמו מלכה, לא חסר לי כלום, יש לי כל מה שאני רוצה, בעלי מכבד ואוהב אותי ואנחנו חיים נפלא, תודה לאל".
אחר כך בבית קפה בטיילת, מול תחנת המשטרה, פגשנו את שאריף מאדי. בן 22, יליד העיר, חברתו היהודייה משרתת בצבא בבסיס באזור הצפון. "אני מכיר את ולאא אישית", אמר, "ולא חושב שהוא עשה את זה. ובכלל, זה לא סיפור של ערבים ויהודים. אנשים מקשרים הכל למהומות בשנה שעברה. מה שקרה אז זה שהיו צעירים שהושפעו ונסחפו. היו גם מתנחלים שבאו לשכונות של הערבים וזרקו אבנים והמשטרה שמרה עליהם. כל מה שקרה בעכו לא היה צריך לקרות. אבל הנה, הגיע הרצח של ספיר ואנשים מדברים שהערבים רוצים להרוג את הבנות של היהודים.
"לי עצמי יש בת זוג יהודייה כבר שש שנים. אמא שלה מכירה ואוהבת אותי. גם בן הזוג של האמא ערבי. יש הרבה יהודיות עם ערבים, גם לאח שלי יש חברה יהודייה. בואו איתי לסיבוב, תראו כמה חברים יהודים יש לי וכמה שערבים אוהבים יהודים".
יש בעיר יהודים שעדיין חיים בפחד. חוששים שמה שקרה בשנה שעברה יקרה עוד פעם.
"מה שקרה בעיר, שהרביצו ליהודים ושרפו עסקים שלהם, היה טעות. צריך לחנך את הצעירים שאסור שדברים כאלה יקרו. אני אומר לכם, אין לאף אחד מה לפחד בעכו, לא ליהודים ולא לערבים".
חמש דקות ביקור, וסלמאת
עבור ספיר, החיים ביחד לצד ערבים לא היו דבר יוצא דופן. זה מה שהכירה מגיל אפס. היא נולדה בעכו, אבל כבר כילדה עברה ללמוד במוסדות מחוץ לעיר. תחילה ב"בית טוביה" בקיבוץ הרדוף שבגליל התחתון: מדובר בפנימייה טיפולית לילדים ולנוער בסיכון שהוכרו כנזקקים לטיפול־חוץ והוצאו מבתיהם; משם עברה ל"בית סנונית", הוסטל לנערות בסיכון שפעל ליד עפולה עד לפני שלוש שנים ונסגר עקב קיצוצים בתקציב משרד הרווחה.
הרקע של הנערות שמגיעות למסגרות הללו קשה ושובר לב. הן מגיעות עם חסכי ילדות בדברים הבסיסיים ביותר. חום ואהבה, דאגה ותשומת לב, אוכל על השולחן. יש שם נערות שמעולם לא זכו לחיבוק ולמילה טובה. נדרשים המון כוחות ורצון מצידן להיפתח, ללמוד לקבל תמיכה ומשמעת ולשבת ללמוד.
לילך דמביץ־כרמיאל, אחת המורות של ספיר בבית סנונית, זוכרת נערה מלאת שמחת חיים. "היא הייתה מאוד חיובית וכל כך מתוקה, כל הזמן חייכה, גם כשכעסו עליה. תמיד רקדה וצחקה, דאגה לאווירה טובה".
שם החיבה שלה במוסד היה גויאבה. מי שניהלה את בית סנונית, חן שרי, אומרת שהייתה לה מתיקות ייחודית. "בדיוק כמו של גויאבה. אי־אפשר היה שלא להתאהב בה, היא כבשה אותך בחיוך שלה. צריך להבין שהנערות מגיעות למסגרות הללו מבתים לא מיטיבים, כשהן פגועות, לאו דווקא מינית, אחרי שחוו הזנחה וחוסר גבולות. הן לא מצליחות לשרוד בבית הספר, לא גרות עם ההורים, מידרדרות לסמים ולרחוב, לעיתים גם לזנות. אבל למי שהגיעו לסנונית הייתה מוטיבציה לצאת מהמצוקה. גם לספיר היה רצון עז להצליח. היא הייתה מאוד דעתנית ובעלת אופי חזק. לא היה ברור מאליו שהיא תתגייס ותסיים שירות מלא".
העניין הוא שספיר חזרה לעכו, למקום ממנו רצתה לברוח. שרי, המנהלת, אומרת שהמדינה לא דואגת למסגרות המשך: "נערה בסיכון לא מפסיקה להיות בסיכון כשהיא מגיעה לגיל 18. המדינה משקיעה המון אנרגיה ותקציבים בטיפול בילדים האלה, אבל אז הכל נעצר. ברגע שהן יוצאות ממסגרות הרווחה הטיפוליות, הן בלית־ברירה חוזרות אחורה, אל הבית שלא עושה להן טוב, אל השכונה, לשולי החברה. במקום שיוצמד להן מנטור תומך או גורם מלווה, שיעזור להן לקבל החלטות מושכלות לטובתן, שיכווין אותן, הן מוצאות את עצמן שוב במקום שממנו הגיעו למסגרת הטיפולית כמה שנים קודם לכן".
אל הבניין בהרצל 21 הגיעה ספיר לפני קצת יותר משנתיים. שכנתה מייסר ברגות עזרה לה לטפל בילדה כשהייתה בשמירת היריון עם הבן הקטן. לילה ח'ליל אומרת שכולם סייעו לה. "היא חייתה מהיד לפה, מסכנה, ואנחנו השכנים עזרנו לה כמו משפחה. העיקר שפותחים עכשיו ג'ורה על הערבים ומלכלכים עלינו במקום לבוא ולהסתכל לנו בעיניים. אנחנו, הערבים פה, אנחנו אלו שעזרנו לה".
האם סוזי אומרת שלא ממש הכירה את ולאא. "הוא עשה רושם בסדר, לא רצה לשלם מזונות, אבל לא חשבתי שזה יגיע למקום הזה. היה בא לבקר את ספיר, אומר 'מה שלומך סוזי', נכנס לחדר של הילדים והולך אחרי חמש דקות. חמש דקות וסלמאת. יותר מזה לא היה ביניהם.
"ספיר, הבת שלי, גידלה את הילדים לבד בשיניים. לא החסירה מהם כלום־כלום. לקחה אותם לקופת חולים לבדיקות, לחיסונים, לכל מה שצריך. אתה שואל אותי אם היו לה חלומות, אז כן, החלום שלה היה לגדל את הילדים בכבוד. לא היו לה חלומות גדולים, רק לגדל את הילדים בכבוד ולאהוב אותם".
