כמו שאפשר היה להבין עד היום, אודיה היא לא מהאמניות והאמנים שמעריכים יתר על המידה המצאת אחסון נפלאה כמו המגירה. כוכבת הפופ הבולטת בישראל כרגע אחרי נועה קירל היא מכונת להיטים כמעט במובן התעשייתי של הביטוי, כלומר ביכולת לדחוס באוזני המאזינות והמאזינים שלה עוד ועוד תוכן. בהתחשב בזה שהשירים שלה כוללים לא מעט מילים, תאי הזיכרון בראש של הקהל צריכים חופש יותר מכולנו.
אבל לאחרונה אודיה הצליחה לשבור את השיאים של עצמה: ב־12 במרץ היא הוציאה את 'רק אותך אהבתי', שהגיע פחות משבוע אחרי גרסת הרדיו של 'אני פה', הדואט עם אושר כהן, שיצא במקור בתחילת פברואר. ואז, ב־15 במרץ, כלומר שלושה ימים בלבד אחרי 'רק אותך אהבתי', יצא עוד שיר בשם 'חוזר על עצמו'. השם האירוני - בואו נגיד שאין חשש שלא תזהו שמדובר באודיה - רק הוסיף לאבסורד.
אודיה היא חוד החנית של תפיסת האמוק שהשתלטה על אגפים נרחבים בתעשייה, שגורסת שאין דבר כזה "יותר מדי". הוצאתם שיר? אין סיבה לתת לו תקופת חסד לצבור תאוצה בשטח או בתקשורת, ואז אולי להפוך ללהיט מדינה. ממילא הדיון אם מלכתחילה שיר צריך לקבל יחס של פחית קולה, כלומר משהו שמייצרים במסות על מנת להפיק כמה שיותר רווח, שייך לדור הקודם. שם יש אמנים שגנזו יותר חומרים ממה ששיחררו, וגם מה שכבר ראה אור רודף אותם בסיוטים בגלל צליל שצורם אך ורק לאוזניים שלהם. במקרה של אודיה ועדן חסון, לדוגמה, אפשר לתהות אם הם באמת זוכרים איך קוראים לכל השירים שהוציאו.
מן הסתם זה קשור לשינויים תרבותיים שנולדו בעקבות המהפכה הטכנולוגית: ככל שיותר קל להגיע לאוזניים במהירות, כך לפעמים גם הסבלנות להמתין לפידבק מתקצרת. אלא שגם בעולם שבו להוציא שיר אחרי חודשיים עוד יכול להיחשב ל"קאמבק", פוטנציאל הנזק גדול בהרבה מהתועלת: האינפלציה לא רק מקטינה את הסיכוי של כל שיר להישאר בחיים יותר מסטורי, היא גם משדרת זלזול וזיוף. הקהל אולי פוחד משיעמום יותר מאשר משירים גרועים, אבל גם בדור הטיקטוק הדרך לשרוד היא לא להראות לכולם כמה שירים יש לך, אלא איזה ובעיקר איך. רק ככה יוצרים מערכת יחסים שמאפיינת אמן וקהל במקום מפעל ולקוחות.
