ב־1999 נוצרה אחת מתמונות הספורט האיקוניות בכל הזמנים, ובוודאי המפורסמת ביותר של כדורגל הנשים. ברנדי צ'סטיין דייקה בפנדל האחרון מול סין, הביאה לארה"ב את גביע העולם, ובטירוף החגיגות גלשה על ברכיה, הסירה את החולצה וחשפה את חזיית הספורט שלה. זה היה רגע משנה עולמות מבחינה תרבותית וחברתית. החל מאמש, לפחות בבריטניה, צ'סטיין פינתה את מקומה. בוקר טוב, קלואי קלי, את גיבורה.
היא לא אחת מהכוכבות של נבחרת אנגליה, החלוצה בת ה־24 של מנצ'סטר סיטי. אבל אתמול בוומבלי, לעיני 87,192 צופים, היא הייתה הראשונה לשלוח רגל ארוכה לכדור שהסתובב ברחבה, נעצה אותו ברשת, ונכנסה לנצח לספרי ההיסטוריה של אנגליה בתור האישה שאחראית לזכייה באליפות אירופה הראשונה בתולדותיה – וזו ששברה את רצף האכזבות של הכדורגל בממלכה מאז הזכייה של הגברים במונדיאל 1966 באותו אצטדיון. והתמונה שלה תישאר חקוקה כמו זו של צ'סטיין, עם הסרת החולצה בערפול החושים האופורי שלה. זו נקודה חשובה במבער מראייה מגדרית למקצועית שתקדם את כדורגל הנשים – לא מדובר ב"חשיפה לא מכובדת" של הגוף, אלא בכדורגלנית כמו שאר אנשי הענף שמאבדת שליטה באופן חיובי ברגע הגדול בקריירה שלה.
1:2 לאנגליה בהארכה. היא כבר לא הלוזרית הגדולה, היא האלופה. גרמניה הייתה הנבחרת הטובה יותר בסיכום 120 הדקות, אבל חסרה לה הרבה חדות. בדיוק החדות שמביאה הקפטנית אלכסנדרה פופ, השחקנית שכבשה שישה שערים בטורניר ואנגליה חששה ממנה – ואז מתחה שריר בחימום לפני שריקת הפתיחה ונשארה בחוץ. בכל זכייה הירואית של צד אחד מסתתר סיפור טראגי של הצד השני, ופופ, שהביטה למגרש בדקות הסיום במבט קפוא, לא תתנחם במלכות השערים (לצד בת' מיד מאנגליה, שנבחרה למצטיינת הטורניר).
מי שמשלבת בסיפור שלה את השמחה והעצב היא המאמנת המנצחת סרינה ויחמן, שלקחה את היורו בפעם השנייה ברציפות אחרי הזכייה ב־2017 עם מולדתה הולנד. ויחמן בת ה־52 איבדה את אחותה חודש לפני הטורניר, נסעה למשפחתה לשבוע כדי להתאבל, וחזרה ממוקדת במטרה. בשלב הבתים היא נדבקה בקורונה, ואת ה־0:5 על צפון־אירלנד ניהלה מחדר המלון. ברבע הגמר הייתה 6 דקות מהפסד לספרד, והשחקניות הצילו אותה. זה הסתיים בהפי אנד עבורה.
אלה טון, הסקוררית ממנצ'סטר יונייטד, הצילה אותה במיוחד באותו משחק מול ספרד עם עלייה מהספסל ושוויון בדקה ה־84 לפני הניצחון בהארכה, וגם הפעם עשתה את העבודה. אחרי מחצית ראשונה צמודה, ויחמן שלחה את טון למגרש בדקה ה־56 – וכעבור שש דקות הקשרית קירה וולש שלחה כדור עומק מבריק על יותר מחצי מגרש, וטון הקפיצה מעל השוערת מרלה פרומס וקבעה 0:1 שהכניס את וומבלי לאקסטזה.
מכאן אנגליה נעלמה מהמגרש, והלחץ הגרמני השתלם עם שער של לינה מאגול (79). המארחת נכנסה לפאניקה וכמעט לא הצליחה לעבור את החצי, אבל שריקת הסיום הצליחה להרגיע מעט את הרוחות, האנגליות התאוששו בהארכה – ואז קלי, מחליפה נוספת, הפכה לאגדה. הנסיך וויליאם, נשיא התאחדות הכדורגל האנגלית, חיבק את כל השחקניות וכמעט התפוצץ מאושר בטקס ההנפה.
לפני מספר ימים נחשף באנגליה כי ההתאחדות איבדה בחוסר אכפתיות את המסמכים הישנים הנוגעים לנבחרת הנשים שהחלה לפעול ב־1972, ובכך נגנזה תוכנית להעניק לכל השחקניות פורצות הדרך הופעה בינלאומית לאות כבוד (משחקים רבים לא היו רשמיים). זה היה עולם אחר, שלעג לענף. לפני הגמר, קפטנית אנגליה ליאה וויליאמסון כבר נשמעה בטוחה בשינוי: "הטורניר הזה יוביל לא רק לשינוי בכדורגל הנשים, אלא ישנה גם את הדרך בה מתייחסים לנשים בחברה". מה שבטוח – הוא ישנה את הדרך בה נתפס הכדורגל האנגלי, כי השחקניות החזירו לו את הצבע לפנים. שלוש הלביאות בפסגת היבשת.
