בשכונה שבה גדלתי בפתח־תקווה, אני והוריי, שהגיעו מפולין, היינו מוקפים ביוצאי ארצות רבות: רוסים ופולנים, עיראקים ומרוקאים, הונגרים ורומנים. רבים מהשכנים האמינו באלוהים, ולכל עדה היו מנהגים דתיים ומסורתיים משלה, בהם גם מנהגי אבלות. נחשפתי למנהגים האלה בבתי החברות והחברים שלי, שזכו להתגורר עם סבא או סבתא בבית ההורים, בעוד סבא וסבתא שלי נרצחו בשואה. מטבע הדברים, כשמישהו מהם נפטר, היינו הולכים לניחום אבלים.
הולכים, אבל לא אבא שלי.
אבא לא רצה ללכת לנחם. הוא לא הסכים לחבוש כיפה או ללבוש שחורים, לא יכול היה לשמוע את התפילות היומיות, לא אהב את הישיבה על מזרנים או כיסאות נמוכים ולא התחבר לסעודות האבלות ולנרות הנשמה שדלקו בבית. אני זוכרת משפחות שלמות יושבות באבל אצל החברות והחברים שלי: ישנים, מקוננים, בוכים, מתפללים, אוכלים, הולכים ובאים.
לא אבא.
אבא שלי, שקראו לו אריה, גם לא רצה ללכת לבית כנסת, לא בשבתות ובחגים ובוודאי לא בימי חול, וגם לא לבקר בבתי קברות. כל המנהגים הללו היו לו לזרא, כי הוא סירב נחרצות להאמין באלוהים שאיפשר ליהודים מאמינים להישרף בבית הכנסת שלהם.
כשהיה נער, הגרמנים כבשו את ליטא. רוב ההשמדה של יהודי ליטא בוצעה על ידי משת"פים מקומיים, אבל בעיר שלו, מריאמפול, הגרמנים הורו ליהודים להיכנס לבית הכנסת, ואז הציתו אותו. אבא ניצל כי אמו - הסבתא שלא הייתה לי - אמרה לאחותו הגדולה שכאשר הם ואחיו הקטן של אבא ייכנסו לבית הכנסת, היא חייבת לתפוס את היד של אבא ולרוץ ליער. וכך היה. אבל מול הלהבות ההן אבא איבד לא רק את משפחתו, אלא גם את האמונה באלוהים. אבל הוא מעולם לא ויתר על האמונה באדם ובזכותו לחיים, לרווחה ולכבוד.
זה החינוך שאני זוכרת מהבית, ולכן, למרות שאני לא מאמינה באלוהים, אני מכבדת את המאמינים. גדלתי בבית חילוני שבו בכל מקום היו תזכורות לשואה - הסיבה לאובדן האמונה באלוהים, אבל לא באדם. את התפיסה הזו ינקתי מגיל צעיר, והיא השתכללה והעמיקה ככל שהתבגרתי ועמדתי על דעתי. עם השנים למדתי שלצד זה שאני ישראלית, פמיניסטית וחילונית, אני אוהבת את הזהות היהודית שלי, ומהרהרת לא מעט בתפקיד של כוח עליון ושל אמונה בהיסטוריה האנושית, ובמיוחד במשמעות שלהם לקיום שלנו בהווה.
גם אם נניח בצד את השאלה של אמונה בקיומו של אל כל יכול, אין ספק שבתחושה שיש לחיים ולמעשים שלנו תכלית וסיבה יש עומק רגשי ומשמעות שקשה להסביר במילים. לכן, מצד אחד אני מאמינה שאחד ההישגים האדירים של הפילוסופיה וההגות החופשית הוא שהם מאפשרים לנו לצקת משמעות לחיינו מבלי להישען על אמונה דתית, ובמקומה לבסס את התפיסה שלנו על עקרונות מוסריים אוניברסליים של אהבה, חירות וערבות הדדית. מצד שני, ברור לי שאמונה באלוהים, יהא אשר יהא, היא בסופו של דבר דרך לבטא את אותם ערכים שאני מאמינה שנמצאים בכל אחד מאיתנו.
האמנם, בכל אחד מאיתנו? כן.
גם באבא שלי, שכל חייו התרחק מהדת, ומהאמונה, ומאלוהים?
רגע. כאן מגיעה ההפתעה. ב־2012 נפטרה אמא שלי, יפה. ואבא, שכל חייו עמד במריבה קבועה עם אלוהים, הכניס אותי להלם כשביקש שנקבור אותה ואותו בקבורה דתית. במשך שנים נאבקתי עבור קבורה אזרחית, בין השאר כי חשבתי על אבא, על האופן שבו חינך אותי. והנה הוא, ביום פקודה, הפתיע וביקש קבורה דתית. ולא רק זה - הוא ביקש מקום עבור אמא ועבורו בבית הקברות סגולה בפתח־תקווה.
בלוויה של אמא הוא גם הסכים שיקרעו לו את דש הבגד, חבש כיפה ואמר תפילה - כל המנהגים שלהם התנגד במהלך חייו.
כשחזרנו הביתה מבית הקברות, אבא המשיך להפתיע וביקש שנכסה את הטלוויזיה והמראות, והסביר שזה מנהג ליטאי: לכסות את המראות כדי שהאבלים לא יוטרדו ממראם החיצוני ויוכלו להתמקד רק באבל. והנה נוכחתי לדעת: בשנותיו האחרונות חזרו אליו זיכרונות ילדותו, ואבא ביקש לקיים את מנהגי האבלות שחווה בביתו, בקרב משפחתו. כמובן שכיבדנו את בקשתו.
סיפרתי לכם על מנהגי האבלות שחוויתי בילדותי בשכונה שבה גדלתי, על האופן שבו עוצבה התודעה החילונית שלי, ועל השינוי שחל באבא שלי בשנים האחרונות לחייו, כשכבר היה מרותק לכיסא גלגלים. השנים האלה הן שמעצבות אותנו, לטוב ולרע.
בסוף כל אחד מאיתנו חוזר הביתה. נצרו את בתי ילדותכם.
