אלה רם גדלה לתוך השכול. "אמא שלי האמינה שחשוב שאדע", היא מספרת. "בהתחלה היא החסירה את הפרטים הקשים, אבל עם הזמן ידעתי הכל. כבר בבית הספר היסודי סיפרתי לכל הכיתה על אבא שלי".
אבא שלה, רס"ל אלעד־שלמה רם ז"ל, נולד בחיפה ונקרא על שם דודו, שלמה, שנפל במלחמת יום הכיפורים. אלעד התגייס לגולני ועם שחרורו פנה ללימודי הנדסה בטכניון, אותם סיים עם חמישה פרסי הצטיינות – ומפאת צניעותו, כלל לא שיתף את משפחתו בהם. הוא נישא לגלית, שאותה פגש במהלך לימודיו וב־2005 נולדה בתם, אלה.
כשפרצה מלחמת לבנון השנייה גויס אלעד למילואים. ביומה האחרון של המלחמה, נדרשו אלעד וחבריו לצוות להביא אספקה למחלקה. בזמן ההתארגנות שמעו פיצוץ עז מטיל נ"ט שנורה לאחת העמדות. אלעד ולוחמים נוספים מיהרו למקום, והחלו לחלץ פצועים תוך שהם חשופים לירי צלפים ומסכנים את חייהם.
כשהוביל את אחד הפצועים לנקודת הפינוי נורה טיל נוסף. אלעד נהרג במקום ועימו גם מ"מ הסיור, סגן אליאל בן יהודה ז"ל. על פעילות זו קיבל אלעד את צל"ש אלוף הפיקוד. בנופלו, בגיל 31, הוא הותיר אחריו את משפחתו הקטנה, אשתו גלית ובתם אלה, שהייתה רק בת עשרה חודשים.
כיום, אלה כבר בת 17 וחצי, מתגוררת עם משפחתה בחיפה, תלמידת כיתה י"ב ואמורה להתגייס לצבא בחודש מארס 2024. "מאז שנולדתי אמא סיפרה לי על אבא, והיום אני מרגישה מאוד גאה בו. בתפיסתי אני מכירה את האדם שהוא היה. אדם אכפתי, בייחוד כלפי המשפחה. הוא כתב מכתב לאמא שבו הוא ציין שהוא לא יודע אם הוא מוכן לשלם בחייו במלחמה, אבל הוא כן מוכן למות כדי לשמור עלינו. הוא היה מאוד מחובר לארץ ובגלל זה הוא קרא לי אלה, גם בגלל אלת החן והיופי וגם בגלל אלה ארץ ישראלית".
מגיל קטן כולם אומרים לאלה שהיא דומה לאביה, אבל לא רק בחיצוניות. "אני מרגישה שאמא חינכה אותי לפי הערכים שלו וזה נטמע בי מבלי שאשים לב. כמו אבא, גם אני שמה לב לסביבה כל הזמן".
משלב מוקדם בילדותה, ועד היום, אלה נוהגת להגיע למפגשים עם יתומי צה"ל אחרים. "אני לוקחת חלק במחנות 'עוצמה' של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, וחוץ מזה יצרנו קשרים אחד עם השני גם ביום־יום, מחוץ למחנות. אני מרגישה שאני יכולה לשתף אותם או לקבל מהם עצות, יודעת שיש מי שיקשיב לי והכל מאוד אמיתי. הם לא צריכים להתאמץ כדי להבין אותי, זה פשוט קורה".
הרגעים שבהם היא מרגישה במיוחד בחיסרון אביה פוגשים אותה בצמתים חשובים אבל גם בנקודות אקראיות. "אני יכולה ללכת ברחוב ולראות ילדה קטנה קופצת על אבא שלה וזה עולה. גם כשעליתי לכיתה א', או בבת המצווה שלי, בכל הרגעים הקריטיים בחיי, אבא שלי לא נכח. אני שמחה בנוכחות של אמא וכואבת את החיסרון של אבא, שהוא לא כאן כדי לראות את מי שהפכתי להיות. יש לי כל הזמן תחושת החמצה. מדברים איתי על כמה שהוא היה מיוחד וטוב וגיבור גדול, או על אילו עצות נפלאות הוא היה נותן, ואני לא זכיתי לקבל עצה אחת ממנו. יש לי חור בלב עם השם שלו. סוג של געגוע שאני לא יודעת להסביר. זה לא לקול שלו או למגע שאני לא מכירה, זה יותר געגוע לאבא שיצרתי לעצמי בראש".
בקרוב עתידה אלה לסמן אירוע משמעותי נוסף בחייה ולהתגייס לצה"ל. השאיפה שלה חד־משמעית – גיוס קרבי. "אחת הסיבות היא כדי ללכת בעקבות אבא. גם בשביל לסגור מעגל ולנסות להבין חלק מהדברים שהוא חווה, וגם בשביל להציל אנשים במקרה הצורך", היא מסבירה. "אבא שלי הציל אנשים במלחמה ואני יודעת שיש שאנשים אומרים שבלעדיו הם לא היו פה. אני מכירה את חלקם, הם מגיעים לאזכרות ולימי זיכרון. אני יודעת שהוא נתן את החיים שלו בשביל שמשפחות אחרות לא יתפרקו. אם אבא והמפקד שלו לא היו מחלצים פצועים, האירוע היה נגמר באופן קשה יותר, עם יותר הרוגים, והיום אני מבינה את הגדולה של אבא, טוב יותר. פעם היה בי כעס, למה לא שמרת עלינו ולמה לא נזהרת יותר. עם הזמן הכעס מתפוגג ונותר בי בעיקר עצב".
לאלה ואביה נותרו כמה תמונות למזכרת, רובן מהיום האחרון שבו נפגשו, חמישה ימים לפני שנפל. זה היה ט"ו באב, אח של אמה התחתן, ואלעד, שלא היה אמור להגיע לחתונה, שלח לאמה זר פרחים לרגל חג האהבה. אלא שבאמצע החתונה אלעד הפתיע את כולם ויצא מלבנון לכמה שעות כדי להשתתף בחגיגה. "הוא הגיע עם המדים והנשק, לקח אותי על הידיים ורקד איתי. כולם סיפרו שהוא היה כל־כך שמח, הרים אותי על הכתפיים וחייך בלי סוף. בסיום החתונה הוא נכנס שוב ללבנון".
לדבריה, אביה נוכח בחייה כל העת. "גם בתמונות שבחדר שלי, גם בשירים שאהב, מכל דבר קטן אפשר לפתח שיחה שלמה עליו. בתחושה שלי הוא תמיד איתי ושומר עליי, וברגעים מסוימים הוא מנחה אותי מה נכון ומה לא".
