לפני חודש, בחמישי בערב, התכרבלה דנה לופן על ספת הסלון, מול הטלוויזיה, עם בתה הבכורה יובל (6.5). רגעי הביחד שלהן נשמרים לסוף היום, אחרי שעמית (4.5) ודור (1.5) שוכבים לישון. "מוזר", היא כמו נוזפת בעצמה, "הפיגוע שבו נרצח אור אשכר קרה רק לפני חודש וכבר שכחתי מה ראיתי עם יובל בטלוויזיה באותו הערב, לפני שהיא נרדמה. מה שבטוח זה שלא ראינו חדשות. בשנה האחרונה אני נמנעת מהן, למען בריאותי. אני חייבת לשמור על עצמי, יש לי שלושה ילדים".
בסביבות תשע, הטלפון שלה הוצף בהודעות. “הבנתי שקרה משהו. הראשון שצילצל אליי היה אסף, חבר שלנו. כשהוא שאל, 'דני, אתם בבית?' נזרקתי בבת אחת לאחור, לפיגוע שלי".
הפיגוע "שלה" אירע בדיוק לפני שנה, ב־7 באפריל 2022, חמישי בערב. בעלה, ברק לופן, נורה בפאב "אילקה" בדיזנגוף פינת נתן החכם, מרחק שתי דקות הליכה ממסעדת "גוצ'ה" בדיזנגוף פינת בן־גוריון, שם נורה אשכר. "הדמיון בין שני הפיגועים מצמרר ומפחיד", היא אומרת. "בשניהם, מחבלים הצליחו להסתנן ללב תל־אביב, לרחוב דיזנגוף, בחמישי בערב, שעות הבילויים, וירו בעוברי אורח שכל חטאם הסתכם בעובדה שהם יהודים וישראלים. בשני הפיגועים הנרצחים היו ספורטאים. אור אשכר התחרה ב'איש הברזל'. ברק, בעלי, היה קיאקיסט אולימפי ומאמן. בזכות החוזק הפיזי הגוף שלהם לא נכנע מיד. אור נלחם על חייו במשך 11 ימים; ברק התנדנד בין חיים למוות במשך 12 שעות, עד שהוכרע. שניהם היו אנשים טובים שאהבו את החיים ועזרו לאחרים. כל אחד מהם נגע בכל כך הרבה אנשים".
איש הבשורה לפני חודש, כמו לפני שנה, היה אסף. הוא חבר ותיק של ברק. לופן, נאה ואסופה, משחזרת את הלילה ששינה את חייה. "אסף כתב לי, 'דני, בקי בבית?' ועניתי 'שלילי'. בהודעה השנייה, כשאסף שאל, 'איפה הוא?' התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר. צילצלתי אליו, שאלתי 'מה הסיפור?' ואסף אמר, 'היה פיגוע'. הקטנים כבר היו במיטות, עמית הייתה אז בת שלוש וחצי ודור היה רק בן חמישה חודשים. אבל יובל, בת החמש וחצי, הייתה איתי והיא ראתה שאני מצלצלת לברק ושאלה למה אבא לא עונה".
מה אמרת לה?
"את מה שאמרתי לעצמי. שאולי הטלפון עף לו מהכיס, שאולי יש עומס ברשת. כשהצלחתי להשיג את אחד מחבריו של ברק, ביקשתי שיחפש אותו והוא אמר לי, 'דני, הוא לא בין הפצועים'. התחננתי שימשיך לחפש. את האמת גיליתי קצת אחרי זה, כשמישהי ענתה לסלולרי של ברק והזדהתה כעובדת סוציאלית מאיכילוב. ממנה שמעתי שהוא כבר בחדר ניתוח, במצב קשה".
מה עשית?
"דפקתי בדלת של השכנה, וכיוון שלא ידעתי לכמה זמן איעדר מהבית הזעקתי את דודה שלי מקריית־אונו. טסתי לאיכילוב בפיג'מה. גם עכשיו, בפיגוע של אור, רציתי לטוס לאיכילוב, אבל ככל שחלפו הדקות התחלתי להתלבט. אולי זה כבד עליי? אולי הם לא יבינו מה פתאום אני נדחפת לטיפול נמרץ ברגעים הכי גורליים של אור? הרי אין בינינו היכרות מוקדמת. יובל, ששמעה את השיחה עם אסף, ישר קפצה, 'מה קרה? מה קרה?'"
מה ענית?
"שלא קרה כלום, שהכל טוב ושכדאי לצחצח שיניים וללכת למיטה. כבר שנה אנחנו ישנות יחד ועובדות על הקושי הזה עם הפסיכולוגית. אני מחבקת את הקושי שלה להירדם לבד ולישון לבד, כי בפעם האחרונה שעמדה להירדם פתאום כל עולמה חרב. לא הרגשתי שחובה עליי לומר את האמת לילדה בת שש וחצי עם פוסט־טראומה. זה טו מאץ'".
לבית משפחת אשכר הגיעה לופן במהלך השבעה עם מירב, אחותו הגדולה של ברק. "לא פחדתי", היא אומרת, "אבל זה לא נעים להיכנס לבית אבלים שבו את לא מכירה אף אחד. מהרגע שפתחנו את הדלת הרגשתי שאני בסרט. כאילו שהוציאו אותי מתוך הסיטואציה שלי והחזירו אותי למקום שונה, בנקודת זמן אחרת. אני, עדיין בשנת אבל, הולכת לנחם משפחה שחייה נגדעו בנסיבות כמעט זהות לשלי. ניגשתי לליקוש (לי מנחם - ס”ש), בת זוגו של אור, ואמרתי לה שבאתי לתת לה חיבוק מפני שרק אני יכולה להבין את מה שהיא מרגישה.
"אל תשאלי אותי מה ליקוש שאלה אותי, זה בינינו, אבל תיארתי לה את הדמיון בין שני הפיגועים ואמרתי לה שרק אני מסוגלת להבין מה היא תרגיש בליל הסדר. בפיגוע שלנו, ליל הסדר חל יום אחרי שקמנו מהשבעה. ישבנו כולנו בבית הוריו של ברק, בקיבוץ גינוסר, שבו הוא נקבר, ושרנו את 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', הקושיה שהכי לא רלוונטית לחיינו. אצלנו הכל השתנה. ה־כל. גם תיארתי לה את מה שהיא תרגיש בעוד כמה ימים, שנייה לפני הצפירה של יום הזיכרון".
גם היום, שנה אחרי, את ממשיכה להזדהות כאשתו של ברק לופן שנרצח, לא כאלמנתו?
"כן", היא מאשרת במבוכה, "עוד לא התרגלתי לתואר הזה, 'אלמנה'. זה הסטטוס שלי, זה מה שכתוב בתעודת הזהות שלי, אבל אני מרגישה שהתואר הזה משדר מסכנות ומשהו שבור, ואני, למרות שקשה לי מאוד, לא שם".
× × ×
היא גרה בגבעת־שמואל, בשכונת רמת אילן שכבשה את ברק באופי הקהילתי שלה. "לפני שנולדה הגדולה הגענו לכאן במקרה וברק אמר שהשכונה הזאת מזכירה לו את הקיבוץ, אז שכרנו דירה. לפני חודשיים עברנו לדירה שכורה בבניין אחר, אבל לא רק כדי לברוח מהזיכרונות. הדירה הקודמת הייתה ישנה והיו בה בעיות רטיבות קשות, וכבר אין כאן בבית שיפוצניק שיודע לפתור הכל".
השורשים שלה ברמת־גן. "אחרי השחרור עשיתי שנה בארצות־הברית, כמדריכה במחנות קיץ יהודיים. כשחזרתי ארצה עבדתי במיון המועמדים להדרכה, ואדון ברק הגיע לראיון אצלי ביום שחרורו מהצבא". מבחינתה זה היה קליק ממבט ראשון. "נכנס בחור עם רעמת שיער גדולה. כששאלתי איך הוא שירת עם שיער כזה, ברק סיפר שבתור ספורטאי מצטיין הוא שירת כמורה חיילת בבית ספר טיפולי", היא צוחקת, "שאלתי אותו לאן הוא רוצה לטוס, נתתי לו את הטפסים ואחרי שהלך חיפשתי אותו בפייסבוק. ככה אני, משיגה את כל מה וכל מי שאני רוצה. התחלתי לשלוח לו הודעות, מה עם הטופס הזה ומה עם הטופס ההוא. ברור שהוא הבין שאני מתחילה איתו ולכן הוא ענה, 'דנה, מספיק עם הטפסים, אני לא מדבר בפייסבוק, זה הטלפון שלי' והזמין אותי לחמישי־שישי בגינוסר.
"הגעתי לקיבוץ כמו עירונית מצויה, עם עקבים, חולצה מנומרת ואיפור מלא. לא קשורה לנוף, לא קשורה לכלום. בשנה וחצי הראשונות נפגשנו רק בסופי שבוע, מפני שהוא התאמן ארבע פעמים ביום לקראת האולימפיאדה בקיאקים. הייתי נוסעת במונית שירות לטבריה והוא היה מחכה לי בתחנה עם זר פרחים. אחרי שנים, כששאלתי אותו מה קרה לפרחים לשבת, הוא אמר, 'חאלס, נמאס, את כבר אשתי'. הוא היה גבר מסוג אחר, אחד שמנקה ושוטף ומדיח כלים והכל בשקט, בלי 'תראי מה עשיתי' ובלי רעש וצלצולים".
בגיל 25, אחרי ארבע שנים יחד, הודעתי לברק, 'אני מתחתנת. איתך או בלעדיך'. הוא ידע שתמיד תיכננתי לחגוג את יום הולדתי ה־25 בתור כלה".
למה?
"אני בןאדם מאוד זוגי. אמא שלי טוענת שנולדתי בשביל להתחתן, זו הייתה המהות שלי. הרגשתי שהתא המשפחתי שאבנה יהיה העוגן שלי. ברק, שהמציא לי את הכינוי 'דני', אמר 'חכי, נשמה, קצת סבלנות, זה יגיע' וכבר לא יכולתי לחכות. סיימתי את התואר הראשון שלי במדעי התנהגות ומשאבי אנוש במכללה למינהל, והחיים של ברק היו בים, בקיאקים, באליפות אירופה הוא זכה במדליית ארד למרחק 200 מטר. בסוף, אחרי הרבה רמזים, לקחנו יום חופש כדי לטייל בצפון. עשינו איזה נחל ושאלתי מתי הולכים לאכול. הוא אמר, 'בואי ננסה קיאק בכנרת'. ברק חתר בקיאק אולימפי, ארוך וצר, ולא הבנתי למה הוא מושיב אותי בקיאק קטן של ילדים. חתרנו וחתרנו בכנרת, מפה לשם ירד הערב, וכשצעקתי שאני פוחדת לחתור בחושך ברק כיוון את הקיאק למתחם של הימייה, שם כבר חיכו לנו נרות לאורך השביל, וככה הוא הציע לי נישואים".
ומאז חייתם באושר ובעושר?
"אל תגזימי. בהתחלה היו בינינו פערים במנטליות ובקצב של החיים. בעיר אתה חייב להיות הישגי ומהיר. ברק נהג לומר שאני גם שואלת וגם עונה בשם שנינו. הוא היה חסכן במילים. אמא שלי שאלה, 'מה לך ולקיבוצניק הזה?' אפילו מכונית לא הייתה לו, כדי להגיע למרכז היה עליו להירשם בסידור העבודה של הרכבים. אמרתי לה, 'אמא, ברק זה עוגן, זה ראש שקט'. לפני שיובל נולדה סבלתי מחרדות קשות וברק לא התרגש מזה, הוא ידע להכיל אותי. ידעתי שאם אפול יהיה מי שיחזיק אותי. עברתי טיפול ממושך ובסיומו, אחרי שלוש שנים, הבנתי איזו זכות זו לעסוק בטיפול ולעזור לאחרים. החלטתי על הסבה מקצועית. עזבתי את העבודה כרכזת משאבי אנוש, נרשמתי לתואר שני בייעוץ חינוכי. כבר היינו הורים לשתיים וברק הקריב לא מעט כדי לאפשר לי את הלימודים".
מה בעניין העושר?
"תמיד היינו על הקשקש, לפעמים אפילו פחות ממנו, אבל לוקחים הלוואה ומתגלגלים. ברק, במקביל לאימון בקיאקים, התחיל לעבוד כאינסטלטור, הפך לשיפוצניק ועם הזמן בנה לו צוות והפך לקבלן עצמאי. הוא קיבל פרויקטים גדולים, בנה וילות בקריית־אונו ופעם בחודש הוא שאל אותי, בעדינות, אם ראיתי כמה ירד לנו באשראי. הוא היה הסמן שלי. בשש בבוקר הוא יצא לעבודה ואחרי שעה חזר הביתה כדי לקחת את הבנות לגן. התחלתי לעבוד כיועצת חינוכית בתיכון קלעי בגבעתיים, ט' עד י"ב. העדפתי לא לעבוד כיועצת ליד הבית, במקום שבו אני עלולה לפגוש את התלמידים והוריהם במכולת. בארבע אחר הצהריים אספתי את הבנות, ישבנו בגינה, ואם לברק היה מקרה חירום שלא איפשר לו להצטרף הוא הגיע הביתה בחמש. קראנו לזה 'אחר צהריים משפחתי'. לא פעם הוא סיים להשכיב את הבנות ויצא לבית של לקוח, לתקן תקלה. למרות היותו קיבוצניק לא חיפשנו פיקניקים וטיולים, אהבנו להיות בבית, עם הילדים, מקסימום ירדנו לבית קפה. למי היה כוח לבלות? היינו מאוד עייפים".
החלומות שרקמו יחד לא דרשו מהם מאמץ. "כשנולד לנו בן, אחרי שתי בנות, ברק היה בעננים. קראנו לו דור מפני שברק ראה בו את דור ההמשך, להוריו יש שמונה נכדות. הוא נהג לומר, 'שיהיה מה שהוא רוצה, או חותר קיאקים או חותר קיאקים'. בצחוק, כמובן. חשבנו על ילד רביעי, אחרון חביב, וחלמנו על בית בקיבוץ גינוסר שבכל חג וחופשה נסענו אליו עם הילדים. בהתחלה לא יכולתי לסבול את השקט של הקיבוץ, הייתי צריכה את הרעש של העיר. כשישנו שם, בשבת, בעשר בבוקר, אמרתי לברק שמגרד לי בגוף והוא הבין שהגיע הזמן לחזור לעשן ולפיח, אבל הוא לא התייאש. הוא תמיד צחק עליי שבסוף אהיה קיבוצניקית".
זה בדיוק מה שקרה בשנה האחרונה. "אני, העירונית המצויה, כבר בלי חולצה מנומרת אבל עדיין על עקבים, ישבתי בוועדת הקבלה של הקיבוץ. נבחנתי לבד והתקבלתי. בעוד שנתיים־שלוש תסתיים הבנייה. בית קטן שצופה לכנרת שברק כל כך אהב".
× × ×
ב־7 באפריל של השנה שעברה ברק הגיע לבר בדיזנגוף בלעדיה. “חבר הזמין אותנו ליום ההולדת שלו, חיפשתי בייביסיטר ואף אחת לא הייתה פנויה, אז אמרתי לו 'לך לבד'. הוא התלבש בסטייל וכששאלתי אותו לכבוד מי הוא התלבש כל כך יפה, ברק ענה, 'דני, איזה שטויות את מדברת'. ממש לפני שהוא יצא יובל אמרה לו, 'אבא, אתה ממש חתיך', והוא נופף לה לשלום מהדלת. הוא נסע באוטובוס מגבעת שמואל לתל־אביב כי לא רצה לבזבז 90 שקל על חניה בעיר. בסביבות תשע הוא שלח לי הודעה, 'דני, בדיוק ירדתי מהאוטובוס'. וזהו".
על מה שקרה בבר היא לא יודעת. לא בפרטי פרטים. "הנפש שלי עדינה ושבירה ואני חייבת לחלק את האנרגיות שלי בין שלושה ילדים ולהשאיר גם משהו לעצמי. מה יעזור לי אם אדע מה עלה בגורלו של המחבל ואם הבית שלו כן או לא נהרס? החברים שהיו שם עם ברק אמרו לי שהוא נהרג מפני שרץ מהר מדי. כשהתחילו היריות כולם קפאו במקום מרוב הלם, הוא היה היחיד שניסה לברוח וכדור תועה פגע בו בבטן, בעורק הראשי. אילו היה נשאר לעמוד עם חבריו אני מניחה שלא הייתי זוכה לארח אותך כאן".
אין אפילו פרט אחד מהאירוע שהיית רוצה לדעת?
"את הדברים שבאמת מעניינים אותי רק ברק יכול לספר לי. הייתי רוצה לדעת אם הייתה לו תחושה מוקדמת של תכף יקרה פה אסון, לאן הוא רץ, אם הוא היה לבד, אם פחד, אם הוא מצטער על כך שרץ כל כך מהר. ביום־יום אני משתדלת להדחיק את השאלות האלה, למי בכלל יש זמן לחשוב, אבל השבוע, במלאת שנה לפיגוע, הן צצות".
שנה אחרי, את מרגישה שאפשר לבלות בתל־אביב בתחושה של ביטחון?
"לא אכנס לפוליטיקה", היא חותכת. "המצב כל כך עדין וכואב ונפיץ. רק שלושת ילדיי עומדים מול עיניי. כשאתה מביא ילד לעולם תפקידך, כהורה, להעניק לו תחושת ביטחון כדי שיוכל לפרוח ולממש את עצמו ולהתנהל בעולם שלנו, שרחוק מלהיות ורוד. הילדים שלי חוו חוסר ביטחון בדרגה הגבוהה ביותר. אולי המעבר לקיבוץ יחזיר את הרוגע לחייהם, וגם לחיים שלי. אני עדיין מרגישה שמישהו בעט במגדל היפה שברק ואני בנינו יחד וניפץ אותו למיליון רסיסים".
× × ×
באותו הלילה, אחרי שנותח בבטנו, ברק אושפז ביחידה לטיפול נמרץ כשהוא מורדם ומונשם. "הרופאים אמרו שהשעות הקרובות קריטיות מאוד, שהם עושים הכל כדי להציל אותו, ולא הייתה לי סבלנות למכבסת המילים הזאת", היא מודה. "ראיתי את כמות הצינורות שמקיפים אותו, ראיתי שהוא ממשיך לקבל מנות דם ושאלתי אותם דוגרי, 'מה קורה? איך אפשר לקדם את האירוע? יש לי ספינה עם שלושה ילדים'. היה לי ברור שברק לא ייצא מזה ושאני יוצאת לחיים חדשים לחלוטין. לא הייתה בי שום אופטימיות. אולי הפעלתי מנגנון של הדחקה כדי למנוע מעצמי את האכזבה. כשאמרו לי להתפלל, מילמלתי 'תודה'.
"שבוע לפני שברק נרצח ישבנו יחד מול הטלוויזיה וראינו את הפיגוע בבני־ברק, שבו השוטר אמיר חורי שילם בחייו. אני זוכרת ששאלתי את ברק איך המחבל עקף את השוטר, והוא אמר לי, 'דני, זה קרה כי זה קרה'. לברק, בניגוד אליי, לא היו שאלות מפני שהוא לא האמין במזל, בגורל או באיזה כוח עליון. הוא האמין בעצמו - ובחיים, ומרוב שהאמין בעצמו הוא אפילו לא עשה ביטוח חיים".
וכאן היא מדברת לראשונה על עוד נושא כואב: הבעיות הכלכליות שהופכות את השגרה למלחמת הישרדות יומיומית. "כשמישהו נרצח במדים, משפחתו מקבלת תמיכה ממשרד הביטחון. כשאזרח נרצח בפיגוע, משפחתו מקבלת תמיכה מהביטוח הלאומי. בעיקרון אלו אותם התנאים, אבל המעטפת לא זהה. הייתי צריכה להיאבק על הרבה דברים. התמיכה שאני מקבלת, כאמא לשלושה יתומים, לא מתקרבת למה שברק הרוויח. ואני יועצת במשרד החינוך".
מותו הפתאומי הותיר אחריו מספר פרויקטים לא גמורים, ולופן החליטה להשלים עבורו. "למרות שאני לא קשורה לעסק של ברק ואני לא גם לא קבלנית, גייסתי את אחיו הגדול, שחר (40), וסיימנו את כל העבודות שברק השאיר. יכולתי להגיד, 'חפשו את הקבלן, מה אתם רוצים ממני?' אבל זה לא מתאים לאופי שלי. השקעתי הרבה כסף בהשלמת העבודות ולמרות זאת, אחד הלקוחות החליט לתבוע אותי. כאן כבר נשברתי. אמרתי לו, 'בוא נשב ונחכה עד שברק יחזור מסוף השבוע במלדיביים'. איך זה נגמר? מצאתי עורך דין שהסכים לטפל בי פרו בונו וזה נעצר לפני שקיבלתי הזמנה לבית משפט, אבל להגיד לך שאני רגועה?"
לאיזה יחס את מצפה מהמדינה?
"עד היום, שנה אחרי, אני מצפה שמישהו יבוא אליי וישאל, 'גברת יקרה, מה את צריכה?' כל אלמנה עם התיק שלה, לכל אחת יש צרכים שונים. אני, למשל, חייבת עוד זוג ידיים בבית בשעות אחר הצהריים. שלושה ילדים רבים על תשומת הלב שלי. למה אני צריכה להילחם בבירוקרטיה ובטחנות רוח כדי לקבל דבר כל כך בסיסי? אני צריכה עזרה בשעות הבוקר המוקדמות מפני שבשמונה אפס־אפס אני כבר בעבודה. מי יפזר את הילדים? מי יאסוף?"
מי שבא לעזרתה הוא ארגון נפגעי פעולות איבה, שמציין השנה 25 שנה להקמתו – ולפעילותו ללא תקציב הולם וקבוע. ליו"ר הארגון, אייבי מוזס, יש טענות לא פשוטות כלפי השרים והח"כים: "אנחנו דורשים מהם ומרשויות המדינה: 'הפסיקו את הבושה, זכרו גם את החיים'. דנה לופן, שאיבדה לפני שנה את בעלה, נותרה לבדה עם שלושה ילדים קטנים והיא דוגמה אחת מני רבות. בלי תקציב לא נוכל לסייע לכולם".
"הארגון הזה עוזר לי ליישם ולמצות את הזכויות שמגיעות לי מהביטוח הלאומי", אומרת לופן, "אבל אין לו תקציב לימי כיף לילדים. ליתומים של משרד הביטחון יש הרבה ימי כיף. לא שזה מה שיחזיר להם את שמחת החיים".
בחזרה ללילה הנורא ההוא, לופן נזכרת באישה היחידה שממנה ביקשה שתתפלל למען ברק, נירית בן דרור, המפקחת של הייעוץ החינוכי. "אני זוכרת שהתרחקתי קצת מהמיטה של ברק כדי שהוא לא ישמע. אמרתי לה, 'ברק הוא הפצוע הקשה מהפיגוע ורק ממך אני מבקשת להתפלל'. יש משהו באישה הנדירה הזאת, שלא עזבה אותי במשך כל השנה האחרונה".
אחרי השיחה הזאת החליטה לופן לחזור הביתה. "אמרתי לו, 'בקי, אני חייבת להגיע לילדים' ונדמה היה לי שאני רואה דמעה אחת זולגת על לחיו. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי אל בעלי שמונשם ומורדם. לא רציתי להגיע לילדות אחרי שאבא שלהן מפסיק לנשום. רציתי שיהיה להן איזשהו תהליך של פרידה, שיידעו שלחיים יש התחלה, אמצע וסוף. ניגבתי את הדמעה מהלחי של ברק וחזרתי: 'אני הולכת לדבר עם הילדות, אנחנו נהיה בסדר, אל תדאג'. לפנות בוקר נכנסתי הביתה, חטפתי מהארון חבילת שוקולד וניגשתי למיטה של יובל".
איך סיפרת לה?
“אמרתי ליובל שאבא נקלע לאירוע יוצא דופן וקיבל מכה חזקה בבטן. שהוא שלח לה חיבוק ושוקולד מפני שהוא מאוד אוהב אותה ומתגעגע אליה. יובל שאלה אם היא יכולה לראות את אבא ועניתי בשלילה. גם לעמית מסרתי חיבוק ושוקולד מאבא שלה. הילדות לא חזרו לישון ורציתי להמשיך את השיחה איתן, אבל בדיוק צילצלו מבית החולים והזעיקו אותי לחזור לשם.
"כשהגעתי לטיפול נמרץ, ברק כבר לא היה בחיים. יותר ממאה אנשים הקיפו את המיטה שלו בטיפול נמרץ וכולם חיכו רק לי. כשראו אותי נכנסת כולם זזו לצד, לפנות לי את הדרך, ולרגע הרגשתי כמו כלה שצועדת לחופה. התקרבתי למיטה של ברק כשאני זקופה, עם הראש למעלה, כאילו שאני הולכת לקבל את פרס ישראל. והוא שכב במיטה, כל כך יפה. לא הייתה לו שריטה אחת בפנים, בידיים או בחזה. לרגע אמרתי לעצמי, 'לא יכול להיות שזה הסיפור שלי ושל ברק, לא יכול להיות שזה נגמר', אבל התפכחתי מהר ונפרדתי ממנו".
מה אמרת לו?
"שאני מודה לו על הזכות שהייתה לי לחיות לצידו במשך 14 שנה. הבטחתי לו שהבית שלנו יהיה שמח, כמו תמיד, שאני אשמור על הילדים ושהדבר היחיד שאני מבקשת ממנו הוא שישמור על הבריאות שלי, בגוף ובנפש. אני מרגישה שזה מה שהוא עושה".
שומר עלייך מלמעלה?
"עוד לא גיבשתי את דעתי לגבי העולם הבא. לא הלכתי לראות את האנדרטות הרבות שהוקמו לזכרו וגם מבית הקברות אני מתרחקת. בשבילי, ברק הוא לא אבן ואני לא מסוגלת לראות את השם שלו על אבן. במשך השנה הזאת יובל ביקשה כמה פעמים לראות את הקבר של אבא ואמרתי לה שזה יקרה באזכרה. לצערי, יש לה את כל החיים להיות שם ולבקר שם. גם הבית שנבנה קרוב לאבא שלה".
× × ×
חבריו של ברק מהקיבוץ, כאלה שגדלו איתו מגיל הגן, לא עזבו אותה בחצי השנה הראשונה. "הם ערכו ביניהם משמרות, כל ערב הגיעו חבר אחד או כמה חברים כדי שלא אהיה לבד ורק בשעת לילה מאוחרת, כשראו שאני כבר ישנה חזק, הם פרשו לבתיהם. אחד מהם מצלצל אליי כל יום בשמונה בבוקר ושואל איך עבר הלילה ואם כבר פיזרתי את הילדים. את דור בכלל לא הכרתי, כי בסידור שלנו אני קילחתי את הגדולות וברק היה מקלח ומרדים אותו. לא פעם הזעקתי אליי חברה מפני שדור בכה ולא הצלחתי להרגיע אותו. היום דור הוא ילד שמח ושובב, אבל כשאני מראה לו תמונה משותפת הוא אומר 'אמא ואמא'. לפעמים אני מתעקשת איתו, 'זה אבא', והוא חוזר על 'אמא ואמא'. עד היום הבנות אומרות שאבא בישל יותר טוב ממני. 'אפילו החביתה של אבא הייתה יותר טובה משלך'".
ואת נעלבת?
"לא, הן צודקות. בישול היה הזון של ברק. אני לא יודעת על מה אני יותר כועסת – על זה שהוא נרצח בפיגוע או על זה שנשארתי לבד, אלמנה בת 35 עם שלושה ילדים. כששואלים אותי מה שלומי אני עונה, 'בסדר גמור'. זו האמת. כואב לי, אבל אני בסדר. השמש זרחה והשמיים כחולים ועולם כמנהגו נוהג ואני חיה והילדים שלי שמחים”.
גם את שמחה?
"אני משתדלת. אני נוסעת לחו"ל עם חברים. את יום הנישואים העשירי של ברק ושלי, שחל בנובמבר, חגגתי במילאנו עם עומר, החבר הכי טוב של ברק, ועוד חבר שלי. חגגנו, טיילנו, קנינו, אכלנו, שתינו ובכינו. בכינו הרבה".
את מסוגלת לחשוב על זוגיות שנייה?
"תהיה לי. אני בטוחה. אני אדם מאוד זוגי ואני מאמינה באהבה".
