נדמה שאף פעם לא הייתה בארץ הפגנה שמחה יותר על נושא מדאיג יותר. שמחו בכמות האנשים, דאגו מחוסר התוחלת. הגעתי לירושלים ברכבת. הרכבות עבדו אתמול בבוקר לפי הספר. הרכבת הגיעה כל חצי שעה לתחנה, הדלתות נפתחו, האחראי הודיע שהרכבת מלאה, והדלתות נסגרו. במקום לחגוג על האירוע בירושלים, להוכיח שבממשלה יודעים לתת שירות ולהגיב לצרכים, מילאו את הרציפים עד להתפקע. רשעות? זדון? מירי רגב? בעיקר טיפשות. לאחר שעה תיקנו את המעוות והוסיפו רכבות.
הקרונות היו דחוסים כמו במצרים, כמו בהודו, אבל את השמחה בקרונות הצפיפות לא השביתה. אולי להפך. אולי זה הגיל - קרונות הרכבת מלאו בנשים וגברים צעירים, בשנות העשרים, השלושים והארבעים. מעט ותיקי הפגנות השמאל לצד המון רב של צעירים, חלקם אנשי היי־טק. ואולי בגלל תחושת החופש שמקנה יום עבודה שבוטל וטיול ביום חורף שמשי, עם חברים, אל מחוץ לעיר.
כשהמפגינים עברו על פני משרד מבקר המדינה (אגב, לאן נעלם האיש הזה? האם אין לו מה לומר על יועצים משפטיים אישיים, מפלגתיים, פוליטיים, על משרדים ששני שרים מאיישים אותם, על פיצול ופירוק והשחתה של עבודת הממשלה?) נסע מולם רוכב קטנוע וצעק "לכו לעבוד!" מי ששמע אותו חייך: חלק גדול מכוח העבודה של המשק הגיע אתמול להפגנה בירושלים. ישראל העובדת. אולי הם לא רוב בקלפיות, אבל הם רוב בטבלת הכנסות המדינה.
לבד מכמה גברים בודדים שניסו להדוף גדרות ולהתקרב בכוח למשכן הכנסת לא הייתה אלימות. אם היו התפרצויות זעם הן היו בשוליים. גודש החוקים החדשים, התוכניות, המהפכות, שממלאים את סדר היום מאז נובמבר נפל על הציבור הזה כמו רעם ביום בהיר. הם מתקשים להאמין שזה מה שקורה למדינה שלהם. יתכן שהמילה ההולמת ביותר את התחושות שלהם היא תדהמה - מילה שהפכה למושג פוליטי בליל רצח רבין.
כל חוק רעיל לבדו היה עובר איכשהו. הכמות, הפיזור, החוצפה, ומעליהם הבוז והשנאה כלפי הערכים של כל מי שחושב אחרת, הם שהוציאו כל כך הרבה ישראלים מהמשרד, מהבית.
אחדים נשאו שלטים תוצרת בית עם תצלומיהם של אסתר חיות וגלי בהרב־מיארה, כמו קדושות בריטואל נוצרי. זאת הייתה מחווה מעניינת. זוהרם של בית המשפט העליון והפרקליטות הועם בשנים האחרונות. בזכות יריב לוין ושמחה רוטמן הוא זכה לחיים מחודשים, לקדושה מחודשת.
זה נכון גם לגבי המילה "דמוקרטיה". עד לחודשיים האחרונים היא הייתה מובנת מאליה, האחות האפורה, השקופה, של הבת הבכורה, "יהודית". והנה, היא נישאת בפי כל. "דה-מו-קרטיה". גם זה אחד השינויים החיוביים של המאבק על המשטר בישראל: בעת בלותה הייתה לדמוקרטיה עדנה.
לוין ורוטמן טוענים שהם מדברים בשם העם: העם ייפה את כוחם לחולל את ההפיכה המשפטית ואת ההפיכות הבאות. הם הרוב, והרוב קובע.
זוהי קביעה שמבקשת בירור. לוין הוא ציפור מוזרה. לטוב ולרע, יש לו אג'נדה משלו, חשבונות משלו. רוטמן הוא חבר בסיעה קטנה וקיצונית, שחבה חלק גדול משבעת המנדטים שלה לחיבור עם בן גביר. האם העם תומך בלוין ורוטמן? ספק אם העם שמע על רוטמן לפני חודש־חודשיים. האם העם תומך בתוכנית שלהם? אם נאמין לסקרים, בהחלט לא. יש לנו 64 מנדטים בכנסת, הם אומרים. זה דברו של העם. אם הרוב בכנסת הוא העם מדוע כאשר לממשלה הקודמת היה רוב בכנסת הם טענו בלהט שהרוב לא מייצג את העם?
אולי הסיפור שונה: שני אנשים, קנאים לדעותיהם, חריגים בסדר היום שלהם, נחושים ומלאי יצרים, חטפו את המשטר בישראל לעניינם. הם לא היו מגיעים לזה אלמלא מצוקתם האישית של נתניהו ודרעי. עם קיצונות כזאת, כיתתיות כזאת, אפילו הרצוג יתקשה להתפשר.
