בראיון שערכתי עם חיים טופול (87), לפני כ־12 שנה, שאלתי אותו אם הוא פוחד מהמוות. "ממש לא", הוא ענה. "אני יודע שזאת דרך כל בשר. אני זוכר את אמא שלי מתקרבת לגיל 93 ואומרת לנו, 'היה לי יפה מאוד בחיים וזה מספיק לי'. עשינו לה קבלת שבת, ישבנו ושרנו את כל השירים ובכינו כמו תינוקות. ידענו שיש לה עוד יום־יומיים לחיות". אתמול היו אלה בני משפחתו של טופול, אשתו, ילדיו ונכדיו, שישבו לצידו ומסרו: "אנו לצידו ברגעיו האחרונים, בחיק המשפחה אהוביו ואוהביו".
טופול הוא ללא ספק מגדולי האמנים שפעלו כאן. שחקן־על, מפיק, מכוכבי להקת הנח"ל, סופר, משורר וצייר. תחנות חייו משיקות לאבני הדרך בתרבות הישראלית: מלהקת הנח"ל, דרך להקת "בצל ירוק" שאותה הקים, ייסוד תיאטרון חיפה לצד יוסף מילוא, סרטים כמו "סאלח שבתי" ו"ארבינקא" וכמובן תפקיד חייו – טוביה ב"כנר על הגג" – שאיתו רץ במשך שנים בהצלחה ענקית ברחבי העולם. לזכותו גם שני פרסי גלובוס הזהב (על "סאלח שבתי" ו"כנר על הגג"), שתי מועמדויות לאוסקר וכמובן פרס ישראל שהוענק לו בשנת 2015 על הקמת מפעל חייו - כפר נהר הירדן, כפר נופש לילדים המתמודדים עם מחלות חשוכות מרפא.
טופול נולד וגדל בשכונת פלורנטין בתל־אביב. הוא נמנה עם המחזור השני של להקת הנח"ל, שבה פגש את אשתו גליה, ושירת עם אורי זוהר, יונה עטרי, נחמה הנדל ויוסי בנאי. בלהקה גילם טופול לראשונה את דמותו של "סאלח שבתי" במערכונים שכתב אפרים קישון, ואשר שימשו, מאוחר יותר, כבסיס לסרט. תפקידו הראשון בקולנוע היה בסרט "איי לייק מייק" בשנת 1960. ב־1963 הופיע בסרט "אלדורדו" לצד גילה אלמגור. שנה אחר כך הגיע התפקיד הראשי בסרט "סאלח שבתי". בשנת 1965 זכה טופול בפרס גלובוס הזהב על משחקו בסרט בקטגוריית “תגלית השנה”. הסרט עצמו זכה בגלובוס הזהב בקטגוריית “הסרט הזר הטוב ביותר”, ואף היה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית “הסרט הזר הטוב ביותר”.
לפני כתשעה חודשים, ב"ידיעות אחרונות", סיפר בנו של טופול, עומר, שאביו סובל מאלצהיימר. "הרבה זמן הוא חיפה על זה בהצלחה", סיפר הבן באותו ריאיון. "אבא הוא מקצוען פר־אקסלנס ושחקן נפלא, שפיתח כל מיני טכניקות להסתיר את הבעיות שהחלו לצוץ. כשהוא זכה בפרס ישראל, האלצהיימר שלו עוד היה במצב התחלתי. הוא דיבר נהדר בטקס, וגם באירועים אחרים, ואף אחד לא הרגיש בזה. בהתחלה גם אני התכחשתי למצב, אמרתי שהכול שטויות. שזה רק בגלל הגיל. אבל בשנים האחרונות כבר היה בלתי אפשרי להתעלם מהמחלה. גם האנשים הקרובים בחבר המנהלים של עמותת כפר נהר הירדן הבחינו בשינוי, ומתוך כבוד גדול אליו לא אמרו לו דבר. כשקלטתי שיש באמת בעיה, הפכתי לבק־אפ, לגיבוי שלו. פשוט הלכתי איתו לכל מקום".
גם אביו של טופול חלה באלצהיימר. "היה לו אלצהיימר באחרית ימיו, שזו חוויה מאוד לא נעימה", סיפר טופול באותו ריאיון לפני 12 שנה. "כל פעם שהייתי חוזר ממנו, הייתי יושב באוטו ובוכה איזו שעה לפני שהייתי נוהג הביתה".
כשנשאל אם גם הוא עצמו חושש מאלצהיימר, ענה: "אם גם לי יהיה אלצהיימר, אני מקווה מאוד שהבן שלי יבוא, יחזיק לי את היד וישיר יחד איתי כמו שאני שרתי עם אבא שלי. את כל השירים שאני אוהב - מהילדות, מלהקת הנח"ל, מ'כנר על הגג'".
לפי הודעת המשפחה אתמול, נראה שתקוותו של טופול התממשה והוא אכן מוקף כל הזמן בבני משפחתו האוהבים.
