לפני כשנה, כשהיה אברהם משה קליינרמן בן 15 וחצי, הוא הצטרף לקבוצת חסידי ברסלב שעשתה את דרכה בין סמטאות הכפר הפלסטיני כיפל חארת', שם נמצא על פי המסורת קברו של יהושע בן־נון. זו לא הייתה הפעם הראשונה שקליינרמן, "מוישי", כפי שקוראים לו חבריו ובני משפחתו, עולה לקברי צדיקים במעמקי שטח A. אלא שהפעם החלו פורעים פלסטינים ליידות אבנים לעבר החסידים, ואחת מהן פגעה בעוצמה בראשו.
מוישי, בן ישיבה צנום עם חתימת שפם ועיניים חומות, טובות, איבד את הכרתו ופונה לבית החולים בג'יפ צבאי. במשך כמה ימים היה מאושפז. מהאירוע נותרה צלקת בולטת, אדומה־סגולה, שחורצת את מצחו ומסתיימת מעל עין שמאל. שנה אחר כך, כאשר עקבותיו של מוישי ייעלמו באופן מסתורי, תהיה הצלקת הזו לסימן ההכר, הפרט הבולט שמתנוסס על תמונות הנעדר שלו, שהופצו באלפיהן ברחבי הארץ.
עד אתמול אחרי הצהריים, הצלקת לא סייעה לפתרון התעלומה. כבר 104 ימים שאיש אינו יודע מה עלה בגורלו של מוישי, שנראה בפעם האחרונה באתר מירון. גם למשטרה, שלצורך החיפושים נעזרה ברחפנים ובתצלומי אוויר, ולדבריה ביצעה מעל למאה פעולות חקירה בתיק, אין קצה חוט. כאילו בלעה אותו האדמה.
"מוישי היה צעיר אבל מאוד כריזמטי, ילד בוגר בהרבה לגילו", אומר שרגא ברנד, 50, שמתפלל בבית הכנסת "תורת חכם" הצמוד לישיבה של הרב יצחק מאיר מורגנשטרן בירושלים, שם למד מוישי בשנים האחרונות. "כולם בסביבה הכירו אותו. היה לו חוש הומור מרתק, וכל בן אדם שפגש הוא רצה לשמח. אם נתקל במישהו עצוב, היה ניגש אליו ומתחיל לרקוד. הוא ידע למצוא נקודת אור בכל אדם. אנשים אהבו אותו".
כמו הוריו של מוישי ומחנכיו בישיבה, גם ברנד ידע על נטייתו של הנער לנסוע בטרמפים לכל קצוות הארץ, לעיתים אפילו להיעלם לכמה ימים, במסגרת מסעותיו לקברי צדיקים. "היה לו ביטחון עצמי גדול מאוד", אומר ברנד. "הטרמפ היה, מבחינתו, דרך להתחבר לעוד מישהו. אבל אין ספק שזה היה דבר מסוכן, ותמיד הזהרנו אותו לגבי זה. הוא לא התייחס לכך בכובד ראש".
"מוישי הוא בחורצ'יק שאוהב לחיות על הקצה", אומר מכר של המשפחה. "הוא אוהב להיכנס לכפרים ערביים, להגיע לכל מיני קברי צדיקים, אוהב להסתובב ב'חברת אנשים'. זה ילד שחי מטרמפים ואוכל מזדמן. אבל חשוב להבין שבחלקים מסוימים בחברה החרדית, בעיקר אצל הברסלבים, זה סטנדרט. בכל מוסד חרדי יש את הטיפוסים מהסוג שלו, שמסתובבים עצמאיים בשטח ומרגישים שכל העולם שייך להם".
בסוף השבוע האחרון של חודש מארס 2022 יצא מוישי לעוד הרפתקה. הפעם עלה לקבר הרשב"י במירון, פסגה גיאוגרפית ורוחנית שמושכת אליה מאמינים מכל זרמי היהדות. ביום שבת, 26 במארס, עוד הסתובב באזור הקבר, שמח וטוב לב; לאחר שהמשטרה נברה באלפי שעות וידיאו ממצלמות האבטחה בהר, היא זיהתה אותו, בשטריימל שחור, מתנדנד על אחד השערים במתחם. מן הסתם ביקש לשמח מישהו. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ניתן לומר בוודאות שהיה עדיין בחיים. למחרת, יום ראשון, קבע מוישי להיפגש עם חבר כדי לחזור איתו לישיבה בירושלים. החבר המתין והמתין בנקודת המפגש, אבל מוישי לא הופיע. לבסוף נסע לירושלים לבדו.
יחלוף שבוע עד שהוריו של מוישי, שמואל וגיטי, יבינו שהוא נעלם. "זו הילדה בת החצי שנה, שאמא שלה נמצאת כמעט מאז שנולדה בסיטואציה שאני לא מאחלת לאף אמא", אומרת גיטי בביתה בעיר החרדית מודיעין־עילית, ומערסלת בידיה תינוקת. כבר שלושה חודשים שהיא הופכת את העולם, תולה מודעות, מארגנת משלחות חיפוש ומתחננת בפני כל מי שאפשר. "מבחינתי, אני עכשיו לביאה בקרב של החיים שלה - להחזיר את הבן שלי הביתה", היא אומרת בקול סדוק. "ואני מוכנה לעשות בשביל זה הכל".
אני שואל אותה את השאלה המתבקשת: האם אי פעם אמרה למוישי להיזהר, לוותר על הטרמפים, על ההרפתקאות המסוכנות? "ברור, אמרתי לו את זה בלי סוף", היא עונה. "אבל זה שלו. הוא בן אדם בפני עצמו. גם אחרי הפציעה בקבר יהושע בן־נון אמרתי לו את זה. הוא אמר לי: 'אמא תראי איך אני חלק, אין לי טראומות', ונסע לשם עוד פעם. הרגשתי שאין לי הרבה מה לעשות".
טלפון כל יום שישי
שמואל וגיטי קליינרמן גדלו במשפחות חרדיות־ליטאיות בירושלים. היא בת 37, יועצת להתנהלות תזונתית נכונה, והוא בן 40, אברך בכולל. מוישי, בן 16 וחצי, הוא השני מתוך שמונת ילדיהם. "מגיל אפס היו לו כישרונות שהיינו משתוממים מהם", מספרת גיטי. "כשהייתי מקריאה לו ספר, עוד לפני שהעברתי דף הוא היה אומר לי מה כתוב בעמוד הבא. כילד, הוא היה מפשפש בארון הספרים ואומר לי: 'אני רוצה ללמוד תורה'. תמיד היו לו רעיונות בראש, מטרות, הוא אף פעם לא עשה סתם דברים. הוא עשה דברים כי היה לו 'למה'".
בגיל צעיר החל לחפש את דרכו. "ילד רוחני", מתארת אותו אמו. "עמוק, חכם ויצירתי. מאוד שואף לאמת". לאחר שהתנסה בלימודים אצל מספר רבנים התחבר לתנועת ברסלב, וסחף אחריו גם את הוריו. "לא הייתה לו בעיה ללכת לכל הרבנים, לבדוק, הוא לא קיטלג אף אחד", מספרת גיטי. "בסוף התחיל ללמוד בישיבה של הרב מורגנשטרן בירושלים". הוא נהג להסתובב גם ברחוב החומה השלישית, שם ממוקמת ישיבת "שובו בנים" של רב ברסלבי אחר, אליעזר ברלנד.
גיטי מגדירה את מוישי כילד "לא צפוי". "יש לו חדר בפנימייה בירושלים, אבל הרבה פעמים הוא בא לישון אצל אמא שלי או אמא של בעלי בירושלים. לפעמים הוא מתגעגע וחוזר פתאום הביתה". אך בכל יום שישי, לא משנה מה, היה נוהג מוישי להתקשר הביתה, לקבל ברכה מהוריו ולמסור להם שבת שלום. "הוא מעולם לא פיספס את השיחה הזאת".
הרב משה גרוס, ראש ישיבת "תורת חכם" שבה למד מוישי, הכיר אותו לפני שנה וחצי. "לפני כן לא הייתה לו מסגרת של ישיבה כמו כל הבחורים", אומר גרוס. "היה נוסע לפה, לשם, אז הצעתי לו שיבוא לשבת לידי וללמוד משניות. הוא היה מגיע, כל יום או יומיים, יושב לידי ולומד. היו אנשים שצחקו עליי, שאני מושיב לידי בחור כזה שובב, שצוחק כל הזמן, ומה הסיכוי שיצליח ללמוד. אבל אמרתי לו: 'תמשיך, תמשיך'.
אחרי זה הוא נכנס לישיבה באופן יותר רשמי והתחיל לישון פה, אבל גם לא באופן קבוע. הוא היה מטייל, ובכל יום־יומיים מגיע לכמה שעות. בהתחלה לא נכנסתי לחיים הפרטיים שלו, הוא לא היה מספר לי מה שעובר עליו. אבל בהמשך התחיל לספר יותר, גם על האנשים שאיתם הוא מסתובב. מחג סוכות התחיל להתקשר אליי מכל מקום שהוא נמצא. מיבניאל, מטבריה, ממירון".
דאגת לו?
"אמרתי לו שייזהר. היה לו איזה חבר שניסה לשכנע אותו לצאת מהדת, ואמרתי לו: 'הבן אדם הזה יכול להרוס לך את החיים, בעולם הזה ובעולם הבא'. אחרי זה הסתבכתי עם אותו בן אדם, שבא אליי בטענות".
באוטובוס, בתא המטען
ביום רביעי, 23 במארס, ביקר מוישי בביתו במודיעין־עילית. "הייתה לו חתונה של חבר והוא קנה נעליים חדשות", מספרת גיטי. "נתנּו לו קצת דמי כיס כדי שיקנה עוד דברים שחסרים לו. הוא הלך לחתונה, למחרת דיברנו והוא אמר שהוא עייף ושהוא נוסע לישון אצל אמא שלי בירושלים. ביום שישי בבוקר אמא שלי התקשרה ואמרה שהוא עדיין ישן. אמרתי לה, 'תני לו לישון, הוא עייף'. תיארתי לעצמי שיעשה אצלה שבת. פתאום, ביום שישי בצהריים, הוא מתקשר ואומר לי: 'אמא אני נוסע למירון, יש שם שבת התאחדות עם הרב יואל רוט, זה מאוד מעניין אותי'. אמרתי לו, 'יאללה, סע, תהנה. תתפלל עלינו ברשב"י'. הוא נסע - ולא חזר".
הרב רוט, חסיד ברסלב אמריקאי, הגיע לביקור בישראל לקראת ראש חודש ניסן, מוקף עדת מעריצים. בעדות שהתפרסמה בפורום חרדי באינטרנט, ימים בודדים אחרי היעלמותו של מוישי, מספר אחד ממכריו כיצד מוישי נסע בטרמפים לבני־ברק בעקבות הרב רוט, אחר כך חזר בטרמפים לתפילת שחרית עם הרב בירושלים, ומשם הצטרף לסיבוב בין קברי צדיקים בעיר כשהוא מקופל בתא המטען של אוטובוס הישיבה. בהמשך נסע באוטובוס, הפעם לא בתא המטען, לביקור בחברון עם הרב רוט, וביום שישי שלמחרת יצא בעקבות הרב לכיוון מירון. גם אם העדות הזו לא לגמרי מהימנה, היא משקפת היטב את סגנונו של מוישי: להט אמוני גדול שמערפל את חושי הסכנה.
אף שלא התקשר במהלך השבוע, הוריו של מוישי לא דאגו. רק ביום שישי שלאחר הנסיעה למירון, כששיחת הטלפון הקבועה לא הגיעה, החלה גיטי לחוש שמשהו אינו כשורה. "עד אז היה ברור לי שהוא חזר ממירון לישיבה, ושביום שישי יתקשר כרגיל", משחזרת גיטי. "כשהוא לא התקשר אמרתי: 'וואו, קרה פה משהו'. ובאמת קרה משהו. אנחנו רק לא יודעים מה".
"בשישי כבר התחלתי לעשות טלפונים והתייעצתי עם אנשים מה לעשות", היא ממשיכה. "אמרו לי, 'חכי, מוישי ילד אחראי, אל תילחצי'. אבל הבנתי שאם הוא לא מתקשר ביום שישי, קרה לו משהו. מיד כשיצאה השבת שלחתי את בעלי לישיבה בירושלים. שם נפל לכולם האסימון שאף אחד לא ראה את הילד שבוע".
למחרת, ביום ראשון בעשר בערב, שמונה ימים אחרי הפעם האחרונה שבה נראה מוישי בחיים, התקשרה המשפחה בפעם הראשונה למשטרה. "בהתחלה את אומרת, 'הילד גדול, אני לא רוצה לעשות לו פדיחות'", מסבירה גיטי. "אבל בשלב מסוים השיקולים האלה מתבטלים ואמרתי: 'חאלס, צריך לעשות הכל כדי להביא את הילד הביתה'".
לטענתה, במשך תקופה ארוכה במשטרה לא יצאו מגדרם בכדי לחפש אחר מוישי. "הם היו כזה, 'לכו, תביאו תמונה, תחזרו, בואו נראה וככה וככה'. עשו 'וי' בשביל הפרוטוקול, זה לא היה רציני בכלל. זה לא נקרא לחפש ילד. הרגשתי שעומדים על הדם שלי, שדם נשפך ופשוט עומדים עליו".
גיטי לא קושרת בין התנהלות המשטרה לבין זהותו החרדית של מוישי. היא פשוט מתוסכלת מכך שהמשטרה מעלה, לתחושתה, בתפקידה. "אני לא רוצה להיכנס למקום של דת, גזע או מין", היא אומרת. "אזרח במדינת ישראל, במיוחד קטין, צריך לקבל את כל השירות, ללא קשר מי הוא. אני חושבת שהם לא הבינו מה קורה פה. היה להם נוח לחשוב שהילד נעלם מרצון. אמרתי להם: 'זה הבן שלי, אני מכירה אותו. הילד נעלם כי מישהו חטף אותו'. הם לא רצו לשמוע אותי. האמירה שלהם הייתה: 'עד פסח הוא יחזור'. אמרתי אמן והתחלתי לעבוד לבד".
בני המשפחה תלו שלטים, אירגנו מתנדבים שיצאו לחיפושים ביערות סביב מירון ופנו אפילו למקובלים, שעצמו את עיניהם ואמרו שהם רואים את מוישי בעיני רוחם. אחד מהם סיפר שהוא נמצא ליד אחד מקברי הצדיקים בצפון. משלחת שיצאה לשם לא ראתה אותו. פסח יחלוף, ואחריו ל"ג בעומר ושבועות.
במשטרה מספקים גרסה שונה לאירועים. לדברי סגן ניצב אלון כלפון, מפקד תחנת מודיעין־עילית שבה הוגשה תלונת ההיעדרות הראשונה, מיד עם קבלת הדיווח נשלחה ניידת לקבר הרשב"י במירון, שם בוצעו סריקות במשך שלוש שעות, ללא הועיל. "החל מרגע זה התחלנו לבצע סריקות והפצה של דיווחים בכל המעגלים של המשטרה", אומר כלפון. "התחלנו ללמוד מי הבחור והעלינו צוותים למירון. תלינו גם מודעות, תישאלנו חברים, אנשים שדיברו איתו, שכנים, הורים, אנשים מהישיבה בירושלים. זו הייתה פריסה של פעילות בצורת כוכב, שיוצאת מהאירוע עצמו לכל כיוון. עבודה שיטתית".
עם זאת, כלפון מודה שבראשית הדרך המשטרה לא יצאה מגדרה. "אחרי שאנחנו מתחקרים את ההורים אנחנו מבינים שהמצב לא כזה חריג", הוא מסביר. "הם שידרו לנו שזה חצי אופייני, שלא נדיר שמוישי נעדר לכמה ימים. גם במקרה הזה הוא היה אצל סבתא שלו, ופתאום הודיע להם שהוא נוסע למירון. זה לא נראה כאילו הם בהיסטריה, וזה אולי חילחל אלינו. בכל מקרה נכנסנו לתמונה מרגע שהם התלוננו".
אם כך, למה המשפחה טוענת שלא הגבתם כראוי?
"אני יכול להבין אותם. זו משפחה נורמטיבית, מודאגת, והם בפירוש רוצים לקבל תשובות. הם מצפים לראות מאות אנשים הולכים בשורה בשדות. זה נכון למקרים אחרים, שבהם יש מה שנקרא 'חיפוש חם' אחרי נעדר שקיים חשש לחייו. אבל במקרה של מוישי זה לא רלוונטי, החיפוש התחיל רק שבוע אחרי שנעלם, ולכן אף אחד לא יודע בכלל אם הוא עדיין במירון".
מכיוון שהנסיעה של מוישי למירון החלה ביום שישי והייתה אמורה להסתיים ביום ראשון, הוא לא לקח עימו את הטלפון הנייד, שאותו אסור לטלטל במהלך השבת. העובדה הזו תקשה מאוד על המשטרה במהלך החקירה. בנוסף, למוישי אין כרטיס אשראי, ולכן קשה לדעת האם רכש מזון או חפצים אחרים מאז היעלמותו. מוישי השתמש בכרטיס רב־קו, אבל השימוש האחרון בכרטיס נעשה כאשר עלה על האוטובוס שלקח אותו למירון, באותו סופ"ש שבו נעלם.
ובכל זאת, ככל שתמונותיו הופצו, כך גבר זרם הדיווחים למשטרה. "התחלנו לקבל מבול של הודעות מוקד וטלפונים", אומר כלפון. "אנחנו מגיבים למאות אירועים. אדם התקשר ואמר שראה את מוישי באוטובוס לתל־אביב, אז צוות יוצא לתחנה המרכזית ויושב על המצלמות. קיבלנו דיווחים שראו אותו גם באילת, בכפר־סבא ובאשקלון. בירושלים ראו אותו בחמש נקודות שונות, מקבץ נדבות. התנפלנו על כל בדל מידע, אבל לא הצלחנו לאמת אף דיווח".
במשטרה גם השיגו את מכשיר הטלפון של מוישי כדי לבדוק מה היו הקשרים האחרונים שניהל. "אבל זה לא קידם אותנו", אומר כלפון. "הסתובבנו עם תמונות בקברי צדיקים והראינו לאנשים את הצלקת מעל העין. היינו באירועי דגל - עליות לקברי צדיקים, הגענו עם כוח וסרקנו בן אדם־בן אדם, כשאנחנו נעזרים בבני משפחה שיוכלו לזהות את מוישי; אחר כך, בהילולה במירון, סרקנו את האוטובוסים שעולים וחוזרים מההר; בדקנו אפשרות שהוא יצא מהארץ בנתב"ג בזהות בדויה, שהצטרף לכת; כל זה במקביל ל־60 ימי חיפושים שנערכו באזור הר מירון". ובכל זאת, כלום.
במקביל לפעולות בשטח ביצעה היחידה המרכזית (ימ"ר) של מחוז שומרון ויהודה פעולות חקירה, שנועדו לבדוק האם מאחורי היעלמותו של מוישי מסתתר גורם פלילי. לאחרונה דווח על התקדמות בחקירה, ואפילו על מעצר של חשוד (ששוחרר בינתיים), אך צו איסור פרסום לא מאפשר להוסיף פרטים על החקירה.
בכל מקרה, נדמה שהדיווחים הללו היו מוקדמים מדי: במשטרה אומרים שנכון לעכשיו, החקירה לא העלתה ממצאים דרמטיים ולמעשה לא התקדמה. "כרגע אנחנו לא יודעים משהו יותר מאומת על גורלו", אומר כלפון. "אבל אנחנו מסיקים שמכיוון שלא מצאנו כלום, הוא עדיין חי ואנחנו מחפשים אותו".
במשטרה כן יודעים לומר כי בסבירות גבוהה, לאחר שעירבו את השב"כ, שהרקע להיעלמות אינו לאומני. עם זאת, עדיין לא יודעים לקבוע האם מדובר באירוע פלילי, או שמוישי פשוט נפל ונחבל או חלילה פגע בעצמו. אחת הסברות היא, שבשל הרגישות הרבה בגולגולת של מוישי כתוצאה מאותה אבן שצילקה את מצחו, ייתכן שקיבל מכה שגרמה לו לזעזוע מוח בעודו מטייל ביער מסביב למירון.
בכל מקרה, כרגע מתרכזים החיפושים אחריו באזור ההר בלבד. "על פי ההנחיות שאנחנו מקבלים מהמשטרה, אני מבין שאין קצה חוט כלשהו", אומר גורם המעורב בחיפושים. "אנחנו ממשיכים להשלים פוליגונים של שטח כדי לסרוק את כל האזור, וחשוב לציין שזה אחד האזורים הכי קשים לסריקה במדינה – בורות, מערות, סבך ומדרונות תלולים". בשבוע האחרון התרכזו החיפושים באזור היישוב פקיעין.
פגישה עם מפקד המחוז
המשטרה לא הייתה היחידה שבתחילת הדרך פטרה את סיפורו של מוישי ככזה של עוד נער חרדי פוחז שברח מהבית ויחזור בקרוב. צריך לומר ביושר שגם בתקשורת היו מי שנהגו כך. "יום אחד אני מקבל טלפון מחבר במודיעין־עילית, שמספר לי שבשכונה שלו יש נער שנעדר כבר כמה ימים", מספר איש התקשורת החרדי אריאל אלחרר. "זה היה ביום ה־20 ומשהו להיעדרות. הייתי בהלם שנער במדינת ישראל, ועוד חרדי, נעדר כל כך הרבה זמן ואני לא יודע מזה".
אלחרר יצר קשר עם משפחת קליינרמן והתגייס לחיפושים. הוא החל למנות בחשבון הטוויטר שלו את הימים מאז היעדרותו של מוישי. במקביל פנה לעיתונאים מכל כלי התקשורת, כדי שיסקרו את המקרה. רובם לא נענו באותו שלב (בהם כותב שורות אלה).
אלחרר גם ניצל את תפקידו כדוברו של ח"כ פטין מולא מהליכוד, והחל לפנות לחברי כנסת. "אני עובר בין הח"כים ואומר להם: 'תקשיבו, יש פה נער שנעדר'", הוא מספר. "אחד צוחק עליי, השני אומר שהוא בטח ברח מהבית, אחר אמר שיצא בשאלה. כל אחד המציא סיפור. וכל אותו זמן אני מדבר עם גיטי על בסיס יומי, והיא בוכה לי בטלפון: 'הוא לא סתם נעלם'".
לאחר הפצרות חוזרות ונשנות, הצליח אלחרר לשכנע חמישה חברי כנסת להגיש בקשה לדיון דחוף בוועדה לביטחון פנים של הכנסת. "נשיאות הכנסת דחתה את הדיון, אפילו בלי נימוק בהתחלה. רתחתי מעצבים", אומר אלחרר, שעודד את חמשת הח"כים להתייחס לנושא במליאה. "הם עלו לנאום אחד אחרי השני עד שמיקי לוי, יו"ר הכנסת, הצהיר במליאה שהוא דואג לכך שיתקיים דיון. שבוע אחר כך הוא התקיים".
ב־21 ביוני, 87 ימים אחרי ההיעלמות, עלו הוריו של מוישי לכנסת. "מדובר בחיים של ילד, וכשמדובר בחיים של ילד, המדינה צריכה לקום על הרגליים", אמר האב שמואל במהלך הדיון בקולו הרך, ותיאר את אכזבתו מהתנהלות הרשויות.
בניגוד להורים, שמבקרים את המשטרה בעדינות יחסית, אלחרר תוקף אותה בחריפות. לדבריו, ההתעלמות מהסיפור של מוישי קשורה ללא ספק להיותו נער חרדי ממשפחה דלת אמצעים. "כשילד מכפר־סבא נעלם, כל המדינה על הרגליים תוך שעה. יש פה זלזול".
כך או אחרת, לאחר הדיון בכנסת, וככל שנקפו הימים והתברר שמוישי לא סתם ברח מהבית, צבר הסיפור תאוצה גם באמצעי התקשורת. בשבועיים האחרונים הטלפון של אלחרר כבר לא עומד בעומס. "הגיעו אליי אפילו פניות מעיתונים באוסטרליה", הוא מספר.
גם במשטרה, כך נדמה, העלו הילוך; ביום ראשון השבוע, היום ה־99 להיעלמות, התייצב ניצב עוזי לוי, מפקד מחוז ש"י, בבית המשפחה כדי לעדכן אותה בפרטי החקירה, הגם שלא הניבה יותר מדי ממצאים עד כה. "מפקד המחוז הגיע אלינו ואמר שיש להם תוכנית סדורה, אבל לא פירט. מעבר לזה אני לא יודעת שום דבר", אומרת גיטי.
למחרת שלחה המשפחה מכתב נואש לשר הביטחון, בני גנץ. "אנו חווים כבר 100 יום של מתח אינסופי, סימן שאלה אחד גדול שנוגס בנו באכזריות, רגע אחר רגע", כתבו. "אנו פונים אליך כמוצא אחרון בתור האדם שיכול לעזור לנו. גם אתה אבא, ואתה יכול להבין קצת מה שעובר עלינו כהורים, בדאגה יומיומית שמאיימת להוציא אותנו מדעתנו. אנחנו מתחננים אליך! אתה האחראי על הצבא ועל שירותי הביטחון, עזור לנו למצוא את מוישי האהוב שלנו! אין לנו יום ולא לילה! כל רגע קריטי!"
עד אתמול, גנץ לא הגיב לפנייה.
ביום רביעי כבר התקיימה בצמרת המשטרה הערכת מצב בפרשה, בהשתתפות המפכ"ל קובי שבתאי עצמו. לאחריה הודיעה משפחת קליינרמן כי "בשבועיים האחרונים ניכר שינוי משמעותי בגישה של המשטרה. אנו עדים כי לאחרונה המשטרה אכן פועלת רבות ומנסה לעשות כל שביכולתה לאיתורו של בננו היקר".
האוהל נותר ריק
זו לא הפעם הראשונה שבה היעלמותו של גבר חרדי במירון עוברת יחסית מתחת לרדאר. בערב ל"ג בעומר 2019 נעלם באזור ההר משה אילוביץ, חרדי בן 37, שמשתייך גם הוא לזרם הברסלבי. מאז ועד היום אילוביץ לא נמצא.
אילוביץ, יליד ניו־יורק, עלה ארצה בגיל 17. כעבור שנתיים חזר בתשובה והתחתן עם חיה מלכה. בני הזוג נדדו בין ירושלים, מבוא מודיעים, ארצות־הברית וצפת - עד שלבסוף נפרדו. לאחר שעזב את הבית התגורר אילוביץ בדירה באזור מירון, שם הפך לחלק מהסצנה הסובבת את ההר כל ימות השנה.
"לפני ל"ג בעומר אבא שלי רצה שאבוא אליו לשבָּת במירון", מספר בנו של אילוביץ, אהרון, שהיה אז בן 15. "זה לא הסתדר, אמרתי לו שאגיע במוצאי שבת ושנדבר לפני זה. במוצ"ש הוא היה אמור להתקשר ולא התקשר, וגם למחרת לא השגתי אותו. התקשרתי לחברים שלו והם אמרו שלא ראו אותו בזמן האחרון, אבל אם יראו אותו ידברו איתי. אף אחד לא חשד במשהו באותו שלב".
ביום ראשון בערב נסע אהרון עם אחד מאחיו למירון, לחפש את אביהם. הדירה שבה התגורר הושכרה בגלל הילולת הרשב"י והוא עבר ללון באוהל. "הלכנו לאוהל של אבא והכל היה שם – התיק, הבגדים - רק הוא לא", מספר אהרון. "התחלנו לחפש אותו, לשאול אנשים, אבל לא מצאנו. ניגשנו למשטרה והם לא לקחו את זה ברצינות. פניתי אליהם כמה פעמים וזה לא עזר".
גם במקרה הזה איתרה המשטרה תצלומי אבטחה שבהם נראה אילוביץ באזור קבר הרשב"י. בתצלומים הוא נראה מתנהג באופן מוזר, "כאילו מישהו נתן לו סמים ששיבשו אותו", אומר גורם שצפה בסרטונים.
בשלב מסוים נכנסה לתמונה יחידת הכלבנים (יכ"ל). מדובר בארגון התנדבותי שהוקם במטרה לספק כלבי שמירה וביטחון ליישובים, ובהמשך התווסף אליו אגף לאיתור נעדרים. "אנשי היכ"ל היו צמודים אלינו במשך הרבה זמן", מספר אהרון. "לעומת זאת, היו איזה יום־יומיים שהמשטרה התערבה בחיפושים, וזהו".
מאז ועד היום ממשיך הבן לחפש את אביו. מעת לעת הוא עולה למירון עם חברים ויוצא לסיורים ביערות. "התפללנו הרבה", אומר אהרון. "עד כה ללא הועיל".
היעלמותו של מוישי נתנה רוח גבית לחיפושים אחר אילוביץ. וגם הפעם נרתמים אנשי היכ"ל למשימה. "במשך שלושה חודשים אנחנו סורקים ומשלימים עוד ועוד תאי שטח", אומר מייק בן־יעקב, מפקד היכ"ל. "הפצנו הרבה פליירים ולפעמים אנחנו מקבלים עדויות של אנשים שטוענים שראו את מוישי". בן־יעקב מקווה שאולי בדרך לפתרון תעלומת קליינרמן יתגלה גם משהו על גורלו של הנעדר מ־2019.
אז מה קרה למוישי קליינרמן? ולמשה אילוביץ? והאם יש קשר בין המקרים? למרות דיווחים בכלי תקשורת חרדים, כאילו בידי המשטרה עדויות המחברות בין שתי ההיעדרויות, מבהיר מפקד תחנת מודיעין־עילית: "לנו אין אינדיקציה לקשר בין המקרים".
ממשטרת ישראל נמסר: "בניגוד למה שנטען, המשטרה חוקרת כל העת את מקרה היעדרותו של משה אילוביץ. מיד עם קבלת התלונה נפתחה חקירה, שבמסגרתה הפעלנו – ואנו ממשיכים להפעיל – את כלל הכוחות והאמצעים העומדים לרשותנו". ראש הישיבה של מוישי, הרב משה גרוס, מספר שבחודשים האחרונים החל מוישי לספר לו על אדם בשם "סולומון" שנהג לתת לו טרמפים לכל מיני מקומות, וכי היה ידוע שאותו נהג "מתעלל בקטינים". "אמרתי למוישי: 'שמע, אסור לך לנסוע איתו'. אבל הוא, אם יש לו טרמפ בחינם, מה אכפת לו. הוא היה נוסע עם כל מי שיכול להסיע אותו".
אתה חושב שההיעלמות קשורה ב"סולומון"?
"אני יודע בבירור שהנהג הזה היה במירון בשבוע ההיעדרות. ביום חמישי, לפני שמוישי נסע למירון, הוא אמר משהו על 'ניסיונות' שקשורים בטרמפים. אני יודע שבמוצאי שבת הוא נעלם לחברים שלו, אבל יש לנו עדות של מישהו שראה אותו במירון במצב רוח לא טוב. אותו בחור רצה לתת למוישי טרמפ הביתה, ומוישי לא רצה לנסוע".
"אני חושבת שמישהו מחזיק במוישי", אומרת האם גיטי. "אם הוא היה נופל ביער, כבר היו מוצאים אותו". למרות המתח הגדול, וכאישה יראת שמיים, היא רואה בהיעלמותו של מוישי ובהתגייסות למענו בימים האחרונים אות מלמעלה. "יש פה מהלך אלוקי, לחבר את כל עם ישראל יחד. בזכות האחדות, אני מאמינה באמונה שלמה שנמצא אותו בחיים".
ביום רביעי השבוע עלתה גיטי למירון. "זו הפעם הראשונה שלי בהר מאז שמוישי נעלם", היא אומרת. "היה לי פחד להתקרב לשם. היה מרגש להיות במקום שממנו הבן שלי נעלם, לדרוך על האדמה הזו וגם להגיע לרשב"י, שלא הייתי אצלו 20 שנה. להתפלל שם היה בשבילי משהו מיוחד. עמדתי משתאה מול היערות העצומים, ומה שהרגשתי היה פשוט 'אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי'. הבנתי שהסיכוי היחיד למצוא את מוישי זה בסיעתא דשמיא. ביקשתי מהשם שיחזיק אותי חזק וייתן לי כוחות לעמוד בזה, אחרי כל כך הרבה ימים של חוסר ודאות".
