כל יום היינו משוחחים. נידאל היה לי לאח וידיד נפש קרוב מאוד. הוא החבר הכי טוב. אתמול בלילה התקשרתי לשאול אותו על היריות שנשמעו באום אל־פאחם, עירו. לא האמנתי שאלו היו היריות שרצחו אותו.
אני לא מאמין שזה קרה לו, אבל הכתובת הייתה על הקיר. נידאל היה מאוים. הוא היה משתף אותי בכל האיומים שהיה מקבל - המשטרה ידעה ולא עשתה כלום. קשה לי לעכל את זה. הלוואי שהייתי במקומו, ולא הייתי רואה את האירוע הטרגי הזה. נידאל היה אומר לי שהוא עוד יירצח - והנה זה קרה.
הוא מעולם לא פגע באיש. הוא היה מלח הארץ, איש דתי ורוחני, שאהב לתרום ולעזור לזולת. באתר האינטרנט שהוא הקים הוא נתן במה לכל מי שרצה לכתוב, על כאבו, על הסבל ועל הפשע. זה היה אותו הפשע שרצח אותו.
נידאל הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים. משפחתו חיה תקופות נוראיות של איומים, וחוותה ארבעה אירועי ירי. זה בלתי נתפס! הוא נקטף בטרם עת, והמשטרה לא עשתה כלום.
קיבלתי טלפונים רבים מאנשי ציבור ומתושבים. כולם חשבו שזה אני שנרצח. גם אני עיתונאי, גם אני עוסק באותן הסוגיות, גם אני כותב על הפשיעה בחברה הערבית. הפושעים הנתעבים שקמו אתמול רצחו את נידאל בדם קר, אבל אני אמשיך את דרכו. לא נוותר לפושעים שרוצים להשתיק אותנו. נכון, זה כואב, אבל אנו חייבים להיות חזקים.
המשטרה לא רוצה לעבוד. לא עושים כלום. כולכם יודעים שירו לעבר הבית שלו, ולא עשיתם כלום. אני חסן שעלאן, ואני אומר לכם - ירצחו גם אותי.
