אדם לא נשפט בשעת כעסו, אומרת לי עכשיו דריה, העיניים שלה מאירות כמו שתי אלומות ענקיות. וולט דיסני בעצמו לא היה מעז לצייר עיניים כאלה גדולות וצלולות. אנחנו מעמיסות צ'ימיצ'ורי חריף שהכנתי לפני רגע על סלט הירקות והטחינה. יושבות בחדר אוכל נקי, שטוף אור וצרחות ילדים. אבל הרעש לא מפריע לשתינו. אדם לא נשפט בשעת כעסו, היא מסבירה לי איך הסבירה לעצמה את שבע השנים הראשונות עם בן זוגה לשעבר, כשהתקפי הזעם היו רחוקים. גג פעם בשנה. ביתר הזמן הוא היה מקסים, אוהב, מעריץ אפילו, טוב לילדים. אבל פעם בשנה זה היה יוצא לו. והוא לא הרביץ, אבל כן השתולל בבית, וזה היה מאוד מפחיד. אבל כאמור, אדם לא נשפט בשעת כעסו. ולכן, ספציפית במקרה הזה, עדיף לשמור שהוא לא יכעס והכל יהיה בסדר. פשוט. דריה שמרה ממש טוב, והנה היא פה, במקלט לנשים נפגעות אלימות. ארוחת ערב "אסור היה לגעת בצלחות על השולחן. כשהבן שלי היה בן שנה וחצי הוא הזיז את אחת הצלחות לפני האוכל. הייתי צריכה לפנות את כל השולחן, לנקות את כל הצלחות, לזרוק את האוכל שהיה מוכן, לבשל שוב. חמש שעות אחר כך התיישבנו לאכול"
הכתבה המלאה - בגיליון הסופ"ש החגיגי של ידיעות אחרונות
