משבר משכנתאות בפתח. נכון לסוף יולי, סך המשכנתאות הרובצות על תושבי ישראל חצה את גבול חצי הטריליון – 500 מיליארד שקל. יתרת משכנתאות זו שווה לשליש מהתוצר המקומי. עומס כבד מאוד, הכי גבוה בתולדות המדינה. אבל לא רק הסכום הכולל מפחיד; קצב הגידול בסחרור גמור. בחודשים האחרונים לקחו מדי חודש קוני הדירות משכנתאות חדשות ב־11 עד 13 מיליארד שקל – כמיליון שקל למשכנתה.
בשנה שלפני הקורונה היה גודלה של המשכנתה הממוצעת 700 אלף שקל. היא התנפחה בשלוש שנים ב־40%, כמעט כפול מייקור הדירות. לפי ההערכות האחרונות של בנק ישראל, כל דירה שנייה נרכשת כעת במה שמכונה "מינוף גבוה": המשכנתה מממנת מעל ל־60% ממחיר הדירה. ב־2019 רק כל דירה שלישית נקנתה באותו "מינוף גבוה" המשקף מעט כסף פנוי, מעט חסכונות למשק בית. המחסור בהון עצמי דוחף יותר ויותר קונים לזרועות ספקי אשראי חוץ־בנקאיים המציעים הלוואות – לא משכנתאות במובן המקובל של המילה – בריבית גבוהה ובתנאי החזר נוקשים.
ההשפעה המשולבת של משכנתה גבוהה וריבית עולה מתבטאת בהחזר חודשי יותר כבד. בעל משכנתה חדש כבר נאלץ להקדיש, בממוצע, כ־30% מהכנסתו השוטפת להחזר. נתח חונק. רבים מקרב רוכשי הדירות ממעמד הביניים עלולים להגיע לסף סיכון משמעותי לחדלות פרעון. די בשחיקה אינפלציונית של השכר הממוצע נטו כך שלא יישאר כסף להחזר משכנתאות והלוואות. כאשר מחירי הדירות יתחילו לרדת, שווי המשכנתה עשוי להיות אפילו גבוה משווי הדירה.
אף על פי כן, הבנקאים משדרים רגיעה. בשוק המשכנתאות אנחנו מאוד רחוקים, הם אומרים לי, מהתסמינים המסוכנים שקדמו למשבר הפיננסי הגדול שהחל בארה"ב ב־2017/18 בענף המשכנתאות בכלל - ובאשראי לדיור שנתנו גופים חוץ־בנקאיים ("בנקאות הצללים") בפרט. לא בטוח שהבנקאים צודקים ולא בטוח שהם כנים. ספקי האשראי המוסדיים החוץ־בנקאיים מוטרדים יותר ואף החלו לסגור את ברזי המימון.
מנהל בחברת מימון לא בנקאי אומר: "הנסיגה מהשוק מתרחשת עדיין רק בקצה הרחוק שלו, אך כפי שמלמדת אותנו ההיסטוריה, קצה רעוע עלול למוטט את המבנה כולו".
במיוחד כשיסודות המבנה מתחילים להיסדק.
פיטץ', אחת משלוש הסוכנויות לדירוג האשראי שהן למעשה סוכנויות לדירוג הכלכלות הלאומיות, הודיעה על החלטתה "לשמר" את דירוג ישראל ברמה של A+. אי־אפשר שלא לתהות על ההחלטה המוזרה. אין חולקים על כך שהמשק עבר את משבר הקורונה בהצלחה אדירה והוא משמש עכשיו, כדברי כלכלנית בכירה ב־OECD, "אלומת אור בוהקת באפלה הכלכלית העולמית". הגיוני לכן לצפות להעלאת הדירוג של ישראל. הרי גם לפי הסקירה שהכינו כלכלני פיטץ', לישראל אין גירעון תקציבי וגם בשנה הבאה הוא יהיה שולי, כ־2% מהתוצר בלבד. האינפלציה, להערכתם, תיבלם סביב ה־4% השנה ותרד בשנה הבאה. היחס בין החוב הממשלתי לתוצר המקומי יצלול ל־64%. התעסוקה תמשיך להיות מלאה, עתודות מטבע החוץ ימשיכו לגדול, הצמיחה תתייצב ומאזן התשלומים הבינלאומי יישאר בעודף.
אם נוסיף לנתונים אלו (שרק מדינות ספורות יכולות להשוויץ בהם) את ההשלכות הכלכליות החיוביות של "הסכמי אברהם", לישראל 2022 בהחלט מגיע דירוג אשראי גבוה, AAA. ובכל זאת פיטץ' מותירה על כנה את הדירוג ולא מתכוונת להעלותו. לבריטניה, למשל – הנאנקת תחת עול הניתוק המיותר מהאיחוד האירופי ושבה הגרעון בתקציב יגיע השנה ל־5% מהתוצר, סך החובות הממשלתיים ל־104% מהתוצר והאינפלציה תסתכם ב־8.5% – נותנת פיטץ' דירוג של AA -.
למה? אין לי הסבר. הנימוקים המובאים בהודעתה של הסוכנות מתפתלים ומביכים. על גבול הצדקנות. נחכה לסוכנויות הדירוג האחרות, אולי הן ייתנו סוף־סוף ביטוי למציאות הכלכלית הישראלית.
בכל הדיונים על יוקר המחיה בישראל, בהשוואה למדינות אחרות, נהוג להשתמש בנתון המסופק על־ידי ה־OECD שלפיו רמת המחירים לצרכן בארץ גבוהה ב־35% מרמת המחירים הממוצעת במדינות הארגון. התמונה קשה עוד יותר כשאר משווים את רמת המחירים בארץ לזו ב־19 מדינות אירופה החברות בגוש היורו: היא גבוהה כאן ב־40.5%. בהשוואה לארה"ב סל הצריכה הישראלי יקר יותר ב־17%. איך הגענו עד הלום?
כדי לענות על השאלה הבה נסתכל על מצב יוקר המחיה בארץ לפני עשור, בקיץ 2012. והנה ההפתעה: לפי אותם נתונים סטטיסטיים של ה־OECD, רמת המחירים הייתה באותה השנה זהה לזו של ארה"ב וגוש מדינות היורו - 1% בלבד יותר יקר בארץ. זניח.
מאז ועד מחצית יוני השנה, במהלך עשור שלם, עלו המחירים בישראל (על סמך ה־OECD) ב־7.5%, במדינות היורו ב־18.5% ובארה"ב ב־27%. מכאן שלפי ההיגיון החשבונאי הבריא ישראל הייתה צריכה להיות כעת הרבה־הרבה יתר זולה הן מאמריקה והן מאירופה. אבל היא יותר יקרה – גם ביורו וגם בדולר.
פתרון הסתירה טמון בשער החליפין של השקל. כשהשקל מתחזק מול היורו, המחירים בישראל, בתרגום למטבע האירופי האחיד, קופצים למעלה. גביע קוטג' עלה ב־2012 כ־5 שקלים, יורו אחד. היום מחירו זהה, אבל שווה ל־1.4 יורו. במונחים של יורו הקוטג' התייקר ב־40% בלי שמחירו בשקלים זז. החישוב הזה נכון ביחס לכל סל הצריכה הישראלי: המעבר מחישוב עלותו בשקלים לעלותו ביורו מייקר אותו אוטומטית (וחשבונאית) בשיעור ייסוף השקל באותו פרק זמן, כלומר ב־43%. למזלנו קצב ההתייקרויות בארץ היה איטי בהרבה ממדינות גוש היורו, ולכן סל הקניות הישראלי, במונחי יורו, יותר יקר היום "רק" ב־40%.
חשוב לציין: לא רק המחירים במונחי היורו (ודולר) עלו, גם השכר עלה. השכר הממוצע לשכיר ישראלי היה בקיץ לפני עשר שנים 8,900 שקל לחודש, שהיו שווים ל־1,780 יורו. כעת השכר הוא 12,060 שקל לחודש – 3,440 יורו.
השכר הממוצע לשכיר הישראלי המחושב ביורו עלה תוך עשר שנים ב־94%! כפול מהעלייה במחירו של סל הקניות הממוצע המחושב אף הוא ביורו.
זאת ועוד. לפי הלשכה לסטטיסטיקה של האיחוד האירופי, השכר הממוצע לשכיר בגוש היורו הוא כ־2,500 יורו בחודש. השכר לשכיר ישראלי גבוה ממנו ב־40% לערך, כששניהם נקובים במטבע היורו. הכוונה היא לשכר ברוטו; ההפרש בנטו עמוק יותר.
הבה לא נתעלם גם מהמספרים הללו כשאנחנו מדברים על יוקר המחיה. והבה ניזהר כולנו מאוד ממי שמבטיחים להוריד אותו מהר. כולנו רוצים להרוויח בשקל חזק ולקנות ביורו חלש, רק שזה לא אפשרי.
אל תגידו שאנשים לא משתנים ולא לומדים לקח. הסתכלו היטב על יו"ר האופוזיציה וראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו וראו איך הוא התהפך. באביב 2003 הציג ביבי, אז שר האוצר החדש בממשלת אריק שרון, תוכנית כלכלית שנועדה לחולל את המהפכה הניו־ליברלית המושלמת. מרכיביה כללו קיצוץ דרמטי בכל סוגי התמיכות והקצבאות של הממשלה והביטוח הלאומי (במיוחד קצבאות ילדים והבטחת הכנסה), הפרטה של תאגידי תשתית ממשלתיים למים, חשמל ותחבורה וביטול סבסוד שלהם, הפחתת הגרעון התקציבי והורדת היחס בין החוב הממשלתי לתוצר ומעל הכל הרזיה כפויה ומהירה של המגזר הציבורי ("השמן") וחיזוק המגזר העסקי ("הרזה"). נתניהו חתר גם להלאמה של קרנות הפנסיה ההסתדרותיות ולעיקור כוחם של האיגודים המקצועיים. הוא הצליח לממש בפועל חלק לא מבוטל מהמהפכה התאצ'יסטית שלו עד שהתפטר מהממשלה בקיץ 2005. בבחירות שנערכו ב־2006 שילם ביבי את מחיר תוכניתו: הליכוד קרס ל־9% מקולות הבוחרים לכנסת.
למוד ניסיון, נתניהו לא שב למקורותיו כשהקים את ממשלתו ב־2009. הוא מסר את תיק האוצר לד"ר יובל שטייניץ, ויתר על תואר מלאכותי של "שר על לאסטרטגיה כלכלית" והתרחק בהדרגה מעיסוק בכלכלה. אחרי שטייניץ קיבל את האוצר יאיר לפיד, אחריו משה כחלון ולבסוף ישראל כ"ץ. במענה למחאת 2011 כונן נתניהו, אז ראש הממשלה, ועדה ציבורית בראשות פרופ' טרכטנברג. הוא לא היה מעורב בעבודתה והביא לממשלה רק הצעת החלטה לאמץ מקצת מהמלצותיה.
ביום רביעי השבוע פירסם נתניהו בפייסבוק תוכנית כלכלית חדשה, יוזמת בחירות שהוא קרא לה "תוכנית חירום". אין לטעות בה: היא הפוכה בכמעט 180 מעלות מהשקפת העולם הכלכלית של ביבי ב־2003 וב־2009. מה הוא מציע כעת? לתת שפע של סובסידיות מקופת המדינה לתאגידי המים, החשמל, הנמלים והתחבורה כדי שלא יעלו מחירים, למרות ייקור חומרי הגלם. הוא מציע לנפח את המגזר הציבורי בעשרות מיליארדי השקלים הנוספים שזרמו השנה לאוצר. הוא מתחייב להוריד מסים כתרופה לאינפלציה, אף שאין כמותו לדעת שהפחתת מסים רק מאיצה את האינפלציה. משונה במיוחד הצעתו להנפיק אגרות חוב ממשלתיות צמודות למדד מחירי הדירות. לקח למדינת ישראל עשרות שנים להשתחרר מהקללה של הנפקת אג"ח צמוד מדד ואסור לחזור לימים האפלים ההם.
הנושאים שביבי נמנע מלהזכיר בתוכניתו מלמדים גם הם על השינוי שחל בו. אין התייחסות לקצבאות, אין התחייבות להשקעה בתשתיות, בבריאות ובחינוך (חוץ מהתחייבות לחינוך חינם מגיל אפס, גם למבוססים ולעשירים, מהלך אנטי־חברתי יקר) ואין קריאה להידוק חגורה ממשלתי. התוכנית האנטי־אינפלציונית כביכול שלו מכוונת לחלק המון סוכריות מרשרשות לקהל הבוחרים. משהו מתוק מאוד ומזיק מאוד.
אין ספק, ביבי הפנים את מפולת מפלגתו בבחירות 2003 והוא בא עכשיו להטיב עם העם. על חשבון העם, כמובן.
במחאת קיץ 2011 נישאו שלטים צבעוניים וננאמו נאומים חוצבי להבות בגנות חברות ישראליות גדולות בענפי המזון והטואלטיקה. לעומת זאת חוד החנית של המחאה הנוכחית מופנה נגד יבואני המזון והטואלטיקה.
התופעה מפתיעה בהשוואה למחאות צרכניות בארצות אחרות; אף אחת מהן לא כוונה נגד "יבואנים" או "יבואנים בלעדיים" ששמם לא מוכר לציבור האירופי והאמריקאי. אבל היא לא מפתיעה כשמסתכלים על שוק הצריכה הישראלי, במיוחד של סל משקי הבית היהודים הלא חרדים. שולטות בו סחורות מיובאות, מכל הבא ליד. חדירת היבוא התחילה לפני עשור, הואצה לפני חומש ומגיעה כעת לשיא. אם וכאשר ייתחם סופית ההסכם עם החקלאים על פתיחת מגזר זה ליבוא מתחרה חופשי, גם המבצר האחרון של תוצרת הארץ פול־ייפול.
בסקירה של ארגון הסחר העולמי (WTO) ל־2022 נכתב כי המכס בישראל על יבוא שאינו חקלאי הוא 2.5% בלבד, שיעור בהחלט נמוך. המכס על יבוא לא חקלאי במדינות האיחוד האירופי הוא 2.8%, על יבוא בבריטניה 3.0% ועל יבוא בקוריאה הדרומית 3.7%. ישראל מצטיירת כאחת המדינות המפותחות המובילות בהורדת מכסים. מלאכת החשיפה כבר כמעט הושלמה במלואה.
הנתונים מסבירים למה החליפו היבואנים את היצרנים המקומיים בתפקידים השנואים של המדינה. סוגייה פתוחה היא מי הרוויח ומרוויח מכך.
בעוד עשרה ימים יפורסם מדד המחירים לצרכן לחודש יולי. לא אנסה לנחש את שיעורו. בבנק ישראל מופעל מודל מפורט לחיזוי האינפלציה, הלוקח בחשבון תנודות במחירים של מוצרים ושירותים רבים. המודל מנבא שהשנה תיסגר עם עלייה מדצמבר 2021 עד דצמבר 2022 ב־4.5% עד 4.7%. עם פרסום המדד מומלץ לשים לב להגדרות האינפלציה. כשהלשכה הסטטיסטית של האיחוד האירופי ("יורוסטאט") הודיעה לפני ימים אחדים כי "האינפלציה באיחוד הואצה ביולי וטיפסה ל־8.9%", היא התכוונה לכך שהמדד האחיד במדינות האיחוד עלה במצטבר מיולי 2021 עד ליולי 2022 ב־8.9%. זהו מידע לא ממש מועיל ולא רלוונטי למדידת קצב ההתייקרויות. הוא מכיל בתוכו תריסר שינויי מחירים חודשיים מהעבר, חדים יותר ופחות. מה שחשוב להבנת קצב האינפלציה הוא מדד המחירים האקטואלי האחרון, ואולי גם הלפני האחרון. באותו חודש יולי הנורא, לדוגמה, עלה מדד המחירים האירופי ב־0.1% בלבד. הייתה האטה, לא האצה.
הצגת השינוי במדד המחירים המצטבר על פני 12 חודשים כ"קצב אינפלציה שנתי" מטעה, או לפחות עלולה להטעות. חבל שהיא מתחילה להיות נפוצה גם אצלנו ונכנסת להודעות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ובנק ישראל.
